וואו, זאת הולכת להיות כתבה בכיינית. קשוחה אני רוצה לצאת", אומרת שולמית אפּפל שעתיים אל תוך השיחה שלנו. היא אוחזת בידה תמונה שלה מגיל 35; שיער ארוך, מבט דרמטי חודר, עצמות לחיים בולטות. "אתה יודע למה הצטלמתי? כי הייתי רזה כמו שלד והייתי אומללה נורא וגרושה עם שני ילדים, ובלי אמא ועם אבא חולה ולא ידעתי מה אני עושה בעולם הזה. נכון בחורה יפה? מלכה!"

בספר שיריה החדש 'זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים' חוזרת אפפל לזיכרונות המשפחתיים האלה, לילדותה בשיכון עולים בוואדי סאליב, לחיי זוגיות מלאי מהמורות שהותירו אותה "בקיום האי־זוגי" כמו שהיא קוראת לזה, לעשרות שנים בעבודה ממשלתית מתסכלת, לאנשים שפגשה במהלך השנים והותירו בה חותם, לא תמיד חיובי. השירים של אפפל קלופים, חשופים, כמעט פרוזאיים בישירות שלהם, נוטפי הומור שחור, ובסופם מונח לעיתים קרובות איזה פאנץ', איזו דקירה בלב.

"השירים האלה נקנו בייסורים. אין לי אף שיר שהוא מן הדמיון. הכל מעוגן במציאות. מה אני אכתוב, על טללים באחו? אני לא קיבוצניקית למרות שאני נראית ככה. לפעמים אני רוצה לכתוב שירים יותר אווריריים, שנותנים תחושה של איזה עושר, של מרחבים - אבל השירים שלי נורא נטועים בשוּק חיי. ויש לי הרגשה שאני אומרת יותר ממה שאני צריכה להגיד".

באחד השירים את כותבת "הלוואי יכולתי לכתוב טקסטים קרים, לא מביכים, שאין בהם עלבון ולא נושאים בושה".

"נכון, כי אני רוצה להיות יותר דיסקרטית, אבל אני לא מצליחה. אל תגלה לי סודות. פעם אלי הירש קרא לי בביקורת 'חשופית', וזה הדהים אותי. אבל אני עדיין לא חשופית לגמרי, אני עוד הולכת לקרוע את הבמה".

"כשאני נולדתי בלידת מלקחיים בקפריסין, אלוהים הסתכל עליי ואמר, זאת ניתן לה רק לכתוב, אחרת מה היא תעשה?" כך, במשפט אחד, מספרת אפפל את תולדותיה. היא נולדה ב־1948 במחנה עקורים, בת להורים ניצולי שואה, ועשרה ימים מאוחר יותר כבר היו על ספינה בדרכה ארצה, התמקמו בשיכון עולים בחיפה תחתית. "פליטים בתוך בתי פליטים. כולנו גרנו בבתים של ערבים, 'רכוש נטוש' כמו שקראו לזה פעם. בסלון של סבתא שלי עוד היו הרהיטים שלהם".

כשהייתה בת עשר עברה עם ההורים ואחותה הצעירה פנינה (פסיה) לדירת 14 וחצי מטר ברחוב ביאליק ברמת־גן. "המרוקאים לא יפחידו אותי עם הביוגרפיה שלהם. אמא שלי הייתה עוזרת בית, אבא שלי היה ספּר. ובגיל 13 כבר עזבתי את בית הספר ועבדתי בתור ספרית".

בגיל 17, כשעוד עבדה במספרה, פירסמה את ספרהּ הראשון 'שעת ילדה'. היום, עם שמונה ספרי שירה על המדף ורשימה ארוכה של פרסים ברזומה, אפפל נחשבת בעיני רבים לאחת המשוררות הישראליות החשובות. ולמרות ההערכה הרבה שהיא זוכה לה מצד המבקרים, שמה עדיין לא ממש מוכר. משוררת של משוררים. אולי גם משום שאחרי ספרה החמישי 'התרה' מ־1989, ואחרי המחזה 'מקל של קינמון' שהעלתה כעבור שנתיים, נעלמה אפפל מן הרדארים ולא כתבה במשך 16 שנה. עד שחזרה לפרסם ברשת. 'זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים' (הוצאת פטל) הוא השלישי בסדרת ספרי הקאמבק שלה, שהחל ב־2013 עם הספר בעל השם הקולע 'פחות מאמת אין טעם לכתוב'.

לאן נעלמת?

