שלישי 24 בנובמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    7 לילות • 09.03.2020
    סוף דבר
    מהסיוט הקניבלי של קורמאק מקארתי, דרך המשובטים החרמנים של מישל וולבק ועד למגפה עולמית של תינוקות מתים - זה הזמן להיזכר מה יש לספרות לומר על קץ האנושות
    כתבי "7 לילות"

     

    המכונה נעצרת // א"מ פורסטר

    משהו בימי הקורונה מרגיש נכון: לא רק החדווה על ההאטה הכפויה של מרוץ הרכישה והניצול או ההתענגות על נקמתו של כדור הארץ, אלא בעיקר איזה סינק: התחושה שסוף־סוף אנחנו במאה ה־12, בלב הניכור האלגנטי שהיא יכולה להציע, מצטרפים לצורת קיום חדשה שבעצם חיכתה מעבר לפינה. עד עכשיו חיינו במאה ה־12 עם תשוקות של המאה ה־02: להיפגש, להתחכך, להתקהל, להזדיין. אבל משהו נשבר, נכנע, נכנס למקומו. הבידוד לא שייך רק לחולים, הוא צורת החיים הנכונה לתקופה: נשב בבתינו הקטנים או הגדולים, מחוברים לרשת המחשבים. שליחים יגיעו עם סחורות נחוצות אל פתח הבית; את כל הבידור וההשכלה נצרוך כך. נמשיך להיות בני־אדם, רק באופן אחר, אולי קלוש וחלוש יותר.

     

    הדיסטופיה הצנומה 'המכונה נעצרת' של א"מ פורסטר, שיצאה בלונדון 9091 ותורגמה לאחרונה לעברית, מתארת אורח חיים שאינו תולדה של מגפה אלא של שלטון "המכונה" - אך עדיין דומה מאוד לאורח החיים הבידודני. "השיטה המסורבלת לכינוסים ציבוריים נזנחה זה מכבר", נכתב שם. "בני אדם לעולם אינם נוגעים זה בזה". טיסה מתוארת כך: "הנוסעים ישבו כל אחד בתאו, נרתעים זה מזה בשאט נפש". לצד זה, "הקשר בין בני אדם התקדם במידה עצומה", כי אכן, הוויתור על תחושת המרחב, על רבים מהאספקטים הפיזיים של הקיום, מסייע בקידום התודעה לקראת אחדות. אחדות שאולי תתעלה על סך חלקיה ואולי תהיה מפגרת כמו ילד של קרובי משפחה.

    שרון קנטור

     

    המכונה נעצרת // א"מ פורסטר - מאנגלית: מירי אליאב־פלדון - נהר ספרים - 2017

     

    רעש לבן // דון דלילו

    53 שנים אחרי שיצא, 'רעש לבן' של דון דלילו נראה כדוֹבֵר הטוב ביותר של המצב האנושי העכשווי. הוא רוחש דבר־מה שעדיין לא ידוע, תחושת פורענות קרבה, היסטוריה שחרגה מקווי המתאר שלה. הספר נכתב בעיצומה של המלחמה הקרה, בעידן הפרנויה, כשנדמה היה שהקץ יקיץ בשל הפצצה. אולם בימים ההם, כאשר אל גור היה עדיין סנאטור אלמוני מטנסי, דלילו בחר להסיט את המבט לנושא הסביבתי, להתעללות המתמשכת בכדור הארץ המסומנת בספר על ידי ענן כהה ועיקש שנוצר בשל דליפת חומר כימי רעיל. הוא מלווה את הגיבורים כמעין עמוד ענן מהופך - נוכח שָׁם כדי להורות להם את הדרך לאבדון. משום שלא משנה מה הם יעשו, ובאילו דרמות יושקעו משאביהם הרגשיים (אישה הבוגדת בבעלה הפרופסור וכו'), ברקע הכל עומדת היוהרה האנושית הבסיסית שבוזזת את משאבי הכדור, כשם שהיא יוצרת מוטציה במחלות נגיפיות בשל הרגלי צריכה וייצור מוטרפים המזמנים לשוק אחד בסין עטלף, פנגולין ואדם. ואת כל זה - אומר לנו דלילו ברומן רווי דיאלוגים קולנועיים שמצטיין במוזיקליות שבורה, אוף־בִּיטית - היא מסווה בשטף אינסופי של דימויים ריקים. "'אם מחר היית מתעורר בימי הביניים והייתה משתוללת מגפה, מה היית יכול לעשות לעצור אותה, עם הידיעות שלך על הקדמה בתחום התרופות והמחלות?'" שואל הבן בסיפור את אביו, ונענה: "'תרתיחו את המים', הייתי אומר להם". ואתם, שִטפו ידיים.

