ובתפקיד הצ'ארמר: שלומי שבן

"אני מנסה לעשות פסטיבל אקלקטי שכל אחד יוכל למצוא בו משהו", הכריז דובי לנץ, המנהל האמנותי של פסטיבל ג'אז אילת, גרסת החורף. ואכן, אקלקטי זה היה. מג'אז מאתגר של אנדריאס שרר ואיכויות ווקאליות מטורפות של דיוויד לינקס, למוזיקה אתנית שנטע אלקיים חיברה לפיוז'ן אלקטרוני ועד מוזיקת ברים כיפית שהגישה הטרומבוניסטית אוברי לוגאן.

אבל מעל לכולם כיכב השנה הפסנתר. הוא פתח את הפסטיבל במופע סולו של מרקו מסקידה מספרד, שמוכיח בכישרון עצום שפסנתר הוא הרבה יותר מקלידים, מיתרים ותיבת תהודה, ומלהטט בין קלאסי לג'אז, כשהוא מוציא מהכלי צלילים שלא היו מביישים שום פרקשניסט.

שירי ז'ורז' ברסאנס קיבלו חיים חדשים מתום אורן, הפסנתרן הצעיר והמוכשר, זוכה פרס "תולוניוס מונק" היוקרתי, והשלישייה שלו עשתה זאת טוב כל כך, שנדמה שאפשר היה לוותר על התרומה הווקאלית של ערן צור וקורין אלאל.

הפסנתרן חורחה לואיס פאצ'קו מקובה, ששובץ ליום האחרון של הפסטיבל, עורר הרבה ציפיות. יש לי חולשה לפסנתר, וחולשה לקובה, והשילוב נשמע מבטיח. מודה שהתאכזבתי. חזק ואינטנסיבי זה טוב כדי לתאר קפה משובח, פחות טוב כדי לתאר פסנתרן. הנגינה שלו הייתה מרוץ מטורף להגיע לתיבה האחרונה, והוא נסחף בלהט של עצמו כאילו מהירות היא סימן לאיכות. הפסנתר גם נעל את הפסטיבל, תחת ידיו האמונות של שלומי שבן, אורח כמעט קבוע. הפעם הוא הביא את החומרים שלו - מ"שרמוטה פוריטנית" ועד "מגדל הפזמון" שאימץ מלאונרד כהן, כשהוא מתוחזק באיתמר דוארי על כלי ההקשה ובמאיה בלזיצמן - האישה, הקול והצ'לו. שבן, צ'ארמר עם חוש הומור מעודן, שנדמה שהכל כבר נאמר על הכישרון המוזיקלי שלו - היה סיום נהדר לשלושה ימים של מוזיקה, ים ושמש.