"אני בעצם הייתי מתה. 16 שנה ואני לא זוכרת מה היה. התפרנסתי, עבדתי, שני ילדים, וכולם חשבו שיש לי אנרגיה ושמחת חיים, אבל אני רובוט שמתפקד נהדר. על אוטומט. עושה קניות ביום חמישי, מבשלת ביום שישי. הייתה חשכה בנפשי אבל זה לא היה דיכאון, אני לא אדם דיכאוני, זה היה כמו בן־אדם שעבר קרה איומה, ויום־יום נושרים ממנו איברים. ולא כתבתי. ולא קרה כלום".

למה את מתכוונת כשאת אומרת שלא קרה כלום?

"לא קרתה אהבה, לא קרתה תשוקה, לא קרתה תקווה. עבדתי בירושלים במשרד השיכון, גיהינום, מהבוקר עד הלילה. מת מהלך. הייתי במצב של טראומה".

כשאני שואל מה הוביל לטראומה הזאת, אפפל קוראת לי מתוך שירהּ 'היות': "'אמא מתה כשהייתה אולימפיאדה במוסקבה והניחה לי. אבא מת כשהייתה אולימפיאדה בלוס־אנג'לס, והיות שנשארתי ערה, היה לי לפתע על מה לדבר עם גברים בבוקר. אחותי ניסתה לפרוץ את קברה באולימפיאדת ברצלונה ומותה היה היחיד שכמעט גמר אותי'. השיר הזה הוא סיפור החיים שלי".

הם באמת מתו בשנים של האולימפיאדות?

"כן. אמא ב־1980, אבא ב־1984 ואחותי ב־1992. הכל מסודר אצלי. כשאבא שלי מת אני לא יכולתי לנשום. לא היה לי אוויר, כי אמרתי לעצמי שהוא שוכב בקבר ובטח נחנק וחם לו, כי הוא לא סובל חום, הוא פולני, הוא הלך עם חולצות קצרות בחורף. אז הגעתי לבית החולים ואמרו לי, גברת אפפל לכי הביתה, את לא אבא שלך, אין לך התקף לב".

כתבת פעם, "לא על גדת נהר, בבית, בחדר, ליד השולחן, לעיני אמי, שתקפא, ולא תוציא הגה, כשהוא ירים את היד, וידפוק לי אגרוף בראש".

"אבא שלי נמצא כל הזמן בשירים, כצעקה, כמכה, כאלימות. הוא היה אלים, ואמא הייתה משת"פית. רוב האמהות היו משת"פיות, הן פחדו על התחת של עצמן. למרות שלא הגיעו לי מכות. הייתי ילדה נורא טובה, כל הזמן בהסוואה. אם אבא שלי היה רואה שאני שמחה, הוא ישר היה מדכא את זה. היה לו משפט שהוא היה אומר לי, שאני לעולם לא אגיד אותו בקול רם, אבל בכל פעם שאני צוחקת ושמחה, גם עכשיו, אני נזכרת במשפט הזה שהיה משתק אותי.

"כשהייתי בכיתה ח' אמא שלי הלכה למנהל בית הספר ואמרה, הילדה הסתומה הזאת, מה נעשה איתה? רשמו אותי לקורס ספּרות ונתנו לי אישור מיוחד ללמוד עד שעה 12 ואז לעזוב את בית הספר. ואני בכלל לא רציתי לעזוב. המספרה הייתה בשבילי עונש. לכיתה ט' כבר לא המשכתי. אני זוכרת שכתבתי בחיבור 'כשאגדל אהיה סופרת', אז המורה אמר, את מתכוונת 'כשאגדל אהיה ספרית'. אמרתי לו, אני אביא לך את הספר הראשון שלי, בלי הקדשה. וכך עשיתי. מי עושה דברים כאלה לילדה?! זה פשעים נגד האנושות. צריך להוציא את הוריי מהקבר ולהכניס אותם שוב, רק בגלל זה".

בתוך כל זה, הרגשת גם שהם אוהבים אותך?

"לא".

את אהבת אותם?

"לא. אבל הייתי מאוהבת באמא שלי. באיזשהו מובן היא הייתה אהבת חיי. אהבה נכזבת. רק פעם אחת נישקה אותי, חשבה כנראה שישנתי. ואני בכיתי אחרי זה. אני מתתי. בכלל, רכות ועדינות הורגות אותי. ומאוד מסוכנות לי. כי אני לא רוצה שיהרגו אותי".

