מה יקרה אם נשיא בית המשפט העליון יחלה באלצהיימר

זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. יובל אלבשן וליעד שוהם נפגשו לראשונה לפני 32 שנה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, ולא ממש התלהבו זה מזה. "הוא נראה לי צפוני תל־אביבי אליטיסטי, מהסוג שאני פחות מתחבר אליו, אפילו שהוא בכלל מפתח־תקווה. והוא חשב שאני קשקשן־סוציאליסטי־פופוליסטי ולא אהב אותי", מספר אלבשן.

הם שמרו על מרחק בטוח זה מזה עד שמצאו את עצמם לקראת סוף הלימודים מייצגים צדדים מנוגדים בתיק של בני זוג — חוסים במוסד שסבלו מפיגור שכלי ורצו להביא ילד לעולם. אלבשן ייצג את החוסים; שוהם את אחד ההורים שהתנגד לאפשרות שהשניים יהפכו להורים בנימוק שרוב המעמסה תיפול עליו. באופן טבעי, גם שוהם וגם אלבשן היו בטוחים שהם מדבררים את כוחות האור ושהצד השני הוא האויב.

ואז הם נפגשו שוב בקבוצה של עורכי דין שיצאה למפגש של שבוע בקהילה היהודית בלונדון, והחליטו שהגיע הזמן להיפטר ממשקעי העבר. "הסתובבנו יום שלם ביחד, ראינו הצגה, אכלנו ארוחת צהריים", נזכר שוהם. "פעם סיינפלד אמר שבגיל שלושים אתה סוגר את השער, יותר אתה לא מוצא חברים חדשים. ואנחנו כבר עברנו מזמן את השלושים. אבל גילינו שאנחנו מתחברים בקלות, שאנחנו נהנים זה מחברתו של השני".

כשחזרו לישראל הם החלו להיפגש לארוחות צהריים. באחד המפגשים האלה מישהו הזכיר את המילה המאיימת "אלצהיימר". "שמענו על מנהל מחלקה באחד מבתי החולים בארץ שהיה דמנטי, והרופאים שעבדו איתו איפשרו לו להסתיר את זה כדי שיוכל לצאת לפנסיה ולשמור על כל הזכויות שלו, אבל לא נתנו לו לראות חולים", אומר אלבשן. "חשבנו על האפשרות שזה יקרה לשופט. כשאתה נמצא באולם בית המשפט, אתה חייב להיות נוכח, אין מי שיכתוב את פסקי הדין בשבילך. ואז גילינו שבאמת היו שלושה שופטים שהתחילו לאבד את זה והראש שלהם כבר לא היה במקום. המערכת איכשהו הפרישה אותם בצורה מאוד עדינה".

זה קרה בזמן האחרון?

"בעשר השנים האחרונות".

הם חשבו על סדרה לטלוויזיה, אבל החליטו בסופו של דבר לכתוב ספר. ביחד. "הערעור האחרון" (הוצאות "ידיעות ספרים" ו"כנרת"), שיצא השבוע, מתמקד בשתי דמויות עיקריות: משה גילון הוא נשיא בית המשפט העליון, איש כריזמטי, המזוהה עם אקטיביזם שיפוטי, נערץ על דורות של עורכי דין ושנוא באותה מידה על דורות של פוליטיקאים, מגלה שהוא סובל מסימנים מוקדמים של אלצהיימר ומחליט להישאר בתפקידו רק כדי למנוע מהמשנה שלו, שמייצג את העמדה ההפוכה, לרשת אותו. לצורך כך הוא נעזר בבן טיפוחיו, שופט צעיר בשם דוד ינאי שמגיע משכונת עוני ורדוף על ידי טראומה משפחתית משתקת. על הדרך, על רקע עולם התככים הייצרי של "כבודם", נחשפות גם הנסיבות המדויקות של ההכרות בין השניים.

איך כותבים ספר ביחד?

אלבשן: "אמרתי לליעד, אנחנו חברים טובים ואנחנו נהנים להיות ביחד, מה הבעיה לכתוב? והוא אמר, אם נכתוב יחד כבר לא נהיה חברים. הוא שיכנע אותי שזה לא אפשרי ולא כדאי".

שוהם: "אבל אז הגיעה נועה מנהיים, העורכת שלי בכנרת־זמורה. נפגשתי איתה בעניין אחר וציינתי בדרך אגב שדיברנו על האפשרות לכתוב ספר ביחד וירדנו מזה. והיא אמרה, למה שלא תנסו? ואז למרות כל החששות זה היה תהליך מהנה ונטול בעיות".

