וצאות האמת מתבררות לאט־לאט, אבל ברור שגם אם לא נצא לבחירות רביעיות, הסערה בציבור הישראלי לא שוככת כל כך מהר. עכשיו, כשהאבק שוקע והפלאיירים הממותגים נזרקים לפח, נשאר הצורך להבין מה בעצם קרה פה עכשיו, ולמה. למשל, מה קרה להבטחה הגדולה של מועד ב', בני גנץ? נתניהו, שנראה היה שמאבד אחיזה, חזר לפתע למשחק וכבש הישג אישי אדיר, גם אם לא נעל 61 מנדטים בטוחים להקמת ממשלה.

"נתניהו זיהה תמיד קהילות", אומר פרופ' יוסי שיין, מחבר רב־המכר "המאה הישראלית" וראש בית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל־אביב. "החרדים הם קהילה, האתיופים הם קהילה, לכן העביר אליו את גדי יברקן. קהילות הן מצביעים בטוחים, ויש גם את הליכודניקים לשעבר, שפשוט צריך היה להביא אותם לקלפי. בסיבוב הקודם הם חשבו שהעידן שלו הסתיים ופתאום הם ראו שיש לו חיים נוספים. בכחול לבן אין קהילות".

ההימור הקהילתי הכי מצליח של נתניהו, טוען שיין, הוא הקהילה החרדית: "זו ברית אישית יוצאת דופן. דרעי אומר שהוא נאמן לנתניהו יותר מהתומכים שלו בליכוד. הדמוגרפיה עובדת לטובתו והיא אלמנט קריטי, החרדים הם הקהילות שצומחות במהירות הגדולה ביותר. נתניהו הסכים אפילו לשלם לקהילות של איתמר בן גביר אם רק יבואו. בגלל הגיוסים הקהילתיים הוא מתחיל עם 16־17 מנדטים בטוחים, אולי יותר. אף אחד לא מתחיל עם כל כך הרבה מנדטים כאלה. ראי את מפלגת העבודה, אין לה מנדטים בטוחים בכלל. נתניהו מכנה את הבלוק שלו 'יהודי וציוני', למרות שלא כולם ציונים. זו ברית של הרבה כסף והרבה משרות".

שיין מחמיא גם לקמפיין של נתניהו. "הוא משחק גם כווינר, כאיש הביטחון, כמנהיג — אבל גם כקורבן. אלה שני קצוות שהוא יודע לשחק ביניהם בצורה די מדהימה".

כך הוא הצליח להניע לפעולה מצביעים שבעבר לא הצביעו?

"חלק ממצביעי הליכוד והימין באפריל לא הצביעו בספטמבר. אבל כשראו שאין הכרעה והבינו שנתניהו לא מתכוון ללכת לשום מקום, הם שאלו את עצמם, 'מי יוביל אותנו'. אין להם מנהיג אחר. ונתניהו הוא גם הביטוי האולטימטיבי לזהות שלהם. כמו שאמר יועצו של נתניהו נתן אשל, בונים על שנאה ועל גדולתו של המנהיג. במקביל הכלכלה פורחת, הטכנולוגיה פורחת. הוא רואה את עצמו כמוביל את מדינת ההזנק, אבל יחד עם זאת גם את מדינת ההלכה".

מה לגבי שותפיו בעולם?

"היה לו מזל גדול עם טראמפ, הוא הימר נכון. עלייתו של טראמפ נתנה לו מיקום אדיר בפוליטיקה העולמית. העובדה שאמריקה הציגה את תוכנית המאה כאילו הוא הארכיטקט שלה — שירתה אותו. הוא נמצא בכל פינה עם אנרגיות בלתי נדלות והוא רעב לשלטון כל הזמן. הוא מציג את עצמו כמנהיג בעל סגולות היסטוריות, לכן אומרים המצביעים שלו, 'בגלל תיקים של האליטה הקודמת לא נצביע לו?' הוא יוצא נגד האליטות — וזאת למרות שהוא למעשה אליטה בעצמו".

"העם לא טיפש"

"הדרך להצליח בקמפיין זה לעשות אותו, נקודה", אומר מנגד הקמפיינר משה קלוגהפט. "ביבי עבד מסביב לשעון והעביר לצוות שלו ולמצביעים מסר שהוא לא מוותר. לפני כל האפליקציות והטכנולוגיות, כדי להביא עוד בוחרים המנהיג צריך לשכנע מצביעים לצאת להצביע עבורו ולהראות להם שהוא באמת רוצה את הקול שלהם. ביבי לא ראה בעיניים, הוא לא רק ביקש, לפעמים הוא גם התחנן. זאת לא חוכמה להחזיק מגפון ביד ביום האחרון ולקרוא לבוחרים להגיע להצביע. זה מרגיש לא אמיתי.

"צריך להבין, ביבי הוא קמפיינר בסדר גודל עולמי. מי שעוקב אחריו בפייסבוק רואה אותו מעלה לייב בבוקר מבלפור, ואז מתקן פנס שהתקלקל ברכב בדרך לצפון, ממשיך בלייב מכנס בעפולה, באמצע הוא פוגש כלה שבאה להצביע עבורו עם שמלת כלולות ואז מגיע לבת־ים לביקור אצל משפחת אוחנה וקורא לכל השכנים לצאת להצביע עבורו. בסוף זאת האישיות שלוקחת. זה כבר לא קשור לאג'נדה".

