אנחנו מאשימים
יום שישי, רגע אחרי הארוחה. לסלון בית משפחת סלומון בהתנחלות חלמיש פורץ מחבל - ורוצח שלושה. הפיגוע הקשה מזעזע את המדינה, אבל גם מעלה שאלות נוקבות על שרשרת המחדלים שאיפשרו אותו: מההתרעות של "הגדר החכמה" שלא זוהו ועד לחיילים, שבמקום לפטרל התארחו באותן דקות גורליות אצל אחד התושבים. כשבני המשפחה גילו את כל זה, הם החליטו על צעד חסר תקדים: להגיש תביעת מיליונים נגד צה"ל ומשרד הביטחון. אולי כך, הם מסבירים בראיון מיוחד, יצליחו למנוע את הטבח הבא
קצת לפני השעה עשר בלילה נשמעה הנקישה על הדלת, שאחריה הכל ישתנה.
בבית משפחת סלומון שבהתנחלות חלמיש, סיימו בדיוק סעודת שבת חגיגית במיוחד לרגל הולדת הנכד ארי. בסלון שיחקו כמה מהנכדים הבוגרים יותר, הקטנים כבר נרדמו באחד החדרים למעלה. שום דבר לא עורר חשד: כמו בכל יום, בני משפחת סלומון סמכו על צה"ל וכוחות הביטחון של היישוב, שהם מוגנים לחלוטין. אף אחד מהם לא יכול היה לדעת שמי שנוקש בדלת הוא המחבל עומר עבד אל־ג'ליל. ושהוא אוחז בידו סכין גדולה.
המחבל התפרץ הביתה ופתח במסע דקירות: הוא רצח את אבי המשפחה, יוסי (70); את בתו חיה (46); ואת בנו אלעד (36) ז"ל. גם האם טובה (69) נדקרה ונפצעה באורח בינוני. ע', בן השכנים, לוחם יחידת עוקץ בחופשה, שמע את הזעקות, הגיע למקום עם נשקו - וירה במחבל דרך החלון. אם ע' לא היה במקרה בחופשה, התוצאות הקשות של האירוע היו עלולות להיות אפילו קשות יותר.
אבל איפה היה צה"ל? איפה צוות הסיור? איפה ההתרעות מ"הגדר החכמה" שמקיפה את חלמיש? התחקיר הצבאי המפורט שבוצע בדיעבד שירטט את עומק המחדל. המחבל, למשל, הפעיל את ההתרעה בגדר לא פחות משלוש פעמים, אבל הסייר שהוקפץ למקום לא זיהה את החדירה. רכז הביטחון השוטף של היישוב בילה את השבת מחוץ לחלמיש, מבלי שעידכן את פלוגת החיילים שאיבטחה את היישוב. חיילי יחידת סיור לא פיטרלו בשטח, אלא היו בארוחת ערב בבית אחת ממשפחות היישוב. וזו רק רשימה חלקית.
שנתיים וחצי עברו מאז. האבל והכאב של משפחת סלומון עדיין כבדים, כמובן - אבל גם הזעם. בצעד תקדימי, החליטו בני משפחת סלומון ופרקליטתם, עו”ד גלית קרנר, להגיש תביעה בגובה של מיליוני שקלים (הסכום המדויק ייקבע על ידי בית המשפט) נגד צה"ל ומשרד הביטחון. זהו מהלך חריג מאוד מצד נפגעי טרור בכלל, ובמיוחד כאלו שמגיעים מקרב ציבור המתנחלים והכיפות הסרוגות. אבל במשפחת סלומון החליטו ללכת עד הסוף.
"סמכנו מאוד על הצבא", מסבירה הבת רחלי. "אבל היה פה שבר ערכי ומוסרי גדול בסיפור הזה. אנחנו כלום, אוויר. מישהו סופר אותנו?"
"המשפחה שלנו התפרקה לרסיסים", מוסיף הבן שמואל. "התשובות שקיבלנו מהצבא הן חלקיות ולא מספקות. אנחנו דורשים שייקחו אחריות".
הבת אורית: "הפילו את האחריות על הדרגים הזוטרים. ואיפה כל המפקדים שממשיכים את החיים שלהם, בעוד שאנחנו שקופים?"
