איזה גבר

בנות הזוג לשעבר של עודד לאופולד, החברים והמשפחה כבר מזמן לא מתפלאים כשהוא מופיע על המסך עם עוד תפקיד של גיי — זה כבר קרה לו בעבר פעמיים — אבל אפילו הוא התלבט לפני שהסכים להשתתף בסרט "15 שנה". הפעם מדובר בסצנות אינטימיות נועזות שהקולנוע הישראלי לא מורגל בהן: יחסי מין בין גברים, כולל איברי גוף חשופים. "לעובדה שאני סטרייט לא היה שום חלק בהתלבטות שלי", הוא אומר. "היה כתוב בתסריט: 'מקיימים יחסים בלהט', ורציתי לדעת למה הכוונה לפני שהסכמתי. איזה איברים מראים ואיזה רק בצורה מרומזת. אמרתי מה לא יכול להיות — עירום של הגוף מלפנים".

איך זה לשחק סצנת מין עם גבר?

"אהבה זה אהבה ויחסים זה יחסים. כשאני מתנשק אני לא מדמיין שאני מנשק גבר או אישה, אני מתרכז ברגש שיש בנשיקה. ואם כבר לצלם סצנה אינטימית עם גבר", הוא מחייך, "אז עדיף שזה יהיה עם אודי פרסי. מצד שני, אני כן אוהב לראות גברים יפים. גבר עם גוף יפה מרתק ומפעים אותי ממקום אסתטי, לא מיני, כמו יצירת אמנות יפה".

כמו מי למשל?

צילום: אוריאל סיני

"עמוס תמם, למשל. עוז זהבי. אבל אני מתכוון רק ברמה האסתטית".

"שר החינוך נשאר מאחור"

סצנות אירוטיות בין שני גברים בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון הן לא בדיוק כוס התה של התרבות הישראלית גם ב־2020. לכן, לא מפתיע שהפרומואים לסרט שכוללים עירום גברי מפורש — זכו לתגובות רבות עוד לפני שהסרט יעלה הערב בבתי הקולנוע. "לשמחתי, אנשים שקרובים אליי והיו בהקרנות המוקדמות התלהבו ואמרו לי שסיפור האהבה מרגש ונוגע ללב ושוכחים בכלל שמדובר בזוג גברים. זה ממש לא סרט הומואי, היחסים החד־המיניים הם רק תפאורה. אפילו כמה חברים שלי שהם לא גייז פרנדלי אהבו את הסרט".

עדיין שואלים אותך אם אתה סטרייט או גיי?

"הפסיקו כבר מזמן לשאול. כולם יודעים שאני סטרייט לגמרי".

ההורים שלך כבר ראו את הסרט?

"המשפחה שלי כבר רגילה לזה. בהקרנות החגיגיות אני מושיב את ההורים שלי ליד האחים שלי, ואומר, 'אוקיי, תתמודדו עם זה'. כשאבא שלי ראה אותי בפעם הראשונה משחק גיי ב'רביעיית רן', הייתי בטוח שיהיה לו קשה, אבל הוא הגיב מדהים".

"15 שנה", סרט הביכורים של יובל הדדי, חושף את החיים והקונפליקטים של "המשפחה החדשה". הגיבורים שלו הם לאופולד, אדריכל מצליח וכריזמטי שלכאורה שולט בכל מערכות היחסים האינטימיות שלו, הוא נמצא בזוגיות בת 15 שנה עם גבר (אודי פרסי) ויש לו חברה "הכי טובה", שמגלמת רות אסרסאי. כשהיא נכנסת להיריון, עולמו של הגיבור נסדק והוא יוצא למסע של הרס עצמי וסקס מזדמן.

