yed300250
הכי מטוקבקות
    |
    חדשות • 03.03.2020
    העם אמר את דברו
    נחום ברנע

    העם אמר את דברו. הוא אמר את דברו מפי בוחרי ימין שבסבבים הקודמים נשארו בבית או הצביעו כחול לבן, והוא אמר את דברו בבוחרי מרכז־שמאל שאתמול בחרו להישאר בבית. בהנחה שספירת קולות האמת לא תשנה דרמטית את המגמה, המסר שעולה מהקלפיות ברור: היציאה מהפלונטר ששיתק את מערכות השלטון בישראל עוברת דרך נתניהו. אפשר לאהוב את זה, אפשר לשנוא את זה, אבל זה מה שיש.

     

    השאלה היא איך ממשיכים הלאה. הדילמה היא קודם כל של נתניהו – האם הוא מעדיף ממשלה שנשענת על רוב ברור בכנסת, או ממשלה צרה, ימנית־חרדית. אם ההימנעות ממשפט עומדת בראש סדר העדיפויות שלו הוא ילך על ממשלה צרה. זאת גם הייתה ההתחייבות שנתן לבוחריו במהלך הקמפיין. מצד שני, ממשלה צרה מתקשה להעביר חוקים בכנסת ונתונה לסחטנות מצד השוליים שלה. היא לא מבטיחה יציבות.

     

    הפתרון האידיאלי, מבחינתו של נתניהו, הוא לנסות ללכת על שני שלבים: בשלב הראשון להקים קואליציה צרה, שתסלול את הדרך למחיקה או ביטול של כתבי האישום. לאחר שאי־הנעימות הזאת תוסר, להזמין פנימה שותפים נוספים. כחול לבן, למשל, או חלקים מכחול לבן שיתקשו להתקיים באופוזיציה; או ליברמן. הכעס שם גדול מאוד, גם כלפי נתניהו וגם כלפי דרעי, אבל לא חסרים חברים משותפים שיהפכו את העולם כדי להביא לסולחה.

     

    הדילמה קיימת גם אצל המפסידים. לאחר הסיבוב השני ניתן היה להקים ממשלת מיעוט בראשות גנץ, בהימנעות הרשימה המשותפת. זה לא קרה גם בגלל הרתיעה של ליברמן וגם בגלל ההתנגדות בכנף הימנית של כחול לבן. זאת הייתה החמצה. בפוליטיקה אין מתנות – או שלוקחים את מה שניתן, או שמוותרים. הניסיון של גנץ למצב את עצמו כנתניהו מכובס, והניסיון של מפלגתו למצב את עצמה כליכוד־לייט, לא עלה יפה. בוחרי הימין הרך העדיפו את האורגינל.

     

    בתחילת הקמפיין שאלתי את מרב מיכאלי (העבודה) מה הטעם בהמשך הקיום של מפלגתה, כמפלגת נישה קטנה לצד כחול לבן. "כחול לבן תתפרק", אמרה. "מישהו יצטרך להיות שם כדי לאסוף את השברים". אם כחול לבן נדונה לאופוזיציה התחזית של מיכאלי עשויה להתגשם. מפלגות שקמות סביב עניין אחד – תחושת המיאוס כלפי נתניהו – ומשתרעות על טריטוריה לא ברורה שמוגדרת כמרכז, לא מאריכות ימים. זה מה שקרה למפלגת המרכז ההיסטורית, שקמה בסוף שנות ה־90 כאלטרנטיבה לליכוד של נתניהו; זה מה שקרה לד"ש, שקמה בסוף שנות ה־70, כאלטרנטיבה לשלטון מפא"י.

     

    הבשורה המשמחת מהתוצאות אתמול היא שלא יהיה, קרוב לוודאי, סיבוב רביעי. מהקללה הזאת נדמה שנפטרנו. אני יכול לנקוב לפחות בשתי תוצאות משמחות פחות: האחת, יהיה לנו ראש ממשלה שחלק גדול מהישראלים לא רואים בו ראש ממשלה לגיטימי. הוא נכנס אל תוך מתחם חוסר הלגיטימיות בגלל הדרך השקרית, המרושעת, אולי גם העבריינית, שבה ניהל את שלושת הקמפיינים, ואת הקמפיין האחרון במיוחד. נתניהו ודאי יאמר עכשיו – אולי כבר אמר – שיהיה ראש הממשלה של כולם. רק מי שבחר בו יאמין לו.

     

    התוצאה הלא־משמחת השנייה היא שההצלחה המרשימה של הקמפיין מחוללת שינוי עמוק בכללי המשחק הפוליטיים. מעכשיו כל מי שירצה להצליח בבחירות ינהג כמו נתניהו. יותר מזה: ההליכה על מה שמוצא חן בעיני הבייס, בלי קשר לאינטרס הלאומי ולאחריות הלאומית, תלווה את הממשלה גם לאחר הבחירות. משהו בסיסי, עמוק, במורשת הדמוקרטית שלנו אבד לנו.

     

    אבל העם אמר את דברו, ודבר העם יקום.

     

    yed660100