והאם, טובה, שומעת את כל זה, ומתכווצת. "נשארתי בלי בעל ובלי שני ילדים. אני רואה את הכאב של המשפחה, וזה מאוד חורה לי. היה פה מחדל רציני, וכל זה היה יכול להימנע. אז אנחנו דורשים אחת ולתמיד תשובות".
× × ×
משפחת סלומון הגיעה להתנחלות חלמיש - או בשמה המלא, נווה צוף־חלמיש - ב־1983. כן, הייתה שם אידיאולוגיה, אבל גם חיפוש אחר איכות חיים. "גרנו קודם בבאר־שבע וראינו שהבת הבכורה, אז בת 13, מתחילה למרוד ורוצה ללבוש מכנסיים, ופחדנו", נזכרת האם טובה. "רצינו חינוך טוב לילדים, וכך הגענו לחלמיש". טובה הייתה גננת, בעלה יוסי איש קבע, והחיים בקהילה הקטנה והמלוכדת, פלוס בית צמוד־קרקע פלוס גינה, היו בדיוק החלום שהם ביקשו להגשים.
לא חששתם לגדל ילדים בהתנחלות מוקפת בכפרים עוינים?
האם טובה: "השליטה הייתה של הצבא, קנינו שכפ"צים והרגשנו בטוח. בהתחלה הכל היה בסדר עם השכנים הערבים".
הבת אורית: "הערבים בכלל עזרו לנו לבנות את הבית".
הבת רחלי: "זה הרבה לפני אוסלו. באותה תקופה נסענו בתוך הכפרים הערביים, עצרנו שם ועשינו קניות".
הבת אורית: "אבא היה נוהג עם האקדח על הרגליים, מוכן לכל דבר. אבל היה לנו טוב, זה היה בית מלא שמחת חיים. הייתה לנו שם ילדות מדהימה".
היו פיגועים בחלמיש לפני המקרה שלכם?
האם טובה: "לא ביישוב עצמו, רק בדרך אליו, בכבישים. היו תושבים מהיישוב שנרצחו בדרכים".
הבן שמואל: "ועוד יירצחו".
מתנגדי ההתיישבות בשטחים יטענו בוודאי שאתם לא רק מסכנים את עצמכם, אלא גם את החיילים ששומרים עליכם.
שמואל: "גיבורים אלה שמדברים, אבל מישהו צריך להיות שם ולעשות את זה, אחרת זה יגיע עד אליהם. אז מה הם מצפים, שלא תהיה שמירה? רק שיעשו את העבודה שלהם כמו שצריך".
חמשת הילדים גדלו, התחתנו, הקימו משפחות ובתים משל עצמם. בחגים ומדי כמה שבתות הם הקפידו לחזור לחלמיש, לבית ילדותם. זה היה רק טבעי שכאשר ייוולד בנם הראשון של שמואל ואשתו חן, המשפחה תתכנס שוב בחלמיש לחגוג.
יום שישי, 21 ביולי 2017.
בבוקר קפצה הסבתא טובה למחלקת יולדות ב"מאיר" לראות את הנכד הטרי. בדרך חזרה, עצרה כדי לאסוף את החומוס המבושל, המאכל המסורתי של סעודה לרגל לידה. בדיעבד, זו הייתה עצירה עם משמעות מצמררת: את החומוס הכינו הוריו של אהוד פוגל ז"ל, שהוא, אשתו ושלושה מילדיהם נרצחו כשבע שנים קודם לכן באיתמר, בפיגוע שגם הוא נחרת עמוק בתודעה הישראלית. "ואני רואה שם על הקיר את התמונה של כל בני המשפחה שנרצחו בפיגוע", נזכרת טובה, "ואומרת: 'אני לא יכולה לראות את התמונה הזאת, אני משתגעת'. היא חברה טובה שלי. ומי תיאר לעצמו שעוד כמה שעות אהיה במצבה?"
אבל ארוחת הערב הייתה שמחה במיוחד וכללה גם שירי שבת. קצת לפני עשר בלילה נכנסה האם טובה למטבח, להביא משהו לשתות. אחד הנכדים ששיחק בסלון אמר לפתע שהוא שומע דפיקות בדלת. הבת חיה ניגשה לפתוח. "ואז", משחזרת טובה בכאב, "המחבל דקר אותה בלב. היא צרחה וברחה החוצה. אני לא ראיתי ולא שמעתי. אמרו לי שהיא נמצאה מחוץ לבית על הרצפה".
