שלוש ולא להתראות
אל ביתן צדדי, סמוך לגדר של כפר המכביה, הביאו שלשום את התפאורה שמלווה את בני גנץ מאירוע לאירוע: פודיום חום שבחזיתו המנורה, סמל המדינה, העתק של הפודיום שנודד מאירוע לאירוע עם נתניהו, מחיצת בד שתפקידה לשמש רקע, ושלושה מסכי פלזמה שמהם הוא יקרא את הטקסט. אין קהל באולם: רק סוללה של צלמים שעושים את מלאכתם היומית בלי חמדה, ארבעה עוזרים ממטה הבחירות, תינוק אחד שאמו, עובדת המטה, הביאה איתה, ושלושה כתבים. במטה הבטיחו דרמה: פנייה אישית, ברגע האחרון, של גנץ לנתניהו. אבל הציבור עייף מדרמות, אמיתיות ומפוברקות: קורונה, עזה, בחירות, כמה אפשר. אשר לעיתונאים, את המצב בשטח הם לומדים מצג הסלולרי שלהם, באולפן. תן לאצבעות ללכת במקומך.
גנץ מגיע באיחור, פניו חמורות סבר, ממוקדות משימה. לא שלום, לא ערב טוב. "נתניהו, תסתכל לי בעיניים", הוא פותח את דבריו. בטקסט על המסכים משורבט קו עבה מתחת למשפטים שדורשים הדגשה. כמעט כל המשפטים מסומנים בקו. המילים קשות, מתריסות, מיועדות להעליב. גנץ קורא אותן ברהיטות, ללא פגע. הוא לא בדיוק דמוסתנס היווני, גדול הנואמים בהיסטוריה, אבל הוא גם לא המגמגם הסדרתי בסרטוני הפייק שמפיץ הליכוד.
"תסתכל לי בעיניים" היה משפט המחץ שהטיח איציק מרדכי באוזני נתניהו בעימות הטלוויזיוני ביניהם ב־1999. לא במקרה חוזר גנץ בדבריו אל הרגע ההוא, אחד המשפילים בקריירה של נתניהו. "בשם האובססיה שלך להימלט ממשפט", הוא ממשיך, "אתה משקר, מלכלך, מפלג, מסית. אתה מרעיל את ישראל. זה לא קמפיין שנאה – זה פשע שנאה".
ההשוואה בין נתניהו לישי שליסל, הרוצח ממצעד הגאווה בירושלים, או לעברייני תג מחיר בגבעות השומרון, קצת קשה לעיכול. "ובשביל מה?" שואל גנץ ומשיב: "כדי שהבן־דוד שלך ירוויח מיליונים בעסקת הצוללות, ואתה תרוויח מיליונים במניות... ביבי לא עוצר באדום. אני קורא לוועדת הבחירות להיערך: הוא ישבש את יום הבחירות".
בשלב הזה של מערכת הבחירות אין כמעט משמעות למילים. הפוליטיקאים מטיחים אותן כמו אבנים במים: עם קצת מזל תצליח איזו מילה לקפוץ פעם־פעמיים, להרים אדווה, להכות גל, לחדור לשיח ברשתות החברתיות. הנאום של גנץ לא נועד לאוזניו של נתניהו, גם לא לאוזני מצביעי הליכוד. הוא מכוון למתלבטים בין כחול לבן לעבודה־גשר־מרצ, אלה שמוּנעים על ידי תחושת התיעוב שלהם כלפי נתניהו. והוא מכוון לבייס של כחול לבן, שעבר בשבועיים האחרונים משבר מורלי. כן, גם לכחול לבן יש בייס.
חשבתי על המרחק שעבר בני גנץ מאז ששכר משרד במלון כפר המכביה, הבניין הסמוך, והתלבט עם אנשים אם ללכת לפוליטיקה. חשבתי על נתניהו, שבאחד הימים המוזרים שלו, ערב הסבב הקודם, כינס עיתונאים על גג המלון ובישר לעולם שמיד לאחר הבחירות יספח את בקעת הירדן. צמרת הליכוד ישבה לרגליו ומחאה כפיים. המפה הייתה שגויה, נתניהו גילה בורות מביכה בפרטים, וכאשר תם האירוע, צחקו השרים על המעמד המגוחך ברחבת החניה למטה. האירוע היה מאופק, נורמלי, בהשוואה לאירועי הסבב הנוכחי.
