לילך שם טוב

יום האישה. צמד מילים שכבר לא נעים לי לשמוע, במיוחד אחרי מקרה מזעזע נוסף של אלימות קשה בתוך המשפחה. אם אנחנו צריכים לציין את היום הזה כיום מיוחד, סימן שאנחנו חיים בחברה פטריארכלית שמצריכה הוכחת קיום שלנו הנשים. אולי הגזמתי עם המילים "הוכחת קיום", כנראה אני צריכה לעדן את המילים שלי כמו שאישה צריכה להיות, "עדינה וכנועה".

מצטערת על הציניות ועל הכעס, המקרה שאירע ביום שישי הוא הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי. התעוזה של מפלצת אדם שחי בתחושה שהוא כל יכול ולוקח חיי אנשים, לא אנשים זרים לו, אלא דם מדמו, והרשה לעצמו לבצע את הנורא מכל. רוצח בדם קר. אין תיאור אחר למפלצת אדם שלוקח חיי תינוקת. התינוקת שלו, בת עשרה חודשים שלא שרדה. שואה בלתי נתפסת. הוא פצע את בתו בת השלוש שתחיה עם צלקת שלעולם לא תגליד. ואמא שלהן שנלחמת על חייה והפעם תרתי משמע, מעתה חייה לא יהיו אותם חיים.

עוד מספר חודשים יחלוף עשור מאז שאיבדתי את שלושת ילדיי. לא נכחתי פיזית בשעת המעשה, אך מאותו היום חיי לא יחזרו להיות כפי שהיו. כשהייתי נשואה לו הייתי ביישנית, חסרת ביטחון והערכה עצמית, האמנתי לכל מה שאמרו לי, חיי היו סביב ריצוי האיש שפעם בחרתי בו, מי שיהפוך להיות הרוצח שגזל את חיי שלושת ילדיי. היום אני מבינה שתמיד יש אורות אדומים ומי שחושש להסתכל עליהם ולהילחם בהם סופו לא יהיה שונה משלי. אני יודעת שזו מציאות מתעתעת, אני לא שופטת אף אחת. מי כמוני יודעת כמה מניפולציות נשים שחיות עם גבר פרוורטי עוברות. אני יודעת מה פירוש המילים: "פחד מוות", אותו פחד גדול מהיכולת להתמודד. הייתי שם. לא בחרתי להיות קורבן כפי שכל הקורבנות לא בוחרות בזה, אך כל עוד אנחנו כחברה נאפשר לזה לקרות דמן של נשים וילדים קטנים ימשיך להיות הפקר.

השנה יום האישה עצוב מאוד עבורי. היום הזה הזכיר לי שכמה שנשווע לשוויון מגדרי, אחרי המקרה האחרון, אני מרגישה שאנחנו רחוקים משם שנות אור. הגיע הזמן לעצור ולהבין שהחינוך לשוויון מגדרי חייב להיעשות מהגן. שהפסוק "ואהבת לרעך כמוך" לא תופס על אנשים ששונאים את עצמם וגוזלים חיי אדם. הגיע הזמן שמישהו ייקח יוזמה ויתחיל לחנך את העם הזה ברצינות, יום אחד בשנה לחגוג את עצם היותי אישה לא מעמיד אותי כשווה בין שווים, זו רק תפאורת השתקה.

השנה אני מתפללת לשלומן של האמא והילדה שנדקרו באכזריות ומקווה שהן יחלימו מהפציעה הקשה, ויותר מכך יסכימו לחיות את חייהן בידיעה שהן חיות באמת, שהוא לא ניצח אותן. בדיוק כפי שאני לקחתי אחריות על חיי ולא הסכמתי להמשיך ולהיות קורבן, לא הסכמתי לתת לו לנצח אותי.