מה את זוכרת מאותן דקות?
"אני זוכרת שהוא (המחבל) נכנס עם חולצה לבנה ומכנסיים שחורים. שאלתי אותו: 'מי אתה?!' וצעקתי שייצא מהבית. ואז הוא הרים עליי סכין מטבח גדולה, אני זוכרת שהידית שלה הייתה עם כמה פסים צבעוניים. התכופפתי כדי להתגונן, ואז הוא דקר אותי בגב. צעקתי: 'מחבל!' ואני רואה פתאום את בעלי יוסי נופל על הרצפה ונשכב על הבטן. אני אומרת לעצמי: 'צריך לעזור לו', ואז אני רואה את אלעד צועק: 'אני לא אתן לך להרוג את אבא שלי!'"
הבת מיכל סלומון, הספיקה לתפוס את הילדים הקטנים ולמלט אותם לאחד החדרים בקומה השנייה. בעלה אלעד ניסה להציל את אביו ולהיאבק במחבל, אבל תוך כדי, נדקר גם הוא. אלו יהיו פצעי מוות. האם טובה: "בשלב הזה ברחתי לקומה העליונה. פתאום הרגשתי משהו חם בגב, ואני רואה הרבה דם. עד אז לא הרגשתי שאני פצועה. כשנכנסתי לחדר השינה חשבתי: 'רגע, אם אמות כאן, אף אחד לא יראה אותי'. אבל אז התחילו להגיע אנשים לבית".
שמעת את הירייה של ע', השכן?
"לא, לא שמעתי את הירייה, ולקח זמן עד שהבינו שיש למעלה עוד אנשים. אני רק זוכרת מה צעקתי".
מה?
"'תהרגו אותו, תהרגו'".
ולמה לא הרגו אותו?
"לדעתי זה אפקט אלאור אזריה".
טובה הובהלה לבית החולים שערי צדק ועברה שלושה ניתוחים דחופים, "ובינתיים לא ידעתי כלום. מי מת, מי חי. כלום".
אז מתי סיפרו לך את הבשורה הקשה?
"אחרי שהתעוררתי מהניתוח, ראיתי את אורית בוכה. שאלתי: 'מה עם אבא?' והיא נדה לי בראש, 'לא'. שאלתי, 'וחיה?' שוב, 'לא'. 'ואלעד?' 'לא'. אמרתי: 'מה, שלושה?' ואני זוכרת שחיפשתי דווקא את חיה. עכשיו אני גיבורה, כי אני מטופלת, אבל אז... חיה הייתה החברה הכי טובה שלי. הכל עשינו יחד. לא הייתי מסוגלת לקנות חולצה לבד. איזה ילדים הפסדתי". טובה עוצרת, פורצת בבכי. "איזה בעל היה לי. כמה אהבה. התחלנו בדיוק ליהנות מהנכדים, להיות בפנסיה יחד, וככה נגמר? ולמה?"
טובה הייתה מאושפזת במשך חמישה ימים, במהלכם יצאה בכיסא גלגלים ובליווי רופא ללוויה המשולשת. השלושה נטמנו לבקשת המשפחה במודיעין ולא בחלמיש.
למה? כבר ידעתם שלא תישארו?
טובה: "רצינו שייקברו במודיעין ולא ביישוב, כי אין לנו מה לעשות שם".
× × ×
השאלות הקשות החלו לצוץ כבר במהלך השבעה. "לא ידענו כלום", אומרת הבת אורית. "אף אחד, באף שלב, לא הודיע לנו מה קרה שם. בשבעה כבר שאלנו את עצמנו: מה היה שם? איך? דיברנו עם השכנים, הפוליטיקאים, ראש הממשלה, הנשיא, כל מי שהגיע. ואז עלו השאלות: איך המחבל נכנס? איפה היה הצבא? למה השכן החייל ירה ולא הצבא?"
לדבריהם, רק כשקיבלו את עיקרי התחקיר הצבאי, הבינו עד כמה היה עמוק המחדל. חלק מהממצאים מתפרסמים כאן לראשונה:
באותו יום שישי הוכרזה בגזרה כוננות מיוחדת, עם דגש על חלמיש. שבוע קודם לכן, נהרגו שוטרים ישראלים מירי בכניסה למסגד אל־אקצה, והמשטרה החליטה להציב מגנומטרים במתחם. גל מחאה פלסטיני פרץ, ובמהלכו נהרגו שלושה תושבי מזרח ירושלים. המתיחות הייתה גבוהה מאוד. בשל הכוננות, תוגברו הכוחות במספר אזורים רגישים - וחלמיש היה אחד האזורים הרגישים האלו. החשש היה מפיגועי נקמה של "זאב בודד".