אחרי ששני הוריה נפטרו ואחותה חלתה בסרטן, שינתה אפפל את שמה. "בשם שולמית היו כל האותיות של 'מוות שלי'. הבת שלי הציעה את השם אלינעם שלו. גם אלוהים, גם נועם. שיהיה לי קצת שקט בחיים. ככה קיווינו, אבל זה לא קרה".

כתבת בעבר, "אחר כך תמות אחותי הטובה, ותמות אחותי הרעה, שתיהן תעזובנה אותי במותה".

"הייתה לנו מערכת יחסים קשה ומורכבת מאוד. היא לא הייתה נשואה, לא היו לה ילדים. היא הייתה מאוד מוכשרת, גאון במחשבים, מאוד יפה, אחותי הצעירה. הייתה לה רק בעיה אחת. בעיה קשה מאוד. היא רצתה להיות אני. הייתי בת שש וחצי כשהיא נולדה, ואמא תמיד עבדה והיא הייתה כמו הילדה שלי. גידלתי אותה".

את מתגעגעת אליה?

"בטח. הרי גם לכאב יש געגועים".

היום, בגיל 72, אפפל מתגוררת לבדה ברמת־גן. לפני כמה שנים חלתה גם היא בסרטן, עברה טיפולים והחלימה. עם ילדיה - בתה מאיה, אדריכלית שגרה בתל־אביב עם שני הנכדים, ובנה ניב, הייטקיסט שחי בלוס־אנג'לס – היא בקשר יומיומי. הם ילדיהם המשותפים של אפפל והצלם שמוליק קלדרון, לו נישאה בגיל 19. כשהייתה בת 33 התגרשו. "הוא חזר בתשובה אבל לא בגלל זה נפרדנו. הוא כנראה מצא אישה טובה יותר, וזה לא היה קשה".

לא נישאת שוב מאז.

"חס וחלילה. זה המצב הטבעי שלי. אני לא אם חד־הורית, אני אם. אני לא גרושה, אני שולמית. אני שלמה לגמרי. שום צלע לא חסרה לי ואף אחד לא יתקע בי את הצלע שלו. אני משק אוטרקי. היו לי הרבה מחזרים. הייתה תקופה שהיו לי שני מאהבים בו־זמנית, אחד חסיד ברסלב ואחד עיתונאי ידוע. יאיר הורביץ רצה להתחתן איתי אבל אני לא רציתי. וגם כשהייתי נשואה הם היו מגיעים. פעם אדם ברוך שמע אותי מדברת ברדיו על גלריה 'נינווה' שהקמתי עם שמוליק אחרי מלחמת יום כיפור, והוא הגיע עם גרניום שקטף ברחוב. אדם היה קדוש. הוא לא התחיל עם נשים נשואות, אבל גרניום הוא הביא לי".

לא קל לעמוד בקצב של אפפל. היא מדברת מהר, מדלגת באופן אסוציאטיבי בין זיכרונות ואירועים, זורקת שמות וכינויים ("אתה לא יודע מי זה הוכ'לה?!"), קוראת לי שירים מתוך הספרים שלה במקום לענות על שאלות, ומתוך כל סיפור שהיא מתחילה נולדים לפחות עוד שניים, לפעמים הרבה יותר. גם כשהיא מדברת על הנושאים הכואבים ביותר, אפפל שומרת על חוש הומור ("אני הדני קיי של השירה העברית") - הומור פרוע, אכזרי לפרקים, אבל גם מנחם במידה רבה.

"גם לאבא שלי היה הומור כזה. שחור משחור. הוא היה מספר בדיחות ללקוחות שלו, מחזיק אותם בגרון. הם צחקו, אבל אותי זה לא הצחיק. זה היה על החיים שלנו, הוא הלך על הדם שלנו כמו שאומרים הפולנים. וזה היה גם מכאיב".

היום היא פעילה מאוד בפייסבוק, מפרסמת באופן כמעט יומיומי בבלוג שלה ולאחרונה נכנסה אפילו לאינסטגרם ("אני מפרסמת בפייסבוק סיפור מעולה, ובסוף אני מצלמת צנונית ומקבלת עליה יותר לייקים"). במסגרת הרנסנס שחוותה היא זוכה לתשומת ליבם של כותבים וכותבות צעירים שרואים בה מודל לחיקוי. אלא שבעבר, עוד לפני שיצאה להפסקה הממושכת ההיא, אפפל לא זכתה לתשומת לב רבה מצד עולם השירה, שהיה ברובו המוחלט גברי. "אני הייתי מודרת. לא פורסמתי בשום מקום, לא ב'חדרים' ולא באמבטיות ולא בשום דבר. בשביל מה צריך אותי אם יש את יונה ויש את דליה? זה יותר מדי, שתי נשים חיות! מי צריך עוד אחת?"

