לא משחק ילדים

המשבר פרץ באחר צהריים בלתי חשיד של השבוע שעבר. "זהו, הלך עלינו, ידעתי שזה ייגמר ככה", אהובתי בישרה לי בטלפון, נשמעת רצינית יותר מבשורה אונקולוגית. "נועה הודיעה שהיא לא חוזרת. שינו להם את כל השעות בסמסטר הבא, והיא לא תוכל יותר באף יום".

נועה היא הבייביסיטר. השנייה. מתוך שלוש. שאנחנו מעסיקים בכל ימות השבוע כדי לוודא שכל יום אחרי בית הספר מישהי מחכה לילדים בבית, מחממת להם אוכל, משגיחה שהם לא יהיו כל הזמן — רק רובו — במסכים, משנעת אותם לחוגים ובאופן כללי דואגת להשאיר אותם בחיים עד שנחזור מהעבודה.

אנחנו אנשים עובדים. שנינו. מתנצל על זה. ואי־אפשר להשאיר את הילדים לבד מאחת וחצי בצהריים עד שבע בערב, כי הם עוד עלולים לא לעשות כלום כל הזמן הזה מלבד פורטנייט (בשבילו) ואייפד (בשבילה), עם חילופים במחצית. "זה מה־זה זמן גרוע לנסות למצוא מישהי", אהובתי אמרה — מתכוונת, כרגיל, לזמן הספציפי המכונה "ימי חיינו". "כולם מחפשים עכשיו", היא הוסיפה, ובצדק; כולם מחפשים תמיד.

עשיתי את מה שאני עושה תמיד במקרים כאלה: נכנסתי ל"הלפבוק", האתר הישראלי למציאת האחת שלך. בייביסיטרית, הכוונה. לא תאמינו איזה מבחר של בייביסיטריות, שאף אחת מהן לא יכולה בדיוק בימים ובשעות שלנו, אבל אפשר לגלול אותן משך שעות כי "הלפבוק" הוא הטינדר של חיינו כהורים; אנחנו נכנסים אליו נואשים, יוצאים ממנו מיואשים, ובתווך חולפים דרך ארץ האפשרויות של מי שאין להם יותר מדי אפשרויות.

התהום הזאת נפערת מתחתינו מחדש פעמיים־שלוש בשנה; עוד בייביסיטרית איבדה סבלנות, נכנסה לעונת בחינות או הבינה שבגילה, 23, היא לא יכולה להמשיך באותה קריירה שבה בחרה אי שם בגיל 22. בכל מקרה, אנחנו שוב בלי סידור לילדים.

וצירוף המילים הזה, "סידור לילדים", שמסוגל לבדו לקשור חצוצרות ולכרות צינוריות זרע, הפך לאיום הנצחי המרחף מעל שגרת חיינו כאנשים עובדים. כי ברגע שאין סידור, זה שוב עלינו; מישהו מאיתנו יצטרך לחזור מהעבודה בצהריים, לבלות את שש השעות הבאות בהפעלות לילדים ואפילו לא לקבל על זה 40 שקל לשעה.

עד היום הצלחנו למצוא סידור. זה תמיד זמני, תמיד בא והולך, אף פעם לא מחייב, וזה אומר בעיקר שהעברנו את הילדים, לאורך השנים, דרך כמות בלתי סבירה של נשים שנכנסו ויצאו מחייהם. לחלקן הם נקשרו; את חלקן הם ממש אהבו; עם חלקן הם עברו חוויות משמעותיות; וכולן עזבו אותם.

אני עוד זוכר איך זה להיות הילד הזה, שמבוגר שלמדת לאהוב ולשמוח בחברתו עוזב אותך. אני יודע כי איבדתי אבא כילד, אבל מיד אחריו איבדתי עוד סדרה של מטפלות זמניות שהובאו כדי להיות איתנו בזמן שאמא יצאה לפרנס. אני זוכר את המפגש החששני הראשון איתן; את ההיקשרות; את הביטחון שלמדנו לבטוח בהן; את האהבה שהרעפנו עליהן; ואת העזיבה שלהן. תמיד עזיבה. ובשביל ילד שלמד לאהוב ולבטוח במבוגר, המילה המדויקת היא נטישה. ואתה יודע שמדובר רק במטפלת, נכון, אבל בילית עם המטפלת הזאת את השעות היפות ביותר של כל יום — ובשביל ילד, יום הוא זמן אינסופי — והנה אמא כבר מחפשת לך את המטפלת הבאה בתור שתבוא ותלך.

ואחרי מספיק פעמים כאלה, משהו בך הופך קהה יותר; אתה לומד שאנשים הם אינסטרומנטליים. הם ילכו ויבואו, ולא כדאי להיקשר יותר מדי לאף אחד. ילדים לא אמורים לגדול ככה, אני יודע. כי בסוף — בעיקר בתקופות שאני או היא נאלצים להפוך לסידור של הילדים — מתבררת האמת הפשוטה: שילד זקוק להורים נוכחים. שכשאנחנו שם בשבילם החל משעות הצהריים, הם במובהק רגועים יותר, שמחים יותר, שלמים יותר.

אבל רבאק, אין לנו איך. אנחנו מוכרחים לעבוד. ותכף הם ממילא יהיו גדולים מספיק כדי להסתדר בעצמם, בלי השגחה. ואנחנו נדע אז שהיו לנו ילדים, ויש לנו עכשיו מתבגרים, ושהם כבר לא זקוקים לסידור. הם מסודרים. ונרגיש לרגע צריבה קטנה על כל אחר הצהריימים והערבים שלא היינו איתם. וזה יהיה עצוב. אבל לא עצוב כמו המצב הנוכחי שבו אני מחפש דחוף מישהי לשלוש פעמים בשבוע, שעות אחר הצהריים, שני ילדים מקסימים. צרו קשר במייל, הא?