הסרט פתח את הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה בתל־אביב: לאופולד ואודי פרסי גרפו במשותף את פרס השחקן הטוב ביותר. "העובדה שהסרט פתח את הפסטיבל הגאה היא הישג גדול", הוא אומר. "זה סרט שלא מביא סוגיות להט"ביות, אלא מראה נורמליזציה של חיים בורגנים. זה מוכיח עד כמה ההערות של שר החינוך הרב פרץ, טיפשיות ופרימיטיביות, ועד כמה הוא וחבריו תקועים הרחק מאחור ולא מבינים איפה אנחנו חיים היום. הקהילה ניצחה ובגדול — בפריים־טיים, באמנות, וגם בכנסת".

"אם היה לי רחם"

יש הרבה קווי דמיון בין לאופולד, רווק מושבע בן 45, בעל קול בס מלטף ועיניים כחולות לדמות שהוא מגלם. "יש בסרט הרבה דברים שהדמות מתמודדת איתם, וגם אני התמודדתי איתם", הוא מספר. "כשקראתי את התסריט, היו בו סצנות מסוימות ששאלתי את יובל הבמאי, 'תגיד, אתה עוקב אחריי?' הדמיון היה לפעמים מפחיד".

כמו מה למשל?

"כשיואב אומר לבן הזוג שלו, 'אני עושה לך טובה בזה שאני עוזב' — זה משפט שאמרתי הרבה פעמים לבנות הזוג שלי. אני ממש יכול לראות את עצמי במקום של יואב לפני חמש עשרה שנה. היה לי מאוד קשה להתמודד עם ההתבגרות, פחדתי להתחייב למשהו. בן אדם שבוחר בן או בת זוג וילדים, מתחייב למשהו שהולך ללוות אותו כל חייו. כל עוד לא התחייבת, כאילו דחית את הקץ, אבל ברגע שהתחייבת — השלב הבא הוא המוות. היה בהתבגרות משהו שאומר שאני צריך לוותר על החופש שלי. היו לי אוהל ושק שינה בארגז של האופנוע סוזוקי וי־סטרום שלי, והייתי נע איך שבא לי ולאן שבא לי. רוב הדירות ששכרתי היו בסבלט או בלי חוזה".

ומה נשאר מזה?

"יש בי עדיין בדואיזם — צורך לנדוד. אני אומר: יתד נעוצה בקרקע נוסכת יותר ביטחון מכל קיר בטון. עדיין כל קיץ אני בונה לעצמי מאהל בנווה ים לחודש לפחות".

לא נמאס לך להיות רווק נצחי?

"היו לי תקופות של מערכות יחסים מאוד ארוכות. בשנים האחרונות פחות. יכול להיות שפשוט עוד לא מצאתי את האישה שאיתה אני רוצה לבלות את חיי. היום גם סטוצים, זה לא חלק מהעניין. יש לי קשרים מדי פעם עם בחורות, שהם חבריים, ומשולב בהם סקס".

מתחקיר קצר שעשיתי עליך התברר שאתה נחשב לרווק מבוקש.

"תדמית זו תדמית. היה משהו בתשומת הלב לגבריות שלי שקצת בילבל אותי, אבל בשלב מסוים אתה כבר הופך אדיש לזה. אני לא מסתובב בעולם בתחושה של איזה גבר מדהים אני. אני קם בבוקר ולפעמים מרגיש פח. הרבה פעמים אני מסתובב ברחוב ומרגיש שאף אחת לא מסתכלת עליי. נראה לי שכל גבר חווה בשלב מסוים שבו איבר המין שלו בשלטון ואז מגיע היום שהוא מודח מהשלטון. גם שמעתי סיפורים על נשים שכאילו הייתי איתן, אבל לא הייתי איתן מעולם. אני כן חושב שהחיים הם קצרים וחייבים ליהנות מהם.

