מזייפת אורגזמה

הטהור והטמא // קולט - מצרפתית: ניר רצ'קובסקי - אפרסמון - 148 עמודים

קולט הייתה בת 59 כשפורסמו ב־1932 פרקי הממואר האלה, שעוסקים במיניות – עניין מבטיח לכאורה לאור עברה הפרובוקטיבי של הסופרת, מי שחתומה על הרומן הנועז 'שרי'. ואכן, בממוארים, שתורגמו כעת היטב בידי ניר רצ'קובסקי תחת השם 'הטהור והטמא', מציגה קולט שלל נושאים אטרקטיביים כמו דמותו של דון ז'ואן צרפתי; בורגנית מבוגרת שמזייפת אורגזמות בשביל מאהבה הצעיר; מאורות אופיום שבהן אזורים אינטימיים אך לא מוסתרים מדי לקיום יחסי מין; הסצנה הלסבית בפריז של ה"בֶּל אֶפּוֹק" (סביב תחילת המאה ה־20) ועוד.

אלא שהטקסט הזה בכללותו הוא טקסט מעצבן. אם לדייק, טקסט מעצבן עם כמה פנינים. הוא עתיר רטוריקה רומזנית ומפותלת (זו בחירה סגנונית אבל גם עניין שנובע מרוח הזמן, שאִפשרה לגלות רק אם אתה מסתיר ומצעף, ושניסתה גם לפתות בעזרת הגילוי וההסתרה האלו), והוא גם דל בתובנות מעניינות. קחו לדוגמה את אותו דון ז'ואן, שהיה מכר של קולט. אחרי בניית אווירה ואינסוף מלל, אחרי לשון רמזים "פיוטית" מייגעת, אנחנו נותרים עם התובנות הבאות: הדון ז'ואן בעצם לא אוהב נשים, כלומר לא אוהב באמת; הוא מקנא בנשים על יכולת ההתענגות שלהן, שגדולה כביכול מזו שלו. בשביל תובנות כאלה לא צריך את קולט, מספיק להיכנס להרצאת מבוא בקורס למגדר.

בפרק אחד חריג מבין תשעת פרקי הספר, קולט הופכת למעין מבקרת ספרות. דרך פרקי יומן שהשתמרו, היא מנתחת את חייהן של זוג נשים אנגליות שניהלו מערכת יחסים לסבית במאה ה־19. אם הבנתי נכון, מתוך כל המלל עולה אמירה על היעדר מיניות האופייני בעיני קולט ליחסים לסביים ממושכים (לא, כי בני זוג סטרייטים מתנפלים כידוע אחד על השני בכל הזדמנות אחרי 20 שנה). כל זה מנוגד לדבריה ליחסים הומוסקסואליים, ולכן היא מעירה - באחת ההערות המעניינות שבכל זאת יש כאן - כי פרוסט, שתיאר ביצירתו את הפריצות הלסבית, פשוט העניק ללסביות את תכונותיהם של ההומואים שהכיר היטב.

אבל מדוע, ישאל השואל, תקדיש הכותבת חלק נכבד מתוך ממואר לניתוח יומן של שתי נשים שחיו מאה שנה לפניה? התשובה לכך קולעת לטעמי ללב חולשתו של הספר: באופן מוזר למדי, קולט לא ממש מכירה את רוב האנשים שהיא מדברת עליהם. או שאולי היא פשוט אינה יודעת לדלות מבחר עשיר של תובנות מהיכרותה איתם. לכן היא חייבת לעבות את הטקסט שלה בטקסט ספרותי. בעצם, ברוב הפרקים, קולט מסמנת מעין "וי" על סצנות חברתיות ועל טיפוסים מסוימים, יותר מאשר מתארת ומנתחת לעומק את חייהם ואת חייהם המיניים. יוצאת דופן בולטת היא המשוררת הלסבית פאולין טארן (1877־1909), שאותה הכירה קולט טוב יחסית, והיא מפעילה כישרון ספרותי לא זניח בהעלאת דמותה לאורך אחד הפרקים כאן.

ועם זאת, בתוך כל ההתחכמויות הסופיסטיות והאמירות המפוצצות, בתוך הטון העולץ, השובב והמרוחק־סקרן באופן מאולץ שיש כאן לעיתים, בתוך ים המלל ("זאת נטייה צרפתית, לדבר על מין בכל הזדמנות בלי לעשות דבר אף פעם", כתב וולבק ב'פלטפורמה') - יש, כאמור, כמה פנינים. "מוצאו היה כנראה צנוע למדי", כותבת קולט למשל על הדון ז'ואן, "הדבר לא עיכב ולא צימצם את הצלחותיו, נהפוך הוא: הרבה נשים חשות סלידה עמומה כלפי גברים רמי יחס". והנה ניסוח יפה על משיכה מינית בין חברים: "מעולם לא חסרו לי ידידים טובים, אבל נדירים היו בחיי הידידים שלא היו טובים, אלה שחושניות גופנית עברה הלוך ושוב בינם לביני, כנישאת באוויר, ועשתה אותם מעט נוטרים, מבריקים, ולבסוף כבויים". וגם הערה מעניינת על החיוניות שמעניקה הקנאה לאהוב, המושווית כאן לאימון כושר (קולט היא מחלוצות תרבות הגוף המודרנית בצרפת): "נכון יותר לומרַ שהיא (הקנאה) מעין שילוב בין כור מצרף למכון כושר, שבו מאמנים בזה אחר זה את כל החושים, וגם שוררת שם אותה אווירת נכאים כמו במקדשי האימונים".

בצד אלו, הטקסט נמלא כנות וכוח רגשי באותם רגעים מעטים שבהם קולט מתוודה על הקושי שלה לקבל את עצמה כאישה שיש בה צדדים "גבריים": "הכרזתו של דמיאן (שקולט אינה "אישה") הרגיזה אותי משום שבעת ההיא קיוויתי להיפטר מהדו־משמעות, מן הכתמים וזכויות היתר הבאים עימה, ולהשליכם חמים עדיין לרגליו של גבר, גבר שאעניק לו גוף נשי וטוב".

חבל שכדי לשלות את הפנינים האלה צריך לצלול באוקיינוס של מלל סמיך, של פטפטת מבולבלת וריקה בחלקה, של טקסט מבטיח ולא מקיים. אצל פרוסט הפנינים כבר נִשלוּ מבעוד מועד, ובטקסט הוא רק חורז אותן לשרשרת אחת אחרי השנייה. •