"בשורה התחתונה, העם שלנו ימני ודתי", אומר ד"ר גיל סמסונוב, פרסומאי ותיק מ"גליקמן שמיר סמסונוב" שייעץ והוביל לא מעט קמפיינים פוליטיים, מחבר הספר "נסיכים" ובקרוב יוציא את ספרו החדש, "הבגינים". "עוד לפני שמנתחים למה מסע הקמפיין של הליכוד הצליח לגעת ביותר בוחרים, צריך להבין את הסוציולוגיה. השבטים מצביעים כמעט כולם למפלגות מסוימות. השבט הסורר היחיד הם הבוחרים מהמגזר הרוסי, שהיה זה שהכריע את הבחירות בזמנו לטובת שרון, רבין וביבי. הפעם השבט הזה התפלג — חלקם הלכו להצביע ליברמן, חלקם ליכוד. כחול לבן, במסע הבחירות, לא הצליחה לגעת בהם. למעשה, מסע הקמפיין של כחול לבן לא השכיל להתחבר לשבטים הפריפריאליים".

למה?

"הייתה להם דמות של איש גבוה, יפה, עם שני פלאפלים על הכתפיים אבל בלי עמדה. אצל הליכוד היה מסר עקבי וישיר, גם אם מניפולטיבי ולא תמיד דובר אמת. זה תבלין של מנהיגים גדולים, ראינו את זה אצל בן גוריון, אצל רבין, אצל צ'רצ'יל, וזה מסביר את תוצאות הבחירות. העם לא טיפש. הוא ראה את מה שראה והצביע בקלפי".

פרופ' אמל ג'מאל, מבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת תל־אביב, לא תולה את אחוזי ההצבעה במגזר הערבי דווקא בתוכנית טראמפ או בהסתה נגד הציבור הערבי. "הסתה תמיד הייתה, אמנם לא הייתה תוכנית טראמפ אבל היו תוכניות אחרות", הוא מסביר. "לדעתי, הסיבה המרכזית נעוצה באוכלוסייה עצמה, בשינויים שהיא עברה. הציבור מתחיל להבין שהוא צריך להסתדר לבד, לדאוג לעצמו. שהדרך היחידה להשפיע על אורחות חייו, על מצבו במדינה, על האינטרסים ועל הזכויות — זה במעשי ידיו. המתקפות של הימין ובמיוחד של נתניהו בעשור האחרון היו מספיק משכנעות. הרשימה המשותפת הוקמה אמנם כתוצאה מעניין טכני של שינוי אחוז החסימה, אבל לדעתי היא ענתה על מאוויים עמוקים של החברה עצמה. בסיבוב באפריל כשלא הייתה הרשימה המשותפת, אנשים לא הצביעו באחוזים גבוהים. כשכן הייתה משותפת בספטמבר, הם כבר נהרו לקלפיות".

לדברי פרופ' ג'מאל, האוכלוסייה הערבית דרשה מההנהגה להתאחד ולקדם אג'נדה אזרחית. "יש מי שדואג לפלסטינים בשטחים ובמקומות אחרים, אבל אין מי שדואג לפלסטינים בישראל", הוא מסביר. "הם רוצים שההנהגה תייצג את הצרכים שלהם, שישימו את המחלוקות בצד. יש רצון לקחת את העניינים לידיים ולהשתלב בחברה הישראלית כדי לשנות את המציאות. חשוב לציין גם את איימן עודה, מי שעומד בראש הרשימה, אדם מאוד כריזמטי ועממי שהצליח לדבר עם האנשים, להגיע לקהילות שונות, לשכנע ברצון הטוב שלו לעשות את מה שנחוץ. מעבר לזה אפשר לראות שלכנסת הנוכחית ייכנסו עוד שתי נשים, וזה משקף את תהליכי העומק שמתרחשים בחברה הערבית. זה יוצר אווירה טובה יותר בקרב האוכלוסייה".

מלחמה פסיכולוגית

"כל מערכת בחירות מוכרעת על בסיס שאלה מסוימת. במערכת הבחירות הזו, בנימין נתניהו ניהל מלחמה פסיכולוגית כדי לגרום לכך שהשאלה המרכזית בבחירות תהיה 'מי מתאים יותר להיות ראש ממשלה?'" אומר משה כהן, יועץ תקשורת לפוליטיקאים ולבכירים במגזר הפרטי והאיש מאחורי ערוץ היוטיוב "בית הספר לכריזמה".

נתניהו, אומר כהן, קידם את הרעיון שגנץ הוא פשוט חיקוי חיוור שלו: "סיסמאותיו של נתניהו כדוגמת 'בני גנץ הוא ביבי מעלי אקספרס', ותשדירי הבחירות שהציגו את גנץ ויאיר לפיד כחיקוי זול לנתניהו, היו מאוד אפקטיביים. לשאלה 'מי מתאים יותר לכהן', מובן מאליו שהתשובה היא המקור ולא מי שמנסה לחקות אותו". •