נפש אחת אחריך // דורי מנור - הקיבוץ המאוחד - 125 עמודים

סוף־סוף, בספרו החמישי, 'נפש אחת אחריך', מצליח דורי מנור לגשר על הפער בין כישרונו הגדול, הבלתי מוטל בספק, להישגיו הממשיים כמשורר. ההרגשה היא ממש של שחרור או קפיצה – כאילו עול שהכביד תמיד על הכתיבה שלו הוסר לפתע, מה שמאפשר לשיריו לזנק באנרגיה רגשית ולשונית חדשה, צלולים ומדויקים מאי פעם. הם צלולים ומדויקים יותר בצערם – בעיקר צער הכרוך בפרידה: מאב, מאהוב, מחלומות נעורים שהכזיבו – אבל גם צלולים ומדויקים יותר בשמחתם, ואצל מנור מדובר בראש ובראשונה בשמחת הכתיבה עצמה. אז אולי זה מה שהכי מפתיע בספר החדש: הגילוי שמי שנתפס כנער פלא, אחרי שהצטיין מגיל צעיר מאוד בתרגומיו ובכתיבתו בחרוז ובמשקל, שייך בעצם – לפחות כמשורר – גם לקטגוריה ההפוכה לכאורה, של המבשילים לאט.

ברור גם מה היה העול הזה, שהסרתו איפשרה למנור לפרוץ: כמיהתו לכתוב שירה "גדולה" או "טהורה", כזאת שאינה נכנעת למצוקות ההווה אלא חותרת לעיצובו של יופי גבישי, נצחי, אלמותי. הבעיה היא שחתירה כזאת, מעבר להיותה אנכרוניסטית במקצת, נוטה ליפול כמעט לכל מלכודת אפשרית – מלכודת הפאתוס, מלכודת הריק, מלכודת הבבואה – מה גם שמנור גילה עד מהרה שלא קל למצוא בשורות גדולות דיין להצדיק שירה מסוג זה.

בתחילת דרכו הוא אולי עוד האמין שיש לו בשורות מרעישות כאלה: האמין ש"באה עת שירה גדולה, שירת ה־HIV"; האמין ש"לנו יש פריז, יש לונדון, יש ברלין!" האמין בלב שלם בהתרסותיו כנגד תל־אביב והמשפחה וההורות. אבל די מהר הוא גם התחיל להבין כמה כאב טמון בהתרסות האלה, כמה הן רעועות כבסיס לשירה שהולכת בגדולות, ושיריו התחילו לנוע בין היאחזות נואשת במה שאבד לו לקינה על מה שאבד לו – ומה שאבד, כמובן, הייתה האמונה בנצחיותם של נעוריו ושל חלומות נעוריו. למשל, האמונה שייעודו הוא לכתוב שירה שכולה יופי טהור, אבוד מראש.

למרבה השמחה אין שום דבר טהור או אבוד מראש בשירי הספר החדש. להפך, יש בהם משהו פתוח, מעורב, נגיש וישיר – לפעמים מר ומפוכח, כמו בשירי הפרידה האוטוביוגרפיים, ולפעמים נלהב ומשחקי, כמו בשירים הארס־פואטיים הכלולים בשער 'סדנת שירה' – אבל תמיד קשוב למציאות. ומה שאפילו יותר מעניין: צלול ומדויק, כלומר פרוזאי במובן הטוב של המילה, פרוזאי כמו בפרוזה הכי טובה, פרוזאי כמו אצל משורר שמפליא להשתמש בחרוז ובמשקל לא כדי להעלות באוב את רוח הרפאים של היופי הנצחי, אלא כדי לספר סיפור מלא כוח ומשמעות או כדי לגבש טיעון משכנע. כי זה מה שמנור עושה בשירי הספר החדש, ועושה בהצלחה מרשימה – מספר לנו במילים גלויות, חדות וחותכות ולפעמים גם אכזריות, על נקודות מפנה בחייו, ומנסח בחן יוצא דופן טיעונים חריפים ומעמיקים לטובת השירה מהסוג שהוא כותב ובעיקר מהסוג שהיה רוצה לכתוב – טיעונים בזכות ההליכה בגדולות, ובזכות הזיקה האינטימית בין שירה ליופי ובין שירה לאובדן, ובזכות הגאולה שיש בשימוש מסור בחרוז ובמשקל.

ובדיוק במעבר הזה – מהניסיון לממש את אידיאל היופי הנצחי לנכונות לכתוב סביבו, עליו, לקראתו, אולי בעקבותיו – טמונה תחושת השחרור הגדולה שמאפיינת את הספר. כי אם מחליפים את הרצון לשעבד או לשכפל את היופי בתקווה לתהות עליו ולחזר אחריו בעדינות, נפתח פתח רחב לשעשוע, לאירוניה, לשנינה, למודעות עצמית, ובעיקר: אפשר להתמסר לתענוג החושני, הפשוט, המיידי, המשמח כל כך, שיש בשירה טובה. •