בדיוק כמו עומר עבד אל־ג'ליל בן ה־19 מכפר כובאר, הסמוך לחלמיש. "צוואתי לכם", כתב בפוסט טרם יצא לפיגוע. "אני נער שעדיין לא הגיע לגיל 20. יש לי חלומות ושאיפות רבות. אני יודע שבעזרת אללה יתגשמו חלומותיי. אהבתי את החיים, לגרום לאנשים לחייך, אך אילו חיים הם אלה? הורגים את הנשים והצעירים שלנו, מטנפים את אל־אקצה שלנו ואנחנו ישנים".
על פי התחקיר הצבאי, אל־ג'ליל נע רגלית כשלושה קילומטרים, בעיקר בשטחים חקלאיים. באזור מטעי הזיתים שליד חלמיש גזם את גדר ה"תלתלית" שמקיפה את היישוב. אחר כך הוא החל לחפש נקודה לחדירה דרך גדר האינדיקציה, "הגדר החכמה" שכל נגיעה בה שולחת התרעה, עם המיקום המדויק. גם באותו לילה, הגדר עשתה בדיוק את מה שתוכננה לעשות כשאל־ג'ליל חדר דרכה. המערכת שלחה לא התרעה אחת, לא שתיים - אלא שלוש. ההתרעות הגיעו לש"ג, וב־21:38 נשלח סייר למקום. על פי התחקיר הצבאי, הסייר לא איתר דבר ולא דיווח הלאה. הידיעה על ההתרעות שהתקבלו מהגדר לא הועברו לחמ"ל הפלוגה מגדוד נצח יהודה של חטיבת כפיר, שחלמיש הייתה באחריותה באותה עת.
אל־ג'ליל כבר היה בתוך היישוב. על פי התחקיר הצבאי, רכב הסיור שפיטרל באותו לילה ביישוב חלף בקרבת המחבל, בלי שהבחין בו. אל־ג'ליל, שראה את אורות הרכב מרחוק, התחבא בין כמה עצים, ואחרי שחלף המשיך להתהלך על כביש הביטחון. ואיפה היו סיירי הפלוגה, שהיו אמורים להימצא באותו ליל שבת מתוח בפטרול? על פי התחקיר, הם התארחו בדקות הגורליות הללו בבית אחד התושבים לארוחת שבת.
התחקיר של צה"ל מצא כאמור עוד כשלים - כמו למשל שהרבש"ץ היה מחוץ ליישוב כל השבת מבלי שבפלוגה בכלל ידעו על כך, ושלאורך תקופה ארוכה לא בוצעו הערכות מצב שבועיות. ב־21:51 המחבל כבר היה בחצר משפחת סלומון, עם הסכין בידו. ואז הוא הקיש בדלת.
מה הרגשתם כשקראתם את התחקיר הצבאי?
הבת רחלי: "האמת שזו הייתה הנפילה שלי, כשהתחלתי להבין כמה המערכת נגד האזרחים שלה. לא היו כיסויים להבטחות. אז אנחנו רוצים שיבינו שיש לנו עוד כוח, ושישלמו את המחיר".
× × ×
בצה"ל טוענים כי הסיקו מסקנות, חלקן גם אישיות נגד חלק מהמעורבים: מפקד הפלוגה מגדוד נצח יהודה ננזף על ידי מח"ט כפיר; קצין ההגנה המרחבית בחטמ"ר בנימין קיבל הערה פיקודית; מפקד הסיור, שחייליו שהו בארוחה, נשפט ונידון ל־12 ימי ריתוק. היו גם מסקנות לגבי אנשי האבטחה היישובית.
אבל הזעם של המשפחה לא שכך. כשניסו לקבל את התחקיר הצבאי המלא - לא רק את התקציר - נמסר להם מלשכת הרמטכ"ל כי מדובר "במסמכים צבאיים פנימיים מסווגים, שהוכנו במסגרת התחקיר ובהתאם לחוק השיפוט הצבאי, הם חסויים בפני כל אדם".