את כותבת באחד השירים שהעולם אוהב משוררות מתות.

"הופעתי פעם בקיבוץ וקראתי להם שירים שלי, וראיתי שזה לא מעניין אותם. אז קראתי להם זלדה ולאה גולדברג, והם היו מרוצים. העולם אוהב אותנו מתות. כבר בשנות ה־80 כתבתי על זה שכל דור מקים לעצמו משוררת אחת, וזה מספיק. לא היה מקום ליותר מאחת. היה מקום ליאיר ולמאיר ולעמיחי, אבל לנו לא נתנו לשרוד. אפילו דליה רביקוביץ, שהייתה משוררת גדולה, נחנקה קצת בגלל יונה. אחרי שיונה מתה היא כתבה, עכשיו אני יכולה לדבר. לזלדה היה טיפה מקום, אבל היא לא איימה על אף אחד. היא הייתה אלמנה חרדית בירושלים הכבושה".

גבריאל מוקד ערך את שני הספרים הראשונים שלך, אבל אותך הוא לא המליך.

"שפך עליי נפט. העלים אותי. אפילו על הדף האחורי של החוברות של 'עכשיו' הוא לא מפרסם את השם שלי. יש עליו שיר בספר: 'יכולתי בנקל לדמיין אותו מתחפר בין גללי נייר, באין שירה לקדם ומשוררות לשכב איתן, אחרי הכל מה עוד נשאר משארית חייו, לא ברכיים לבוא פורקן ולא רכבת לקפוץ ממנה'.

"אבל היום יש מלא משוררות, אתה יודע למה? כי אין יותר פרופסורים. הדור ההוא של הפרופסורים נכחד מהעולם. יצאו לפנסיה, התייבש להם המוח. ויש היום הרבה שירת נשים מאוד חזקה".

את מרגישה בנוח תחת הסיווג שירת נשים?

"תשמע, אני אישה. מה אני יכולה לכתוב, שירת גברים? אני יכולה לכתוב 'נערתי גבוהה מאוד' כמו זך? אני יכולה לצעוק 'מריה תפתחי, תפתחי' כמו מאיאקובסקי? אנחנו נשים. חיינו קשים. יש לנו הורמונים. כשחליתי בסרטן הייתי מקבלת כימותרפיה בהדסה בחדר של הנשים. קוראים לזה 'החדר האדום' ויש שם נשים עם סרטן השד או סרטן הרחם או סרטן השחלות. אז עכשיו תגיד לי, אנחנו יכולות לכתוב שירה אחרת?"

יש איזו תדמית רומנטית למשוררות העבריות, מרחל ועד וולך, של משוגעות, דיכאוניות, עריריות, אובדניות. גם את כותבת בספר, "משוררות מזהירות, אומרות ידוע, לא רק זונות מתאבדות בסופשבוע".

"אתה רוצה לדעת אם גם אני על הקו הזה? אני לא רואה את עצמי על שום קו. אני לא משוררת עברייה, אני משוררת יידישאית שכותבת בעברית. ואני גם לא דיכאונית. אני אמרתי תמיד שאני רוצה להיות משוררת ברמה גבוהה ואמא לילדים. גם יונה לא הייתה בדיכאון. לא היה לה זמן. היא הייתה צריכה לשכב עם כולם. היא עברה משבר קשה כשאביה הלך, ומתי דליה נשברה? כשאביה נדרס. שם היא נולדה כמשוררת. אני זוכרת שיונה הייתה בטלביה ועשו בה ניסויים באל־אס־די. והיא סיפרה לגבריאל מוקד מה היא עוברת, והוא התפעל מזה מאוד ומה הוא אמר לה, החתיכת פולני הזה? 'עוד מעט נוכל לנהל שיחה שוויונית'. אני רציתי לחנוק אותו בגלל זה".

אילו משוררות ומשוררים עכשוויים את אוהבת?

"תהל פרוש, סיגל בן יאיר, שירה סתיו, ענת לוין, ריקי דסקל. בראיון הבא אני אמסור עוד שמות".

את לא מעבירה סדנאות כתיבה למשוררים צעירים.

"לא, כי אני אהרוג אותם. אני אשלח את כולם הביתה. למספרה, להיות ספּרים".