את הנאום שלשום ספק אם גנץ כתב. זה לא הסגנון שלו. האם הכעס שלו אמיתי? אין לי ספק שסיפורי הכזב המלוכלכים שמופצים עליו ועל גבי אשכנזי רחוקים מלשמח אותו. אבל קמפיין הוא סוג של מלחמה, גנץ מופיע בכנסים ובראיונות שש פעמים ביום בממוצע, מקיים דיונים במטה, נתקע בפקקים. הוא חייל בעיצומה של משימה. אין לו זמן לשנוא, אין לו זמן להיעלב.
חצי שעה לאחר שהסתיים האירוע בכפר המכביה, הוא היה באולם סימפוניה במרכז ראש־העין, בכנס תומכים. הוא צחק אל תומכיו, נישק פעוטה שישבה על ברכי אביה בשורה הראשונה, ונשא נאום ספונטני, נטול טלפרומטרים, שתקף בין השאר את אווירת השנאה במערכת הבחירות. הנאום שלך כאן הפוך מהנאום בכפר המכביה, אמרתי לו. "לא", אמר. "הוא רק רך יותר".
לשבור את התיקו
לסכם את סבב הבחירות השלישי זה כמו לברך חתן וכלה לרגל חתונתם השלישית. אין שום דבר מבטיח בניסיון שלישי של אנשים שנכשלו פעמיים; השמחה מהולה בחשש שמא מעבר לפינה מחכה הפעם הרביעית: הכלה מזייפת אושר; החתן מסתיר ספקנות. חברה לתועלת הציבור בשם "הברית הישראלית" השקיעה 800 אלף שקל בקמפיין שנועד לעודד בוחרים – בעיקר בוחרים צעירים – להצביע בבחירות. סיסמת הקמפיין הייתה "פעם שלישית ודי".
"אנחנו חוששים מירידה באחוזי ההצבעה", אומר מנכ"ל החברה, שי כהן. "בסבב הקודם, בספטמבר, עלה אחוז ההצבעה הכללי, אבל הוא עלה רק בגלל העלייה בהצבעה במגזר הערבי. במגזר היהודי נרשמה ירידה קטנה, פחות מאחוז. על פי התחזית שלנו, בבחירות ביום שני הירידה תימשך, מ־66.7 ל־66 אחוז".
הקמפיין פעל בעיקר ברשתות. הוא התמקד באנשים שיש להם עניין בפוליטיקה, שעוקבים אחר אתרי החדשות וחשבונות הפוליטיקאים ברשת. המטרה, טוען המנכ"ל, הייתה לתת להם כלים לשכנע בני משפחה וחברים ללכת לקלפי, בלי קשר לדעות או לזיקה מפלגתית. אף על פי כן, הליכוד מיהר לשגר תלונה ליו"ר ועדת הבחירות. המטרה האמיתית של הקמפיין, טען הליכוד, היא להחליף את השלטון. ביוזמה מעורבים שמאלנים. התלונה נדחתה.
נדמה שעל הסיסמה, "פעם שלישית ודי", יש כמעט קונצנזוס. אם ספירת הקולות לא תשבור את התיקו, ראשי המפלגות יצטרכו לעשות זאת, גם במחיר של בגידה בהתחייבויות שנתנו השבוע. דרעי או ליברמן, נתניהו או גנץ – מישהו יצטרך לעשות מעשה. דרעי יכול לעזוב את גוש הימין, ליברמן יכול לחבור לגוש הימין, נתניהו יכול לסגור עסקת טיעון, וגנץ יכול לחזור בו מפסילת נתניהו. אף אחת מהאופציות איננה קלה, אבל כל אחת מהן – או־קיי, כמעט כל אחת מהן – טובה מהמשך ההתמכרות לצו המיעוט, לבייס.
אפשר היה לצפות שהמפלגות יגמישו עמדות מסבב לסבב. קרה ההפך: הן הקצינו. כל מפלגה העמיקה להתחפר בחזית הסירוב שלה. נתניהו הצליח לבנות חומה סביב גוש המפלגות הלאומי־חרדי. איש לא מעז להוציא את אפו החוצה. ההצלחה שלו מרשימה משום שהיא באה מלמטה, מתוך השורות. היא שינתה את פני הימין הישראלי. אין כאן רק עסקה של תן לי כסף לישיבות ואני אתן לך להחליט בכל השאר. יש מכנה משותף רחב, אידיאולוגי: ישראל היהודית נגד ישראל הדמוקרטית. חיים בו יחד רבנים אנטי־ציונים וחסידי תורת ז'בוטינסקי, נערי גבעות ולהט"בים.