בסופו של דבר, החליטו לתבוע. "אנחנו האמנו ששומרים עלינו ביישוב ולא תיארנו לעצמנו שבליל שבת יכול מחבל כך סתם לחדור לבית שלנו ולרצוח. אבל מתברר שאפשר היה לעצור את זה קודם", אומרת חן, אשתו של הבן שמוליק, ואמו של הנכד, שלידתו נחגגה בליל הרצח. "הבנו שלא היו מצלמות אבטחה ביישוב, שבמשך דקות ארוכות המחבל היה ביישוב ללא הפרעה. ולמה חייל בחופשה היה צריך להגיב ולא כיתת כוננות ולא הצבא? המטרה שלנו בתביעה היא שישלמו מחיר על המחדלים, כדי למנוע את המקרה הבא".
מה בעצם אתם מנסים להשיג בתביעה?
הבת אורית: "שיפיקו לקחים וייקחו אחריות מלאה על מה שקרה. אם הייתה התרעה מוקדמת על היישוב שלנו - היו צריכים להיות בהיכון. האירוע הזה יצר אצלנו משבר ערכי ומוסרי. אנחנו רוצים שבאמצעות המשפט ייקחו אחריות על האירוע, יפיקו לקחים וייתנו לנו את ההתייחסות שאנחנו ראויים לה. המשפחה שלנו ספגה מספיק והתפרקה לרסיסים".
הבת רחלי: "אני רוצה למנוע את הפיגוע הבא. שיידעו כל מי שאחראים למחדל - צבא, יישוב, מד"א - שכולם יפיקו את הלקחים, ויעבדו בהתאם לנהלים. ואם צריך, שישלמו מחיר כבד, רק כדי שיבינו איזה אחריות יש להם. וגם כי יש השלכות על כולנו, על המשפחה. השלכות קשות על הילדים".
איזה השלכות על הילדים?
"לילדה שלי יש קושי רגשי גדול בלימודים, כי פתאום נעלמו לה סבא ודודים מהחיים. היא שאלה אותי, למשל, האם זה כאב לדודה חיה כשזה קרה? האם היא בכתה, או צעקה?"
ומה ענית לה?
"עניתי לה שהיא צרחה כי הייתה גיבורה, כי ככה השכנים שמעו, ואחרת זה היה יכול להיגמר עוד יותר רע".
המחבל נלכד, כאמור בחיים. הוא נשפט ונידון לארבעה מאסרי עולם. אחד השופטים הצבאיים סבר בדעת מיעוט שהיה צריך להטיל עליו את העונש החמור ביותר בספר החוקים הצבאי: מוות. "העונש שהמחבל קיבל לא משקף את מה שרצינו", אומרים במשפחה. רחלי: "מבחינתנו הוא לא בן אנוש ואין לנו מה לדבר עליו".
ואם הוא היה נידון למוות, זה היה משנה משהו?
הבן שמוליק: "כן. כי רק ככה אפשר למנוע את הפיגוע הבא. אנחנו מקווים שיהרסו את הבתים שלהם ושייתנו עונשי מוות. הם חיים כמו מלכים ומקבלים כבוד".
צה"ל הרס למשפחתו את הבית.
"עשו לו פינוי־בינוי. הרסו רק את הקומה השנייה ואיפשרו למשפחה המורחבת שלו לבנות אותה מחדש, כדי למנוע מהם סבל. ומה עם הסבל שלנו? הוא חייך כל המשפט, והמשפחה שלו מקבלת כסף מחמאס על הפיגוע. זה אחד הכעסים שלי, שאין פה הרתעה כמו שצריך. אז איך אפשר למנוע את הפיגוע הבא?"
חן, אשתו של הבן שמואל: "הגיע הזמן שמישהו שם יתעורר ויראה את כל המעגלים שנהרסים. המשפחה כולה נהרסת ומתפרקת לרסיסים, והרסיסים עפים לכל עבר וממשיכים לפצוע אותנו, יום אחר יום. יש לזה כל כך הרבה השלכות, שמילים לא יצליחו לתאר את זה. ואם לא דאגו לשמור עלינו ולמנוע את הפיגוע, אז שלפחות ייתנו את הדין וידאגו לנו עכשיו".
את מדברת על "הרס". במה הוא מתבטא?
