אני מקווה שהקורא יסלח לי אם היום, 24 שעות לפני פתיחת הקלפיות, אטפל בנושא שייעלם מסדר היום הציבורי עד מחר בלילה. אני מדבר על הקלטות סתר. קמפיין הבחירות הנוכחי שפך על הבוחרים ים של טינופת. הקלטות הסתר היו מאוסות במיוחד: הן הפכו את ימי הקמפיין האחרונים לפסטיבל הוקרה למפירי־אמונים, נוכלים, מלשינים ושקרנים, בשיתוף פעולה נלהב של טובי העיתונאים בארץ. מזמן לא זכתה עבריינות אתית למנה נדיבה כזאת של תהילה. זאת מציצנות.
אמש פרסמה אילנה דיין דברים שאמר נתן אשל, מקורבו של נתניהו, לאדם שאשל ביקש לשכור את שירותיו למטה הבחירות של הליכוד. האיש לא טרח לספר לאשל שהוא מקליט אותו. אשל חלק איתו כמה מחשבות פילוסופיות. הוא חושב, למשל, שיוצאי עדות המזרח שונאים את כולם. הוא גם חושב שהשרה מירי רגב היא בהמה, אבל יש בה תועלת.
אשל נודע לתהילה בשל העניין שגילה בצילום איבריה המוצנעים של עובדת במשרד ראש הממשלה. למרות שנאלץ להתפטר בבושת פנים, הוא ממשיך לפעול כסרסור הפוליטי של נתניהו, בסמכות וברשות. זאת בעיה. מעבר לזה, השאלה מה חושב אשל לא מעניינת במיוחד, בוודאי לא ערב בחירות. מדובר באיש עילג, דל מחשבה ודל כישרון. אנשים מהסוג הזה מאפשרים לנתניהו להרגיש גדול.
אשל היה כוכב של כמה הקלטות סתר רלוונטיות יותר, אלה שדלפו משיחותיו עם איתמר בן־גביר. על פי ההקלטות האלה אשל הציע לבן־גביר תפקיד של שר, שגריר, כסף לכיסוי חובותיו ופנינת הכתר – מקום ברשימת הליכוד לכנסת הבאה. יורשו של הרב כהנא ברשימת הליכוד לכנסת: זאת מחשבה מעניינת.
הקלטת הסתר מהשיחות עם בן־גביר פורסמה בחדשות קשת ביום חמישי. באותה מהדורה פורסמו ידיעות על עוד שתי הקלטות סתר. האחת הביאה קטע משיחה בין ינקי דרעי, בנו של ראש ש"ס, לעוזר אנונימי של חבר כנסת. למה זה היה ראוי לפרסום? כי לטענת הכתב הבן של דרעי הוא חבר של הבן של נתניהו.
הקלטת הסתר השנייה הייתה חשובה עד כדי כך שפתחה את המהדורה. ישראל בכר, הסוקר של כחול לבן, הלך לרב, לשוחח על בעיה משפחתית שמציקה לו. הרב משך את בכר בלשון: מה הוא חושב על בני גנץ, האם הוא מסוגל לתקוף באיראן? בכר אמר שלא, והרב הקליט.
אין מקום לטענה לעמית סגל, שפרסם את הסיפור: זאת העבודה שלו. יש מקום לטענה לעורך, שניפח את הדרמה. כמו בכל סיפור מלוכלך, גם הסיפור הזה שב וחוזר אל מפרסמיו. בכר הוא הפראייר כאן: מי שחושב שאפשר לסמוך על דיסקרטיות של רבנים לא שמע כנראה על הרב פינטו. אבל הנוכל הוא הרב שהקליט, והאיש הרע הוא נתניהו, שכיבד את הנוכל בפגישה מחבקת.
אמש, באירוע סיום הקמפיין של כחול לבן, טענו באוזני כמה מחברי הכנסת של המפלגה שהסיפור התהפך: מצביעים בימין הרך לא אהבו את השימוש הנקלה שעשה נתניהו ברב. להוכיח את הטענה הם לא יכלו: בכר, עורך הסקרים שלהם, פוטר בגלל הפרשה.
החלק המשעשע בסיפור הזה היא הטענה, שלגנץ אין אומץ לתקוף את איראן. אמנון ליפקין־שחק המנוח היה מהבולטים ברמטכ"לים. הוא הכיר את נתניהו היטב. כאשר נתניהו שב ואיים על איראן, והשקיע מיליארדים באימונים לקראת תקיפת מתקני הגרעין, ליפקין־שחק לא דאג: "ביבי פחדן", אמר, "הוא לא יתקוף את איראן". הוא צדק, כמובן. המטוסים נשארו בדיריהם.
השאלה האמיתית איננה אם גנץ יתקוף את איראן אלא האם נכון לתקוף את איראן. אבל השאלה הזאת לא מעניינת כרגע איש: הקלטות סתר, זה מה שמדליק אותם.