ההצלחה השנייה של נתניהו נעוצה ביכולת שלו להתעורר לחיים ערב בחירות, להתרוצץ כמו השפן של אנרג'ייזר מכנס לכנס, ממדינה למדינה, לשלוט בסדר היום, להתסיס את תומכיו. גם מנחם בגין גילה יכולות כאלה בין דפרסיה למאניה, אבל נתניהו עולה עליו בהרבה.
מחיר ההצלחות
להצלחות האלה יש מחיר. המחיר הראשון הוא הסגירוּת. אין יוצא מהחומות שבנה נתניהו עם החרדים – אבל אין בא. הוא איבד בדרך את ליברמן ואת הקהל שלו ואיבד את רוב מצביעי כחלון (ניסיון מאולתר שלו להקים מפלגת קש מזרחית שתתחזה למפלגת כחלון, נכשל).
המחיר השני הוא ההסתה. כדי לעורר את הבייס, צריך לשכנע אותו שהאויב בשער – הערבים, השמאל, ישראל הוותיקה. הבייס מתעורר, אבל גם המותקפים מתעוררים. עם כל ההערכה להישג האלקטורלי של הקוקפיט, מי שהקים את כחול לבן היה נתניהו. בלעדיו ספק אם אשכנזי היה מצטרף, ספק אם לפיד היה מתאחד, ספק אם המפלגה הייתה קמה.
חשוב מזה מה שתרם נתניהו לערבים. הרשימה המשותפת חייבת לו את הצלחתה. ערב סבב הבחירות הראשון ניבאו לה הסקרים כישלון. קמפיין המצלמות של נתניהו החזיר את בוחריה לקלפיות ונתן לה 13 מנדטים.
סנטה קלאוס חזר עם מתנותיו בקמפיין הסיבוב השלישי. תוכנית השלום של טראמפ – מי זוכר – הייתה אלמנט מרכזי במסע הבחירות של נתניהו. פסקה נידחת בתוכנית דיברה על העברה מרצון של המשולש ואוכלוסייתו הערבית מישראל לפלסטין. הערים והעיירות הערביות במשולש הוזכרו בשמותיהן, מכפר־קאסם עד אום אל־פחם. נתניהו יזם או אישר. ייתכן שחשב שהפסקה תביך את ליברמן; ייתכן שחשב שתועיל לו אצל בוחרים יהודים מאותגרי דמוגרפיה.
כך או כך, היא עוררה מחדש את הערבים; רק את הערבים. סקר טלפוני של מרכז אקורד לשינוי חברתי טוען ששיעור ההצבעה בקרב הערבים הפעם יהיה 65־67 אחוז – כלומר, שיעור דומה או קרוב להצבעה בקרב היהודים. 17 אחוז מתוך אלה שמתכוונים להצביע הפעם, לא הצביעו בסבב הקודם. הגידול, טוענים עורכי הסקר, בולט במיוחד בקרב צעירים, בקרב נשים ובקרב תושבי המשולש.
במונחי מנדטים, זה אומר 15 או אפילו 16 מנדטים, במקום 13 היום.
"בחברה הערבית מסתמנת נכונות הולכת וגוברת להשתתף בבחירות", אומרת ד"ר רנא עבאס, מובילת המחקר. "הערבים מתחילים לראות את עצמם כגורם שיכול להשפיע על הפוליטיקה הישראלית".
המפלגות היהודיות יזכו רק לשאריות מהמאגר הזה: פחות ממנדט תקבל כחול לבן, ומשהו תקבל גם העבודה־גשר־מרצ. הליכוד, שיכול היה לקבל עד שני מנדטים מהמגזר הערבי, יקבל רק את אותם קולות שיקנה בהטבות ובכסף. זה נכון גם לגבי ש"ס. נתניהו, שהבין במאוחר את המשגה, ניסה להפגין בימים האחרונים נוכחות במגזר הערבי. זה הסתיים באירוע פתטי בטמרה. עשרות בודדות הגיעו; 60 הפגינו נגדו בחוץ. נתניהו הסתלק לאחר עשר דקות.