    איתי זיו

     

    רעש לבן // דון דלילו - מאנגלית: משה זינגר - זמורה - 1991

     

    הדרך // קורמאק מקארתי

    "אין אחר־כך. זה אחר־כך". איש וילד כבן שש, נטולי שם ומשפחה, הולכים אל הלא־נודע, אל האיום והנורא, אי שם בצפון אמריקה של קץ הימים. אם חשבתם שההיסטוריה מדכדכת, חכו שתגיעו לאפוקליפסה: 'הדרך' של קורמאק מקארתי דוחף לפרצוף כל חרדה שאי פעם הייתה לכם לגבי קריסת הציוויליזציה, עמוד אחר עמוד. קניבליזם. אונס. עבדות. רעב. ואם אפשר, דברים גרועים אף מאלה. כשהכל קורס - ספק בגלל אסון אטומי, ספק אקלימי, הסיבה אינה ברורה - בני־האדם מתגלים במלוא תפארתם האכזרית. על כן האב שומר אקדח טעון בשני כדורים, כמוצא אחרון. גם כן נחמה.

     

    כמו אחרוני השורדים, גם מבקרי הספרות נדחקו אל הקצוות. מצד אחד, הרומן זכה בפוליצר ב־7002, ומצד שני היו מי שסלדו מהתיאורים המבחילים ומהשפה המינימליסטית, הקרה והחותכת (מתברר שאוצר המילים והמירכאות היו הראשונים ללכת). על דבר אחר הסכימו כולם: 'הדרך' הוא ספר שקשה להוציא מהראש, גם אם מנסים. בראיון מפתיע לאופרה וינפרי, מהבודדים שנתן אי פעם, מקארתי הודה שכתב את 'הדרך' כמכתב אהבה לבנו, ושהמסר האמיתי שלו בכלל אופטימי: להודות על החיים ולהעריך את מה שיש. אם כדאי לקרוא את הספר הזה דווקא עכשיו, בצל הקורונה, זה כי אחריו גם מגפה עולמית תיראה לכם כמו לא יותר מפנ'צר בשולי הדרך.

    יובל פלוטקין

     

    הדרך // קורמאק מקארתי - מאנגלית: אמיר צוקרמן - מודן - 2009

     

    בשורות טובות // טרי פראצ'ט וניל גיימן

    לפני הקורונה, לפני הזומבים, לפני החייזרים שעומדים עלינו לכלותנו, הייתה האפוקליפסה המקורית - זו התנ"כית. מלחמת גוג ומגוג, ארמגדון, אחרית הימים. אבל עד שהיא תגיע, צריך להעביר את הזמן, ולכן קראולי, שד מהגיהינום, ואזירפאל, מלאך בשירות גן עדן, הוצבו על כדור הארץ לקדם את האינטרסים (המנוגדים) של הבוסים שלהם.

     

    אלא שבינתיים השניים הבינו שהם בעצם די מחבבים את הרכיכות חסרות האונים המכונות בני־האדם. לכן, כשהם מתבשרים שהמלחמה בין גן העדן לגיהינום מתקרבת, הם מחליטים לשלב כוחות ולמנוע את השמדתם. וכך, בעוד העולם מידרדר אט־אט לכאוס בחסות האנטיכרייסט, בנו של השטן שגדל כילד בריטי משועמם, וארבעת הפרשים - כלומר, האופנוענים - פועלים קראולי ואזירפאל כדי להציל אותנו. וזה כמובן ממש מצחיק.  

