מוות מאושר // אלבר קאמי - מצרפתית: ניר רצ'קובסקי - הקיבוץ המאוחד - 143 עמודים

'מוות מאושר', הרומן הראשון שכתב האבסורדיסט, האקזיסטנציאליסט, הניהיליסט החומל אלבר קאמי, נגנז על ידי הסופר עצמו ויצא רק כעשור לאחר מותו, ב־1971. הדיונים שליוו את צאתו נגעו בעיקר להיותו, ככל הנראה, מתווה או טיוטה לרומן הגדול שיצא אחריו, 'הזר', ולהשוואה בין השניים - כשידה של היצירה המוקדמת יותר, על פי שופטי זירת האגרוף של הספרות, על התחתונה.

העובדות מדברות בעד עצמן: שמות שני הגיבורים דומים – מרסו ב'הזר' ופטריס מרסו ב'מוות מאושר'; שניהם פקידים אלג'יראים שלא מוצאים משמעות בעבודתם; שניהם הורגים אדם בראשיתו של הרומן; שניהם אינם מתאבלים כהלכה על אמם המתה. כלומר, נראה ש'מוות מאושר' הוא אכן היסודות שעליהם הונח 'הזר'. אבל מכיוון שאת 'הזר' קראתם בפעם האחרונה לקראת הבגרות, ומכיוון שלא רק טיוטה אלא גם רשימת קניות (הכוללת מילה אחת: טבק), שהשליך קאמי במהלך שנות יצירתו הקצרות מדי, שוות יותר מכל מה שתקראו השנה – ההשוואה מיותרת, ו'מוות מאושר' ראוי להיקרא כיצירה מסנוורת בזכות עצמה. הפעם בתרגום חדש ומוצלח של ניר רצ'קובסקי, 40 שנה אחרי שתורגם על ידי אהרן אמיר, תחת השם 'מיתת אושר'.

בחלקו הראשון של הספר ('מוות טבעי') אנחנו פוגשים את מרסו, פקיד צעיר, נאה ומדוכא שחי בחדר מעל קצבייה של בשר סוס. ממרפסתו ניתן להריח את ריח הדם. הוא חי חיי עוני, בעיקר משום שאלו מאפשרים לו להתחבר לימיו עם אמו המתה, ומנסה לכלות את ימיו בשינה, "עד שהכל יבוא אל סופו". עבודתו מחיה אותו במידת מה, אבל המשרד "הזכיר שובך יונים ששעות מתות מרקיבות בו". יש לו בת זוג שהוא מעריך את יופייה ומקנא לה. היא מספרת לו על מאהבה הראשון, רולאן זגרס, שהיום הוא קטוע רגליים. מרסו וזגרס מתיידדים. "עם הגוף שלך, החובה היחידה שלך היא לחיות ולהיות מאושר", אומר לו הנכה. "אה, אם רק הייתי חופשי!" עונה הפקיד וממשיך בתיאור החיים מלאי הלהט שיכול היה לחיות מחוץ למשרד. זגרס טוען שכסף הוא המתכון לאושר, מפני שרק הוא קונה זמן ורק זמן מביא אושר, ומוסיף: "לכל מי שיש את החוש, הרצון והתביעה להיות מאושר, יש גם את הזכות להיות עשיר". הוא מראה למרסו תיבה עם כסף, אקדח ומכתב התאבדות מוכן. למרות שזגרס אומר במפורש "לעולם לא אעשה דבר שיקצר את החיים האלה", ניתן לפרש את הדיאלוג ביניהם כהזמנה לרצח - וזה אכן מה שקורה. בעוזבו את ביתו ואת גופתו של זגרס, מרסו "חש פתאום בקור" ונופל למשכב. שפעת. מחופשת המחלה הוא ממשיך לחופשה הגדולה של שארית חייו.

בחלק השני ('מוות מתוך הכרה') מתרוצץ מרסו באירופה הכבויה, המצחינה ומעוררת המחלה, עד שהוא מפסיק לחשוב על האדם שהרג ומבין "סוף־סוף, שלאושר נועד". הוא חוזר לאלג'יר, שם הוא חולק עם שלוש צעירות והרבה חתולים את "הבית שמול העולם", שדייריו לא עושים הרבה מלבד להשתזף, לאכול, לצחוק ולעמוד "מול הגרעין העמוק של עצמם". אם ב'הזר' השמש היא האשמה ברצח - כאן היא מקור חיים. מרסו נישא לבחורה שגם פעולותיה מתוארות כחתוליות, אבל אז הוא מחליט לעזוב את גן העדן המגורגר הזה, שכן "כאן אני עלול להיות נאהב... וזה ימנע ממני להיות מאושר".

הוא עובר לבית קטן באזור כפרי, מרחק הליכה קצרה מהים. כאן הוא מתכוון לחיות בבדידות ולהשיג את מטרתו. בחודשים הבאים ישיל מעצמו את כל מה שאינו הקיום במערומיו, הזמן הניגר שהוא־הוא האושר. "הוא רצה רק לאחוז את חייו בידיו, כמו לחם חם שנלוש בחזקה...ללקק את חייו כמו סוכרייה, לעצבם, להשחיזם, ולבסוף לאהוב אותם. זו הייתה כל תשוקתו".

על אף פגמיו הרגשיים הלא־מעטים, חיפושו של מרסו אחר האושר, אחר היכולת והזכות לאהוב את חייו, הופך אותו, בניגוד למרסו של 'הזר', לגיבור שניתן להזדהות איתו. כאן בדיוק גלום הייחוד של 'מוות מאושר': תשוקת האושר והחיות המפעפעת בו, לצד אינספור משפטי מפתח מכוננים, היא לכאורה מתכון לספר קאלט, ליצירה המונחת למראשותיו של כל מי שמבקש למרוד בתפלות החיים. אבל העובדה שמתחת לכל אלו מונחת גופה, שמותו של האחד איפשר את אושרו של האחר, הופכת את רומן הביכורים של קאמי ליצירה חתרנית וחכמה מאין כמוה. •