"הרגע נחתִּי. תני לי רגע לשים את המטוס בחניה, אני חוזרת אלייך", אומרת לי בטלפון תמר לוין, 61, אמא לשלושה בנים וסבתא לשני נכדים, מדריכת טיס בבית הספר לטיסה FNA. לוין מושיבה כל יום בקוקפיט גברים וגם נשים, חניכי קורס הטיס האזרחי שהיא מלווה, לצד עבודתה כטייסת מסחרית בחברת אופק צילומי אוויר.

"בהשכלתי אני מהנדסת אלקטרוניקה, לאחר סיום הלימודים באוניברסיטה התחלתי לעבוד בתעשייה האווירית בפיתוח מערכות בקרה למטוסים, בהן של מטוס הלביא, מה שמסגיר את גילי", היא צוחקת. שם, היא אומרת, נשתל בקרבה הגרעין שהתפתח לחלום הטיס: "חשבתי שאם אני יכולה לפתח מטוס, אין שום סיבה שאני לא אוכל להטיס אותו. היום אני מחזיקה ברישיון הטיס הגבוה ביותר שקיים, ATPL, ומטיסה מטוסים מתקדמים, כמו מטוסי טורבו־פרופ".

הילדים שלך בטח עפים עלייך.

"הילדים שלי גדלו לתוך ההבנה שלאמא יש מקצוע 'גברי'. זה התחיל ממהנדסת, והמשיך לטייסת. כשהיו קטנים הם קצת קיטרו על ההיעדרויות הממושכות שלי מהבית, אבל בדיעבד החינוך שלהם לעצמאות ומצוינות עיצב אותם למה שהם היום. גם בעלי תמיד פירגן ותמך, ובכל אירוע כאשר אנחנו פוגשים אנשים זרים, הוא אוהב לעשות להם חידון: 'בחיים לא תנחשו מה המקצוע של אשתי', ולראות איך הלסת נשמטת להם כשמגיעה התשובה".

והקולגות? מפרגנים?

"גם כמהנדסת היה עליי לעבוד יותר קשה כדי להוכיח את עצמי, וגם בעולם התעופה הצפוף כולם רוצים להצליח ולהתקדם, וקשה למאצ'ואים גברים לראות איך אישה 'קטנה', 160 ס"מ, ובלונדינית עוקפת אותם בסיבוב של השמיים", היא אומרת ומשתפת באנקדוטה שמקפלת בכנפיה את כל הסיפור: "פעם הגעתי להטיס טיסת כיף למשפחה, והילד, כבן שלוש, התחיל לבכות כאשר התקרבתי למטוס: 'הבטחתם לי טייס ויש לנו טייסת'. מה יש לומר? החברה שלנו עדיין לא מוכנה לשוויון וזה כואב. יחד עם זאת, אני נוצרת בליבי את המהנדסים והטייסים שלא היו שבויים בדעות קדומות ונתנו לי אפשרות להתקדם בזכות הכישורים שלי".