חמישי 13 באוגוסט 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    |
    חדשות • 26.02.2020
    "מי הרשה לך לפרסם", צעק עליי מובארק
    בפגישה הראשונה שלהם, באמצע שנות ה־90, הוא זעם על כך שחשפה שהיה ניסיון הפיכה נגדו • אחר כך היא הוזמנה לארמונו "לסדר את העניינים" • מאז, כתבת "ידיעות אחרונות" נפגשה עם הנשיא מובארק 30 פעמים, לראיונות מרתקים • אתמול הלך לעולמו, והותיר הרבה זיכרונות וסיפורים
    סמדר פרי

    לפני שנה, בביקורי האחרון בקהיר, החלטתי לצאת ביחד עם עיתונאי מקומי אל הפירמידות של גיזה.

     

    נכון, הייתי עשרות פעמים במקום, ובכל זאת, כך הסברתי לו, אני חייבת לעמוד שוב ליד הפירמידה הגדולה. הגענו במונית. המקום היה ריק מתיירים. רק רוכלי המזכרות ניסו את מזלם אצלנו. לפתע הגיחה מרצדס שחורה, וכשנעצרה, יצאו ממנה גבר ונער. זיהיתי אותם מיד: גמאל, בנו הצעיר של מובארק, כיום בן 56, והילד מוחמד.

     

    "גם אני בא לנשום אוויר פירמידות", הסביר לי גמאל, שבדיוק השתחרר מהכלא המצרי. הרוכלים לא הפסיקו לצלם אותו. התיישבנו על אבן גדולה ושקענו בשיחה ארוכה.

     

    "תמסור דרישת שלום חמה לאביך", אמרתי. גמאל ענה: "בשמחה, רק אל תבואי אליו כי אין לו מצב רוח לראות אף אחד כשהשוטרים בחוץ רושמים את פרטיו המזהים של כל מי שנכנס".

     

    1988. עם סדאם חוסיין ויאסר ערפאת. צילום: AP
    1988. עם סדאם חוסיין ויאסר ערפאת. צילום: AP

     

     

    הקשר המיוחד שלי עם הנשיא מובארק נולד אחרי מריבה קשה. באמצע שנות ה־90 הודלפה לי ידיעה מרתקת, רועשת, על ניסיון מתוחכם להדיח אותו, שנכשל.

     

    כעבור מספר שבועות, בוועידת המנהיגים בשארם א־שייח', סיים מובארק פגישה עם ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, ירד במדרגות הבניין הלבן, ופסע לעברי בצעדים מאיימים.

     

    "מי נתן לך רשות לפרסם את הידיעה על ניסיון ההפיכה?" שאל בזעם. הוא לא הכחיש שזה קרה. שקט מתוח השתרר בבת אחת בסביבה שהייתה הומה מאנשים, אזרחי ארבע מדינות. ואני? רק רציתי שהאדמה תפער את פיה ותעלים אותי.

     

    לא נסעתי למצרים מספר שבועות, עד שהגיע הטלפון מקהיר. שר בכיר בממשלת מצרים ביקש שאגיע ל"פגישה לא רשמית" עם מובארק. "אני לא יודע אם תוכלי לפרסם משהו, או שרק נסדר בינינו את העניינים", אמר לי.

     

    2005. "קורבנות" האביב הערבי: מובראק, קדאפי ובוטיפליקה. צילום: AFP
    2005. "קורבנות" האביב הערבי: מובראק, קדאפי ובוטיפליקה. צילום: AFP

     

     

    כבר למחרת יצאתי לדרך. פגשתי את השר ונכנסנו לארמון בהליופוליס. מובארק הוא שקבע את כללי השיחה: "מעכשיו", הודיע, "אני מתראיין בחלק הראשון של השיחה, ואחר כך אנחנו משוחחים בלי שתפרסמי אף מילה".

     

    לפחות 30 פעמים נהגנו לפי החלוקה הברורה. החלק לא לפרסום תמיד היה מעניין הרבה יותר. בחלק הזה תמיד חזרה השאלה ממנו אליי: מה חדש ברחובות קהיר? ממה התרשמת הפעם?

     

    פעם אחרי פעם הדגשתי באוזניו שאני רואה יותר ויותר רעלות ברחובות הראשיים, וגם גברים שיוצאים ונכנסים אל המסגדים. מובארק נאנח והודיע לי ש"אנחנו משלבים ידיים עם הדתיים, אבל זורקים לכלא את הקיצוניים". הזכרתי לו שקודמו בתפקיד, אנוואר סאדאת, נרצח בידי מוסלמי קיצוני. מובארק היסב מבט אל עוזריו, ואמר לי: "אני יודע איך לטפל בהם".