הליכוד יכול להתנחם בבייס שלו. בכחול לבן מנמקים את ההחמצה בפוליטיקה פנימית: כל ניסיון למשוך בוחרים ערבים, טורפד על ידי אנשיו של בוגי יעלון. ניצן הורוביץ, ראש מרצ, סיפר לי השבוע שהיה ניסיון לשלב ברשימה מועמד ערבי אטרקטיבי, אבל הוא נכשל בגלל לחץ זמן: כל מפלגה בחרה את מועמדיה, והרשימות עמדו להיסגר. אתמול הודיעה הרשימה שפרופ' עליאן אלקרינאוי, נשיא מכללת אחווה לשעבר, הוא המועמד שלה לשר ערבי בממשלה. מאוחר מדי.
בכנס של כחול לבן בראש־העין, שלשום בלילה, גנץ ביקש מהקהל להציג לו שאלות. אחת השאלות שזכתה למחיאות כפיים נגעה להחמצת המגזר הערבי. ראש־העין היא שכנתה של כפר־קאסם. שתי ערים שחיות יחד: בימי החול הערבים באים אל היהודים; בשבת היהודים באים אל הערבים. גנץ התקשה להשיב.
ללכת גבוה
"איזה כיף לחזור הביתה", אמר בני גנץ לקהל בראש־העין. האולם הקטן – 300 מקומות – היה מלא עד אפס מקום. ראש־העין הוותיקה, התימנית, לא הגיעה: היא מצביעה ליכוד וש"ס. הגיעו בעיקר תושבי הווילות בגבעות, יוצאי צבא קבע, שכניהם הטובים של גנץ ומירי רגב. בבחירות בספטמבר קיבלה כחול לבן בעיר 34.69; הליכוד קיבל 34.55. גוש הימין כולו ניצח את גוש המרכז־שמאל.
נתניהו מתקבל בכנסים שלו בהערצה; גנץ מתקבל בחיבה. לא שרים לו בני מלך ישראל, הוא תותח, הוא קוסם. בעיקר, מאמינים ליושרו, לכוונותיו הטובות. הפער מלמד על התומכים לא פחות משהוא מלמד על המועמדים. הידיעות על החקירה בעסקי הממד החמישי והפרסום החוזר של שיחת מנדלבליט ואשכנזי הכניסו את כחול לבן למשבר. בסקרים השיבו חלק מהנשאלים: "נוטה להצביע כחול לבן", במקום: "בטוח מצביע כחול לבן". המודל של הסוקרים יודע לתת לכך ביטוי במנדטים. נתניהו רכב על הגל, וכדרכו, הגזים. ההגזמה פעלה כבומרנג, ממש כמו ההתקפות על אשתו של נתניהו. בכחול לבן משוכנעים שהמשבר הסתיים.
ב־2016, כאשר דונלד טראמפ לעג להילארי קלינטון וביזה אותה, מישל אובמה הציעה פתרון: הוא, טראמפ, ילך נמוך; אנחנו נלך גבוה. כמה יפה, חשבתי. כמה חכם. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.
גרסה מול גרסה
אדם שפגש את שר הביטחון נפתלי בנט בלשכתו יצא מבולבל: "הוא נשמע כמו ילד שטיפס על הכיסא של אבא שלו, עד כדי כך נלהב", אמר. האירועים בעזה מחזקים את הבלבול. בנט חגג על גופת הפלסטיני שעליה התקוטטו נהג D9 של צה"ל והג'יהאד הפלסטיני. השוני בין גרסת בנט לגרסה מהשטח תהומי, וזה מדאיג. אתמול היה אמור ראש אמ"ץ האלוף אהרון חליוה להציג תחקיר ראשוני על האירועים לרמטכ"ל. בשבוע הבא יוגש התחקיר הסופי. בצה"ל מדברים על תקלה קשה. שר הביטחון, לעומת זאת, מרוצה מאוד מטלטול הגופה, ומבקש קרדיט.
יש מדיניות חדשה, אומר בנט. אין מדיניות חדשה, אומרים מקורותיי. יש החלטה ישנה של הקבינט ויש שכל ישר. הגופות יחזירו לנו את הדר גולדין ואורון שאול, אומר בנט. ספק רב, אומרים מקורותיי. גופות אוספים, גם ביום, אומר בנט. זה לא שווה מאה רקטות על עוטף עזה, אומרים מקורותיי. אחרי הבחירות אנחנו הולכים על מבצע גדול בעזה, מבצע שלא היה כמוהו, אומר בנט. לנו לא ידוע על שום מבצע, אומרים מקורותיי. בינתיים אנחנו מתקשים להסתכל בעיניהם של החברים בעוטף עזה.
בשבוע הבא יש דיון במטכ"ל על עזה. הדיון נקבע מזמן.
לפנייה לכתב/ת 