להביט בתהום הכאב בעיניים פקוחות

איריס נשר

בחורף האחרון הוצגה עבודת הווידיאו שלי "מחוץ לזמן" במוזיאון הרצליה. בעבודת הווידיאו הוצגו בזה אחר זה צילומים שבהם צילמתי את בני, ארי, ישן במוזיאונים בעולם. זו תערוכה שעבדתי עליה לאורך כל ילדותו, ועמדתי לסיים את הצילומים כאשר יגיע לגיל 18, הזמן שבו מסתיימת ההגדרה הרשמית של "נעורים". אבל ארי לא הגיע לגיל 18. הוא נהרג בתאונת דרכים ביום הולדתו ה־17.

במהלך שיחי הגלריה המרובים שערכתי במוזיאון, נשאלתי: האם לא היה קשה לך לסיים את היצירה? לראות את דמותו של ארי שוב ושוב במהלך העבודה? עניתי שאכן עברו חודשים רבים עד שיכולתי להביא את עצמי לשוב ולהביט בצילומי הסדרה, אבל במקביל, תמיד ראיתי את עצמי. גיליתי צורך להבין את סערת הרגשות שטילטלה את עולמי כאדם מאוד פיזי, בגוף אני מבינה ואני מבינה דרך הגוף. גם את האימהות הבנתי כך. בשתי נקודות הרגשתי את האימהות באופן העז והפיזי והמטלטל ביותר, בפעם הראשונה ביום שבו ארי נולד והרגשתי הצפה של הורמונים, אהבה מיידית ועזה לתינוק שגדל בתוכי ועד לפני רגע לא הכרתי. ובפעם השנייה אחרי מותו, הסתובבתי כחיה אבודה מחפשת אחר הגור שלה, והכאב היה כמעט בלתי ניתן להכלה.

בנקודה הכי שברירית של חיי הבנתי שאמנות היא לא רק דרך חיים אלא גם מנגנון לחקר החיים להעצמת החוויה האנושית. אני לא יוצרת אמנות על המרחב המובן לי אלא על המרחבים שאני רוצה לחקור. אמנות מאפשרת לנו להכיר את עצמנו טוב יותר. במקרה של "מחוץ לזמן" ניסיתי לחדור אל תוככי המורכבות של הטראומה, הכאב העצום והגעגוע. לנסות ולהביט בתהום הכאב בעיניים פקוחות.

חיפשתי את הדרך אל תוככי חדרי החושך הפרטיים שלי, לא מתוך חיפוש אחר נחמה אלא מתוך רצון למסגר את מעשה האהבה שלי, הן כלפי האמנות והן כלפי ארי שאותו צילמתי בתוך חללי המוזיאונים. וכששהיתי בתוך חדרי החושך שלי גיליתי, להפתעתי, שאותם חדרים הם חלק מבית שלם, שבו גם חדרים מוארים.

אני עובדת עכשיו על תערוכה שעוסקת במרחבים הפחות מובנים מאליהם של הקונספט הקרוי "בית". בתערוכה החדשה שלי שעמדה להיפתח ברומא בשבוע שעבר (אך נדחתה, בשל הקורונה) אני משלבת צילום, עבודת וידיאו עם כלי שולחן שיצרתי מפורצלן. כאשר בן זוגי, אבי, שפן הניסיונות האולטימטיבי עשה שימוש גסטרונומי ראשון באותם כלים הוא טען שלהפתעתו אמנות הקרמיקה משנה את חוויית האכילה. שמחתי. אכן, אמנות משנה תודעה. ייתכן שדרך האמנות ניתן לפרק, לעבד, להעצים וגם להשקיט את החוויה האנושית.

הכוח הנשי הישראלי

יפה יששכר

יום שישי, ב־11.10.2019, 3 שעות לפני תחילת הדיון בבית המשפט במוסקבה שבו צפוי השופט הרוסי לתת את גזר הדין, אני מקבלת טלפון מאדם אמין ביותר שמודה לראשונה שנעמה מוחזקת בכלא הרוסי כבת ערובה פוליטית והיא לא תשוחרר כל עוד ישראל לא נענית לדרישה להסגיר את ההאקר הרוסי לידיה. לא אשכח את הרגע הזה. תחושה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי. תחושה של חוסר אונים. רציתי להאמין עד לרגע זה שייעשה צדק עם בתי והיא תשוחרר מהכלא הרוסי לאלתר. בסוף השיחה אמר לי אותו אדם שהוא מצטער מאד על כך אבל בית המשפט יחמיר מאד עם נעמה ויגזור את דינה לשנים רבות. רגע זה ייזכר לי כרגע מכונן במאבקי כי זה היה בו ההלם והכעס הפכו לנחישות. נחישות שאני יוצאת ממוסקבה רק עם בתי נעמה.