"הוויכוח בין הרשויות הפך רדוד"

הם מקרה מובהק של ניגודים משלימים. שוהם, אחד הסופרים הכי נמכרים בארץ ועורך דין פעיל, הוא המבוגר האחראי. בחור מאופק שמקפיד לדייק בפרטים ושומר על משמעת עבודה; אלבשן, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ומחברם של ספרי עיון, רומנים וספרי ילדים — הוא כמו נער מבריק ואנרגטי, שנראה כאילו נתון בעיצומו של קטע סטנד־אפ תמידי. כל אחד מהם אימץ אחת משתי הדמויות העיקריות. הם היו נפגשים לצהריים בקפה דובנוב בתל־אביב, קוראים את הטקסטים שחיבר השותף, מעירים הערות ואחרי תיקונים עוברים לפרק הבא.

שניהם ידעו כי הם נכנסים לטריטוריה מסוכנת. בית המשפט העליון, על הדיונים החשאיים, הליך בחירת השופטים והאינטרסים המנוגדים שפועלים עליו, הוא המוסד המקודש — וגם המותקף ביותר — בציבוריות הישראלית. שוהם ואלבשן ידעו שהספר עלול לצייר אותם כמי שנמנים עם צד אחד בוויכוח, אפילו לסכסך בינם לבין גורמים רבי עוצמה בקהילה המיידית שלהם.

"שנינו מבינים שההתנגשות בין הרשויות שכולם מתעסקים בה עכשיו היא דבר טוב וטבעי לדמוקרטיה", אומר שוהם, "אבל מה שקרה בשנים האחרונות הוא שהוויכוח הפך רדוד במיוחד. כבר לא רואים שום דבר בצורה מורכבת. או שאתה בעד בית המשפט העליון, או נגד. זה ילדותי".

אלבשן: "הרמוניה זה לא דבר רצוי בעיניי. כאזרח, חשוב שתהיה התנגשות תמידית בין הרשויות".

משה גילון, נשיא העליון שהמצאתם, מזכיר מאוד את אהרון ברק.

"כמי שמסתובב כבר כמעט 25 שנה במסדרונות העליון, אם כבר - הוא מזכיר לי את שמגר. יש טעות בתפיסה של הציבור הישראלי את ברק. הוא איש הרבה יותר צנוע ממה שנדמה. הוא לא דיקטטור שתלטן. דווקא ההחלטות של שמגר, שמגיע על הנייר מהצד הימני במפה, היו הרבה יותר אקטיביסטיות. לא רצינו לכתוב רומן מפתח. רצינו להראות ששופטי העליון הם אנשים חדורי שליחות. ואגב, זה נכון גם לביבי נתניהו, שאיתו צברתי לא מעט שעות".

אולי מדובר ברצון לכוח ושליטה שמתערבב אצלם עם תחושת שליחות?

"אני מכיר היטב את החבר'ה בפרקליטות. הם אנשים טובים אחד־אחד, ואני חושב שהם טועים טעות גדולה באיך שהם מנהלים את העסק. הם מעזים לצאת נגד דן אלדד, שהוא בשר מבשרה של הפרקליטות, אבל זה עובד לשני הצדדים. באופן אישי, לא הייתי שמח מהמינוי שלו ואני לא מתלהב מאיך ששר המשפטים מנהל את העסק".

שניהם מציגים עמדה מורכבת, מלאת ניואנסים, בוויכוח על הכוח שראוי שיוחזק על ידי בית המשפט העליון. הם מסכימים שבית המשפט הוא הרבה יותר אקטיביסטי משהיה אי־פעם, אבל לא בטוחים שזה חיסרון. "אני בעד שתהיה רשות מתחרה לכנסת ולממשלה שמורכבת מאנשים שלא נבחרים", אומר אלבשן. "אני רוצה שתהיה זרוע שתעזור לנו להגן על המיעוט מהנבחרים. אבל יחד עם זאת אסור להתבלבל: גם השופטים הם פוליטיקאים. כרגע הם פוליטיקאים שמייצגים את המיעוט — ערבים, הומואים, פליטים — והמאבק בין שני הצדדים יוצר דמוקרטיה אמיתית. ומי שלא מבין את זה לא מבין מה זו דמוקרטיה".

שוהם: "אני פחות נחרץ מיובל. כמוהו אני חושב שהמאבק טוב ובריא לדמוקרטיה, אבל מאוד חבל לי שזה הפך להיות מאבק של שחור ולבן. בסופו של דבר ייתכן שהמטוטלת זזה קצת יותר בשנים האחרונות לכיוונו של העליון, אבל זה לא אומר שישר צריך לדחוף אותה לצד השני כמו שדורשים אנשים מסוימים.

"כשכתבתי את 'עיר מקלט' יצא לי להתעסק בנושא הפליטים מאפריקה. זה בעיניי אחד השורשים העמוקים ביותר של השסע הנוכחי. העליון פסל שוב ושוב חוקים של הכנסת בנושא הזה. קו שבר נוסף זה ההתנתקות — כשהשופטים איפשרו למשטרה להוריד אנשים מאוטובוסים בדרך להפגנות. האנשים האלה אמרו 'התחנכנו על ברכי התפיסה שבית המשפט נועד להגן על המיעוט ואנחנו היינו המיעוט במקרה הזה, והוא לא היה שם עבורנו'. והם צודקים".

