בית הנתיבות // זהר אלמקייס - הקיבוץ המאוחד - 83 עמודים

כמה דברים מונעים ממני לפטור את 'בית הנתיבות' כספר חכם מדי, תובעני מדי ביחס לכושר הקריאה שלי. קודם כל השם. 'בית הנתיבות'. שם די מושלם שמשמעו תחנת רכבת, לפי המילון. טרמינל. הכותרת הזאת מתווה את אחד הקווים הבולטים בספר: תחנות ורגעי המעבר שמהם מצטייר בסופו של דבר סיפור החיים של הגיבורה והמספרת, בת דמותה של המחברת זהר אלמקייס. הבתים והדירות שביניהם עברה לאורך כמעט 30 שנות חיים. הבתים והשפות שאמא שלה והסבתות שלה השאירו ולא השאירו מאחור, במרוקו. הגוף הכואב שמלווה אותה במחצית הספר והגוף החדש, המשוקם, שהיא מקבלת ונושאת בחציו השני.

למעשה, זה ספר שמתאר כאב כצורת חיים, אבל משהו כאילו מונע ממני להסביר בפשטות מה הולך בו. לכתוב משהו בסגנון – אישה צעירה, משכילה מאוד, בתקופת מעבר לארצות־הברית ובחזרה, בעשור של מלחמות ותקיפות בעזה, מצליחה להבין פיסה אחרי פיסה את המטען שסוחבים איתם הוריה והוריהם, עכשיו כשהיא מתמודדת עם דיבור בשפה שנייה, עם חיתוכים בין מקומות. אם מנסים לסכם מהלך עיקרי מהספר הזה – ניסיון חסר סיכוי - אפשר אולי לומר שהגיבורה לומדת על בשרה מה המשמעות של הגירה.

מפני שהספר הזה מסופר במבט לאחור, הוא מבקש גם מקוראיו לחבר בין נקודות. לבנות את הסיפור בעצמם. חלקו הראשון (מתוך ארבעה) נקרא 'מיפוי עצם'. השם הזה, שמאותת על מצב ביניים בין פציעה לריפוי, מעודד גם את הקוראים להתייצב בתפקיד פרשני. לתת שם לכאב בלתי מוסבר עדיין. העניין הממשי שממנו נלקח הדימוי הרפואי נוגע לכאב פיזי שממנו הגיבורה סובלת. עניין שמתפקד בהתחלה כמטפורה, אבל בהמשך הספר מתקשר לכאב ברכיים. טיפולי פיזיותרפיה. מבנה גוף שהיא ואחותה חולקות.

המטפורה, נדמה לי, תופיע בספר הזה כמעט תמיד לפני פיסת החיים הממשית. "בלילה שבו שכבנו פרצה המלחמה. בלילה שבו פרצה המלחמה שכבנו". המספרת של אלמקייס מייצרת מראש את הקישור בין הדרמה הפרטית לאלימות הלאומית, ואז חושבת עליו מחדש, מקצינה אותו, מפרקת אותו. "ראשי נמשך לאחור באיזה כוח בלתי נראה. במורד הגב נוצר קמט זמן־חלל אופקי, כמו גופי מתפרק לשניים. מתחלק לשניים בקו שיצרו הידיים שלו שאחזו משני צדיי".

הסצנה הזאת, או זרם התודעה הזה, מכוונים אותנו להתמקד באופן שבו ידיעת המלחמה פועלת כמין שיטפון או זריקת רעל. גם במרחק מהתקיפה הממשית, הרחובות הישראליים משתגעים. הגופים אלימים יותר. אבל לפני הפרשנות הפוליטית, המגדרית, נדמה לי שצורת הסיפור הזאת ממחישה קודם כל את האופן שבו מגע ממשי מדליק, על המקום, תאורה אחרת, תפאורה אחרת. פתאום מבינים משהו. הסקס המכאיב או המאכזב נדחק הצידה. הזיכרון עולה. שם, במיטה. ושוב עכשיו, בזמן הסיפור, במבט מבחוץ.

המגע והכאב פוערים איזה שער. בזמן הכתיבה, בזמן הקריאה, התנועות האלה מתבצעות דרך המקבילה המילולית של בשר ואיברי גוף. מילים, ביטויים, שיבושי לשון, תרגומים. ברגע שמוכנים לקבל את העיקרון הזה, קל הרבה יותר לקבל את הפאתוס של הספר, ופשוט ללכת איתו. זאת לא רק הדרך להפיק סיפור מתוך חשבון הנפש והגוף שממנו הספר עשוי. זאת גם הדרך של המספרת להסביר מה קושר אותה למשפחה שלה, למקומות מסוימים, לגוף שלה. "אין שום דרך שהגעגוע שלך לא יכאיב לאדם הזה או אדם אחר במקום הזה או במקום אחר", היא כותבת, "כי המקום הזה כולו ערכת מעבדה, מערכת סבוכה של משקולות מאוזנות על פני מוטות, וכל כדור ששוקע כאן ירים כדור במקום אחר, וכל מה שיושב עלייך מתקומם במקום אחר, וכל מה שמרים אותך נופל במקום אחר".

יש משהו צפוף ודחוס מדי בצורת הסיפור של אלמקייס. חוסר במרווח נשימה, במקטעים לבנים, שיאפשרו לי כקורא להשחיל משהו משלי לתוך הקריאה. בית הנתיבות, מיפוי העצם, שדה הדימויים הימי שמתאר את התזוזות בעיר בהקבלה לסיפור יונה המקראי, לדימויים מיתולוגיים של שיטפון וחורבה - הספר הזה מגשש בלי הרף סביב הדימוי המרכזי שייתן פנים למשהו בלתי ניתן לביטוי ישיר. כאילו ציורים שונים מושלכים אחד על גבי השני – ובו בזמן, נגרסים אחד לתוך השני.

זאת תופעה מעניינת, אבל היא מייצרת עומס וכובד רציניים, שכרגע מתחשק לי להתנער מהם. לאוורר את הראש. יש לי תחושה שעוד מעט, או עוד כמה שנים, יהיה לי קל יותר לגשת לספר הזה, וכמו הגיבורה, לפרש מחדש את ההצפה, ההכבדה, את המגעים המוגזמים והסתומים שהולכים וצוברים משמעויות: "הכאב הוא לא כשהכל מתקפל וקורס", כותבת אלמקייס לקראת סיום, "להפך, להחזיק, למדת יפה להחזיק, זה כואב". •