ובכל זאת, יש לך עצה לכותבים צעירים?

"שיפסיקו לכתוב. שייהנו מהחיים", היא צוחקת. "שיכתבו רק מה שהם מ ו כ ר ח י ם. שירה זה לא מלאכת יופי. זה גילוף באבן. אתה יודע, ברנר היה מכסה את הראי כשהוא היה כותב. שאלו אותו למה והוא ענה, 'אני לא רוצה לראות רוצח בחדר'".

את לא נהנית מהכתיבה?

"הכתיבה היא חיי. אבל אני זכיתי בכתיבה במלחמה. זה היה ויכוח עם אלוהים – או שתיתן לי לכתוב או שאני לא נשארת פה. היום אני יודעת שאני לא אתאבד אם אני לא אכתוב. עובדה. בגיל 72 כבר לא מתאבדים, פשוט מתים".

בספר את מכריזה שהאפשרות להישכח היא דרכו של עולם. את באמת לא מפחדת שישכחו אותך?

"ברור שלא. אני אהיה באדמה. טוב, אני לא אהיה באדמה כי אמרתי לילדים שאם הם לא שורפים אותי הם לא יקבלו בלטה. אני החתמתי שעון במשרד השיכון יותר מ־30 שנה, אני רוצה חופש. אז לא, אני לא מפחדת. את כולנו ישכחו. אנשים מטורפים - לא זוכרים אותם בחיים, איך יזכרו אותם אחרי שהם ימותו?"

אַתְּ לֹא צְרִיכָה לְהַשְׁאִיר אַחֲרַיִךְ יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה שִׁירִים

וְסֵפֶר אֶחָד אִם אַתְּ כּוֹתֶבֶת פְּרוֹזָה. זֶה לֹא אָמוּר לְנַחֵם אוֹתָךְ

רַק לְהַזְכִּיר לָךְ שֶׁהָעוֹלָם חַיָּב אֶת עַצְמוֹ לָאֶפְשָׁרוּת הַמֻבְנֵית

לִשְׁכֹּחַ. גַּם אוֹתָךְ. מָה עִם הַנֶאֱמָנוּת, אַתְּ שׁוֹאֶלֶת. מָצָאת

אֶת מִי לִשְׁאֹל. הַגֶּבֶר הַיָּחִיד שֶׁאֵי־פַּעַם פִּרְנֵס אוֹתִי בָּגַד בִּי

גַּם בִּשְׁנָתוֹ. וּמָה שֶׁכָּתַבְתִּי כְּשֶהוּא יָשַׁן פִּרְנֵס אוֹתִי שָׁנִים.

אָז אֵין טְעָנוֹת.

ארוחת ערב עם חברים

הָלַכְתִּי לַמִּטָּה עִם שְׁטֶרְן אַחֲרֵי שֶׁשָׁמַעְתִּי מִבַּעֲלִי שֶׁנִּכְנַס לַמִּטָּה עִם אֲבִיגַיִל

אוֹתָהּ הִכַּרְנוּ בַּאֲרוּחַת לֵיל שַׁבָּת אֵצֶל רָחֵל. הִיא יָשְׁבָה לְיַד אֶסְתֵּר שֶׁיָּשְׁבָה

לְיַד רוּחָמָה בֵּין אֶפְרַיִם וְרָמָה אוֹתָהּ זִהִיתִי בַּקָּהָל כְּשֶׁבָּאתִי אַחֲרֵי שָֹנִים לָתֵת

הַרְצָאָה בַּמוֹסָד. הֵם הִתְגָּרְשׁוּ. אֲנַחְנוּ הִתְגָּרַשְׁנוּ. רָחֵל הִתְחַתְּנָה. בְּאוֹתוֹ לֵיל

שַׁבַּת עַרְפִלִי צְבוּעִים וּדְבִיקִים כְּמוֹ בּוּשָׁה טָמַנּוּ פָּנֵינוּ בַּצַּלַּחַת כְּשֶׁאֶסְתֵּר

סִפְּרָה בְּאֵיזוֹ קַלּוּת נִפְלָאָה הִתְאַהֲבָה בַּבֵּּן שֶׁל חֲבֶרְתָּה לַחֶדֶר בַּחֻפְשָׁה

הָאַחֲרוֹנָה בְּקִרְיַת עֲנָבִים. וּמִישֶׁהוּ אָמַר עַכְשָׁו חָסֵר שֶׁגַּם הָבִּיטְלְס יִתְפָּרְקוּ