ואולי הסיבה העיקרית לכך שבית המשפט העליון הפך לסלע המחלוקת הפוליטי היא בגלל הבעיות המשפטיות של ראש הממשלה?

"כאשר למי שעומד בראש הרשות המבצעת לא יהיה עניין אישי במאבק הזה, הנושא כולו יתגמד. המאבק יימשך, אבל לא יהיו לו העוצמות שיש לו היום".

שיח של כן ביבי לא ביבי

הפגישה איתם מתקיימת יום לפני הבחירות, כשזהות המנצח המסתמן כבר די ברורה. גם בשאלה שכיכבה במערכת הבחירות האחרונה — האם ראוי שאדם עם שלושה כתבי אישום חמורים יהיה ראש הממשלה — הם מציגים עמדה מורכבת, לא אוטומטית.

"החוק לא קובע שאסור לו", אומר אלבשן. "זה לא חוק מופרך או לא צודק על פניו, מסוג 'בוא נהרוג את כל הג'ינג'ים'. זה חוק שאומר בעצם שאני מפחד שיום אחד יקום מישהו ברחוב צאלח א־דין וינסה להפיל ראש ממשלה דרך כתב אישום. ואנחנו לא רוצים שזה יקרה. היום יש ראש ממשלה שאני, כאיש שמאל, מתנגד לו פוליטית, אבל המבחן האמיתי של דמוקרט זה כשאתה מגן על הצד השני".

גם אם החוק מאפשר את זה, האם זה תקין מבחינה ציבורית?

שוהם: "נתניהו לא חולק על חלק גדול ממה שכתוב בכתב האישום אבל נותן לו פרשנות אחרת. אני אומר שלא ניתן לנתח את כל מה שקורה בסיפור הזה בכלים של המשפט הפלילי. המשפט הפלילי בנוי על דיני ראיות, עדויות, ספק סביר. הבעיה היא שהיום קוראים ומנתחים כל דבר מבעד לעיניים משפטיות. אני צריך לשאול את עצמי האם מפריע לי שראש ממשלה מקבל טובות הנאה מחברים, בלי לדרוש מהמשפטן שיגיד לי האם זה חוקי או לא חוקי. מעבר לזה, אחד הדברים החשובים בדמוקרטיה הוא תחלופה של המנהיג. זה נועד להזכיר גם למערכת וגם לאזרחים שלא הכל תלוי באדם אחד, והמדינה תמשיך להתקיים גם אם יהיה ראש ממשלה חדש שאולי יהיה קצת פחות טוב בהתחלה. העובדה שמישהו נמצא כל כך הרבה שנים בראש המערכת היא לא בריאה, ואולי גם בגלל זה קרה לנתניהו מה שקרה לו".

וכאילו כדי לתגבר את תחושת האקטואליות, שוהם ואלבשן שיבצו בעלילת "הערעור האחרון" גם שר משפטים ממוצא מזרחי — סטרייט אמנם — שעוין את בית המשפט העליון בלהט שמאפיין גם את אמיר אוחנה. "בזמן שכתבנו את הספר שרת המשפטים הייתה איילת שקד, כך שרצינו דווקא להרחיק את הסיפור מהמציאות", אומר אלבשן. "למרות שאוחנה מזרחי ומגיע כביכול מהצד המוחלש, הוא איש תפנוקים. היה קצין בצבא, עורך דין, לא גדל בשכונה ענייה. הג'וב של שר המשפטים נחת אצלו בקלות. בעיניי זה גדול שהוא הפך בחוגי הימין לאישיות כל כך פופולרית. שאומרים 'הוא הומו אבל לא שמאלני'. רק בגלל זה טוב שהכניסו אותו למשרד המשפטים".

שוהם: "אחד הדברים שנתניהו אמר בסוף השבוע שעבר בטלוויזיה זה 'שמעתי שהשופטים שלי שמאלנים ואני אבקש הבהרות בנושא'. זו אמירה בעייתית. קשה לי להאמין שהגענו למצב כזה שבו ימין ושמאל הפכו לשמות נרדפים לצודק ולא צודק".

נאמן לשיטתו, ששמה במרכז העבודה המשפטית את ההגנה על החלשים, אלבשן התנדב לשמש כעד אופי בשלב הטיעונים לעונש במשפטו של אלאור אזריה, אקט שקומם עליו אנשים רבים.

"לא באתי לתמוך בזה שהוא ירה במחבל", הוא מחדד, "אבל חשבתי שכאשר אנחנו דנים בעונש, בית המשפט צריך לדעת שאנחנו מענישים את הש.ג., כשהיה צריך להעניש את הרבנים שנתנו הכשר, ואת איווט ליברמן שאמר שאסור למחבל לצאת חי, ואת אלה ששמו אותנו בחברון מלכתחילה. אלאור אכל אותה כי הוא הילד המזרחי מרמלה. החלום שלו היה לשרת בכוחות הביטחון, וזה כבר לא יקרה. העונש שלו לא ייפסק לעולם".