"מאוד מפחיד אותי לחיות בשקר, בחוסר כנות, או להתחייב למשהו שאני לא יכול להתחייב לו. מצד שני, אני מסתכל על חבריי, שרובם בזוגיות ועם ילדים, ויש שם המון דברים מאוד יפים בעיניי. מאז שנולדה האחיינית הראשונה שלי, זוהרה, אני יותר חושב על ילדים. הילדה הזאת היא פשוט יצור מופלא. היא הפכה לי את החיים מבחינה רגשית. לא ידעתי בכלל שקיימים רגשות כאלה. תשמע, אם היה לי רחם, כנראה שכבר הייתי מזמן בבנק הזרע".

ההורים שלך לא לוחצים עליך להתחתן?

"לפני כמה חודשים היה רגע יוצא דופן. אבא שלי אמר לי, 'תשמע, אני מסתכל עליך ורואה כמה שאתה מאושר עם זוהרה, גם אתה צריך דבר מקסים כזה'. וזאת הייתה הפעם הראשונה שהוא אמר לי את זה, כך שהם בטח לא לוחצים או מנדנדים. אני מקווה שבשנים הקרובות יהיה לי ילד. בכמה שנים מדובר אני לא יודע, אבל אני קרוב לשם. הלוואי שאני אזכה לפגוש מישהי שאיתה אני ארצה לחיות את חיי".

לאופולד, שחקן התיאטרון הקאמרי ומגשר במקצועו, לא ממש חלם להיות שחקן. "אני זוכר את עצמי משחק כדורגל לא רחוק מתיאטרון חיפה, אבל גם מסתכל על תמונות השחקנים בוויטרינה של התיאטרון ואומר, 'יו, גם אני רוצה להיות שחקן'. אבל מעולם לא שיחקתי בהצגות בית הספר. הייתי ילד רציני וכבד ראש, אבל אף פעם לא הייתה לי ייראת סמכות. הברזתי מבית הספר כבר ביסודי, ושיעורי בית ומבחנים מעולם לא עשיתי. אמא שלי אומרת שהסיבה ששרדתי את מערכת החינוך היא ש־99 אחוז ממערכת החינוך הן מורות. היא אמרה לי פעם, 'הייתי מגיעה ליום הורים עם שכפ"ץ וקסדה כדי לקבל על הראש, והייתי שומעת כמה אתה נפלא וחכם וטוב'".

למה בחרת לעסוק בגישור לצד המשחק?

"כשהייתי בבית צבי והיו אומרים לנו שמשחק זה מחלה, חיידק, ידעתי שזה נכון, אבל לא הרגשתי עם זה בנוח בכלל. אמרתי, אני לא רוצה להיות חולה, אני לא רוצה חיידקים. אני פה כי אני רוצה לבחור, לא כי אין לי ברירה. עברתי מסע לא קצר כדי לפתור את כל הפתולוגיות והפצעים שהובילו או דחפו לשם והפכתי להיות הרבה יותר שלם עם עצמי".

אחרי שירות בחיל הים לאופולד למד משחק בבית צבי, במחזור של אילן פלד, מיה דגן, ענת מגן שבו ודני גבע. ב־20 השנים האחרונות הוא משחק בעיקר בקאמרי. כרגע הוא מככב לצד מיה דגן ומיכה סלקטר בהצגה "הריון" שכתבה עדנה מזי"א וזוכה להצלחה. "כשסיימתי את לימודי המשחק, הייתי בדיכאון מהחיים", הוא אומר. "כשהייתי מנסה לשתף חברים ברגשות שלי, הם היו מסתכלים עליי במין מבט לא מאמין. 'אתה בן אדם שתופס מהעולם ככל יכולתך, ואתה עוד מתלונן?! איך יכול להיות לך רע?' אז הפסקתי לשתף את העולם במה שקורה לי. אני יודע שאני מקיים בתוכי לא מעט סתירות. מישהו פעם אמר לי, 'יש בך לוחם שייטת מאה אחוז, גבר שבגברים, ובאותו הזמן אתה רגיש כמו אישה. אתה רואה לפעמים את העולם כמו בעיניים של אישה".•