בבית המשפט נעמה נכנסה זקופה ומלאת תקווה. מיד צעקתי לה “זהו משפט ראווה. זה עניין פוליטי. אין חשיבות למה שייאמר כאן. אני מבטיחה לך שאני מוציאה אותך מכאן”.

הייתי ממוקדת מטרה. נעמה תשתחרר גאה ובראש מורם. בכל לילה תכננתי את היום שלמחרת. כל יום עבורי היה עוד צעד לקראת שחרורה. היו ימים רבים של אופטימיות וימים רבים של אכזבה, כעס ועצב אך אף לא לרגע ייאוש.

רבים שואלים אותי מאיפה שאבתי את הכוחות לא להרפות, ללחוץ, לא להתייאש, לזעוק כשצריך. התשובה ברורה: כי אני ישראלית. הנשים הישראליות בעלות תכונות ואופי ייחודי. האישה הישראלית מלאת תעוזה ולא רואה את עצמה נחותה מאף אדם אחר, גבר או אישה. השירות הצבאי והלאומי הטמיע באישה הישראלית להזיז הצידה כל מכשול שניצב בפניה. האישה הישראלית תעמוד על דעתה למרות שלפעמים בסביבתה לא רואים עין בעין את הדרך שבה היא בוחרת. וכשהאישה הישראלית תהפוך לאם ביום מן הימים, היא תציב את ילדיה בראש מעיניה ותפעל בכל דרך להגנה ושמירה עליהם. לא אשכח את אותו בוקר מושלג לפני כשלושה חודשים, ביום חג רוסי, התעקשתי להביא לנעמה בגדים חמים, ספרים ומזון לבית הכלא. הסוהר בשער הכניסה כמובן שאסר עליי ואמר לי לבוא אחרי החג עם האישורים המתאימים. ביקשתי, התחננתי, התעקשתי. לבסוף אותו סוהר התרצה ואמר שידאג להכניס לנעמה את הדברים ובאותה נשימה אמר שרק אמא משוגעת תבוא לכאן במהלך החג בקור ובשלג. בליבי עניתי “מעולם לא פגשת אמא ישראלית”. שלושה חודשים לאחר הצעדה בשלג, אני, האמא הישראלית, שנתמכה באהבה אינסופית של מדינה שלמה והסתייעה בגאונות מדינית של ראש ממשלתה מול שתי מעצמות עולמיות, הצלחתי להגיע למטרה- בתי נעמה השתחררה גאה ובראש מורם.

כעת, המטרה שלי השתנתה. הנחישות הוחלפה באהבה ומגננה. בזכות העזרה והאהבה האינסופית שקיבלתי במאבקי החלטתי שכעת תורי להקדיש את זמני לסייע למשפחות ישראליות הנמצאות במצוקה אך ורק בגלל היותן ישראליות. במקביל, אני מלווה את נעמה בדרכה להגיע לשגרת חיים המאפיינת את בני גילה - לימודים, עבודה, אהבה ומשפחה. נעמה עדיין לא משתפת וכמובן שאני לא שואלת. אני בעיקר מתבוננת בה, מקשיבה ואומרת לה שוב ושוב – אפעל תמיד ובכל דרך להגן ולשמור עלייך ואין לי ספק שכאמא את תנהגי בדיוק כמוני.