     

    בשיחות הללו הוא דיבר על מנהיגים בעולם הערבי ועל המנהיגים שלנו. הוא הביע הערכה עצומה לרבין ו"לשמעון פרס, שבזכותו טאבה חזרה לריבונות מצרית". על בנימין נתניהו הוא דילג בדרך כלל, "כי אני לא מבין מה הוא רוצה". הוא גם ביקש ש"תספרי לי על המתנחלים, כי הקיצוניים ביניהם עושים לנו הרבה צרות".

     

    1981. עם הנשיא סאדאת, שאותו ירש. צילום: AP
    1981. עם הנשיא סאדאת, שאותו ירש. צילום: AP

     

     

    כל ראיון כזה הוקלט בשני רשמי קול: אחד ל"ידיעות אחרונות" והשני ליומון הרשמי "אל־אהראם". "תביני", אמר לי השר המצרי, "אני חייב לעביר את הטקסט גם לקוראים שלנו. אל תשאלי שאלות חצופות".

     

    הם ביקשו לקבל את השאלות מראש. שירבטתי נושאים, וניסו להוציא ממני התחייבות ש"לא תשאלי אף שאלה נוספת". אבל אני החלטתי לנסות את מזלי: "מה דעתך, אדוני הנשיא, על הוצאתו להורג של סדאם חוסיין?" שאלתי בשבוע שבו זה קרה.

     

    היועצים בארמון המצרי נדרכו. מובארק מיהר להרגיע: "שתשאל, למה לא? ואני אגיד לך מה אני חושב: לא היה צריך להוציא להורג את סדאם בצורה מעליבה כל כך. אפשר היה לסיים את חייו בדרך מכובדת יותר, לכל הצדדים". כשהתעניינתי איך, אמר: "למשל גלולות שינה".

     

    ביום שבו מת בחטף נכדו מוחמד, בנו של עלאא, כתבתי מכתב תנחומים למובארק, בשמי ובשם משפחתי, והדגשתי ש"כל עם ישראל משתתף באבלך הכבד".

     

    2015. מובארק במהלך משפטו. צילום: AFP
    2015. מובארק במהלך משפטו. צילום: AFP

     

     

    קיבלתי תשובה ארוכה והוזמנתי לראיון. הפעם לא היו שני חלקים לשיחה וכעבור רבע שעה אותתו לי לצאת. מובארק היה שקוע בכורסתו, עיניו אדומות ומבטו ריק. התקרבתי אליו, לחצתי את ידו בחום ועזבתי. השר המלווה הסביר לי: "אנחנו מנסים להוציא אותו מהדיכאון הכבד".

     

    בעשור האחרון לכהונתו מובארק "איבד את זה". כבר לא עניינו אותו בעיותיה הכרוניות של מצרים, הוא לא הצליח לשכנע את הנשיא אובמה שהוא פועל לטובת בני עמו ונערך לדמוקרטיה אמיתית, גם מנהיגים ערבים התרחקו ממנו, יותר ויותר האשמות על שחיתות התחילו להופיע בשיחות גלויות בקהיר, כותבים ועיתונאים בכירים סירבו לפאר את השלטון (הבולט ביניהם, עלאא אל־אסוואני, מחבר רב המכר המצרי "בית יעקוביאן", מתח ביקורת נוראה. שנים אחר כך הוא עשה אותו דבר לא־סיסי ונאלץ להימלט מקהיר).

     

    השמועות במצרים דיברו על "הכנת היורש", גמאל מובארק, הבן הצעיר. כל מאמצי השלטון להכחיש, והודעה נוקשה של מובארק ש"אצלנו לא מעבירים את השלטון במשפחה", לא הועילו. עשרות מיליונים במצרים מאמינים עד היום שאם מובארק לא היה מסולק מהארמון, גמאל היה הופך להיות השליט הבא.

     

    כשנפתח משפטו יוצא הדופן בקהיר, מובארק שכר את שירותיו של הפרקליט המצרי פריד א־דיב, עורך דין פיקח עשיר וממולח, שהיה גם פרקליטו של עזאם עזאם הישראלי. א־דיב ניהל את התקשורת של מובארק עד לרגעי חייו האחרונים. רק שלשום עוד הספיק למסור ש"הכל יהיה בסדר", אבל הבן, עלאא, פנה לאלפי מעריציו של מובארק וביקש: "תתפללו עבורו, כי אין יותר מה לעשות". ואתמול, אכן, הוא הלך לעולמו.

     

    עם הכתבת סמדר פרי
    עם הכתבת סמדר פרי