"זה מתחיל בלהתעורר כל בוקר למציאות ולרצות לחזור לישון; להילחם כל בוקר כדי ללכת לעבודה. האמון באנשים נפגע, היכולת לאהוב, לשמוח, לצחוק, להיות מאושר. ואם כבר מצליחים, אז הכל מהול בעצב ובכאב עצום. אני מאחלת ומתפללת שאנשים לא יצטרכו לחוות את מה שאנחנו חווים".
במגזר הסרוג זה בטח לא פשוט לצאת נגד צה"ל.
הבת רחלי: "חשוב לנו להדגיש שאנחנו מאוד אוהבים את הארץ ואת הצבא, אבל אנחנו לא מחפפים. אנחנו מבקשים שלא יסתירו מאיתנו מה היה שם".
טובה, אם היום הייתה ניגשת אלייך אם צעירה ומספרת לך שהיא מתלבטת: יש חינוך טוב ואיכות חיים ביישוב כלשהו מעבר לקו הירוק, אבל המצב הביטחוני מעורר בה חשש. מה את עונה לה?
"שתלך בעקבות האמונה שלה ובעקבות מה שטוב לה".
את בחרת בסופו של דבר לעזוב את חלמיש.
"אני מכרתי את הבית במחיר הפסד", אומרת טובה בכאב. "כי בחיים לא הייתי נכנסת לשם יותר. אני גרה היום במודיעין ליד אורית. ליישוב הזה אני יותר לא חוזרת. איבדתי שם את הכי יקרים לי. אין לי מה לחפש שם יותר, ובטח לא לראות את הבית שבו הכל קרה".
• מדובר צה”ל וממשרד הביטחון נמסר בתגובה: “לאחר רצח בני משפחת סלומון ז״ל, נערך תחקיר מבצעי מעמיק. על פי החוק, מסמכי התחקיר חסויים ולא ניתן להעבירם במלואם. אף על פי כן, לידי המשפחה נמסרו מרב הפרטים שניתן היה למסור מתוך התחקיר. פנייה נוספת מטעם באי כוחם של המשפחה לקבלת חומרים נוספים נבחנת בימים אלה.כתב התביעה טרם התקבל במערכת הביטחון, ועם קבלתו נגיב עליו כמקובל בבית המשפט. יודגש כי הנפגעים בפיגוע הטרור הוכרו כנפגעי פעולות איבה, לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה. בני המשפחה מקבלים את הזכויות המגיעות להם לפי חוק, באמצעות אגף נפגעי פעולות איבה במוסד לביטוח לאומי. לגבי זכויות בני המשפחה יש לפנות לביטוח הלאומי. צה”ל ומשרד הביטחון משתתפים בצער המשפחה ומחזקים את ידיה”. ×
עורכת הדין: “עוול נורא ורשלנות”
עו”ד גלית קרנר, המייצגת את המשפחה: “כתב התביעה מפרט את רשלנות מערכת הביטחון באמצעות ידה הארוכה של מפקדי הצבא, שהתנהלו ברשלנות עת היו ממונים על החיילים בזירה, על הרבש”צים ועל כל גורמי האכיפה על שלום תושבי היישוב חלמיש. בין היתר, הם אחראים על אופן ומועד הכשרתם של החיילים לביצוע פטרול ומתן תשומת לב להתרעות בגדר ויידוע ודיווח בזמן אמת, מה שלא היה מאפשר למחבל חמוש להיכנס ליישוב ולהסתובב באין מפריע כרבע שעה, כשהוא חמוש ובוחר את הבית הנוח לתקיפה.
“הפרת הנהלים והוראות הבטיחות גרמו לאסון התובעים כמפורט בכתב התביעה זה. אי־ידיעת החיילים את הנהלים המחייבים בעת שמירה על היישוב ואי־אכיפת המפקדים את הנהלים ו/או אי־הקפדה על נהלים הינם הגורמים לרצח המיותר ולהרס המשפחה.
“לא מתקבל על הדעת כי מעבר לעוול הנורא שנגרם למרשיי בשל רשלנות הצבא בקיום ואכיפת נהלים ימשיכו את החטא ויסתירו את מלוא המידע המקיף הקיים בידיהם, למרשיי זכות לקבל את האמת העירומה של כל המחדלים לידיהם. אני תקווה כי הגורמים הרלוונטיים יתעשתו, ימציאו כמבוקש את המסמכים והתביעה תתנהל לגוף הראיות בצורה הוגנת”.