לא אשכח את אותו בוקר מושלג לפני כשלושה חודשים, ביום חג רוסי, התעקשתי להביא לנעמה בגדים חמים, ספרים ומזון לבית הכלא. הסוהר בשער הכניסה כמובן שאסר עליי ואמר לי, “תבואי אחרי החג עם האישורים המתאימים”. ביקשתי, התחננתי, התעקשתי. לבסוף אותו סוהר התרצה ואמר שידאג להכניס לנעמה את הדברים, ובאותה נשימה אמר שרק אמא משוגעת תבוא לכאן במהלך החג בקור ובשלג. בליבי עניתי, “מעולם לא פגשת אמא ישראלית”.

בחרתי בחיים

נ', אלמנתו של מ' שנהרג בתקרית בחאן יונס

הלוואי שיכולתי להציג את עצמי רק כנ' בת 35, אמא לשני מלאכים, בן עשר ובן שש. קלינאית תקשורת, בוגרת אוניברסיטת תל־אביב, מנהלת קליניקה פרטית ועובדת משרד החינוך.

אך למרבה הצער לפני שנה וארבעה חודשים התווסף לי גם התואר "אלמנתו של סא"ל מ'". בעלי ואב ילדיי, היה ויישאר מגדלור עבורי ועבור ילדיי שממנו נשאב כוחות לעד.

האמונה היא הכוח והילדים הם הדרך. משפט שבחרתי להאמין בו. ולאט־לאט גיליתי עוד כוחות שקיימים בי. הכל התחיל במילה בחירה. אחרי שחיי התהפכו ללא אישורי החלטתי שהם יתנהלו לפי הבחירות שלי. אני בוחרת בחיים, בחשיבה חיובית, בוחרת לצחוק, בוחרת בהנאה ואושר, בטבע ובפשטות. בוחרת להמשיך.

הייתה לי כל הלגיטימציה לצלול לעומק הכאב ולא לצאת ממנו, אך הבחירות שלי הצילו אותי. ידעתי להתיידד עם העצב והכאב וללכת יחד איתם בדרך האושר שבחרתי וששמתי לי למטרה.

אופי עבודתו של בעלי אילץ אותי לגדל את בנינו כמעט לבד, כך שמבחינה מעשית גידול ילדים לבד לא היווה עבורי אתגר, ההתמודדות עם אובדן של אבא מפנק ואוהב ברגע אחד הוא האתגר, להצליח להחזיק את כאבי בעצמי בעקבות אובדן האדם היקר לי מכל ולעבור לתפקיד האם זהו האתגר. היום אני יכולה לשלב בין שני התפקידים, אלמנה ואמא. בעקבות האובדן גיליתי כמה חוסן פנימי קיים בשני בנינו. החלטתי להראות להם שיש חיים מעבר לאובדן, שיש אושר למרות האובדן. עשיתי זאת מהרגע הראשון ואמשיך לעשות זאת תמיד.

בעקבות החקירה במעמקי הנפש וקבלת הטיפול התפתחה אצלי ראייה רחבה יותר שעזרה לי להבין מה מעצים אותי ומה נותן לי כוח להמשיך הלאה, גיליתי שאמונה עצמית היא הבסיס להצלחה והגשמה והגדרת מטרות ויעדים מכוונת לדרך הנכונה ומדרבנת לצעוד קדימה.

בנוסף לכל התובנות שאספתי בתהליך הטיפולי שאני עוברת, אני מבינה היום שלא צריך לחכות לאסון שירסק אותנו על מנת להתחיל לרפא את הנפש. אני מסתכלת על טיפול כמתנה שאני מעניקה לעצמי, לנפש שלי. הרווח הוא עצום בכל תחומי החיים. כשהנפש רגועה הכל מסביב מסתדר.

בתהליך שאני עוברת גיליתי כי לבקש עזרה זה כוח, מי שמסוגל להגיד, "אני צריך עזרה" כבר נמצא בשלב הטיפול. אני מאמינה בטיפול, ביכולת שלנו לרפא את הפצעים העמוקים ביותר, אין ספק שהצלקת תישאר אך אפשר לחיות יחד איתה בקבלה.

באהבה לכל אישה, הכל מתחיל מאמונה עצמית וביכולת לבחור.