     

    'בשורות טובות', שיתוף פעולה איקוני מ־0991 של הסופרים הבריטים טרי פראצ'ט וניל גיימן, מציג סאטירה מבריקה, עשירה ובאמת מצחיקה על דת, פוליטיקה והקיום האנושי. באלגנטיות ובהומור הוא יוצק לעידן המודרני רעיונות פילוסופיים בני אלפי שנים, ובורא עולם שלם שמתקיים במקביל לזה שלנו ומשתלב בו בצורה מהפנטת. בימים של פאניקה ובידוד מהעולם, נחמד לגלות שלא כל האפוקליפסות צריכות להיות מבאסות.

    מיה אשרי

     

    בשורות טובות // טרי פראצ'ט וניל גיימן - מאנגלית: תומר בן אהרון - הכורסא ומודן - 2019

     

    ארץ אררט // יעל גלר

    גבר מיוזע עם סכין בין השיניים הוא הגיבור הרשמי של עלילות אפוקליפטיות. מישהו שכל העולם רודף אחריו. מישהו שיכול להציל את כל העולם. מקס הזועם שגילם מל גיבסון, למשל, או גיבור 'הדרך לעין חרוד' של עמוס קינן. אולי משום שגדלתי על דמויות כאלה, על עלילות ספוגות טסטוסטרון, יש משהו מסקרן מבחינתי דווקא בפגישה עם סיפורים מסויטים שמסופרים מפרספקטיבה נשית.

     

    'ארץ אררט', רומן הביכורים של יעל גלר, נפתח בתיאור ריאליסטי של מות תינוקות, מוות שמתגלה כמגפה עולמית. רופאה צעירה במחלקת יולדות צריכה להסביר בישיבת צוות דבר בלתי ניתן להסבר: איך יכול להיות שהמשמרת הראשונה שלה כמתמחה אחראית הסתיימה במאה אחוזי לידות של תינוקות מתים. בבית מחכה לרופאה בת זוג בהיריון. מה משמעות המיתות האלה: כישלון מקצועי? אסון מקומי? סימן לקץ האנושות? כל אפשרות גרועה מהקודמת.

     

    אנחנו חיים בעידן טכנולוגי ופוליטי שבו חרדה היא מטבֵּע עובר לסוחר. כסף שחור. אסונות ותרחישי אימה מתפקדים כבידור. ספרה של גלר מצטרף לגל הספציפי בקולנוע ובספרות שזיהה את האופן שבו פריון נשי הפך לדימוי מרכזי בהקשר הזה. את העובדה שהגוף הנשי נמצא תחת פיקוח ומעקב. בראיון עבודה, בחדר לידה, בתור לגינקולוג. 'ארץ אררט' ממזג בין עולם מוכר ומציאותי לדימויים מיתולוגיים. המבול, מכת בכורות. זאת דרכו להעצים לווליום מקראי את החרדות הפסיכולוגיות והתרבותיות סביב היריון ואימהות במאה ה־12. מתוך הדרמה המועצמת, מתחדד הטיפול של הספר ברגשות מוכרים: הפחד להביא ילדים לעולם משתנה או מתפורר. הפחד לחשוף את עצמך לכאב ולסכנה. הפחד מפני בדידות ופרידה.

    יוני ליבנה

     

    ארץ אררט // יעל גלר - ידיעות ספרים - 2016

     

    אפשרות של אי // מישל וולבק

    אני לא אוהב דיסטופיות ואפוקליפסות בספרות. לא מהסיבה המובנת מאליה שבגללה לא אוהבים מוות ואסונות. אני לא אוהב דיסטופיות כי כמו קונספירציות, יש בהן משהו ילדותי. ובעיקר משום שדיסטופיה כז'אנר מנגנת בעיניי על תשוקה מודחקת של חלק מהאנשים; לא רק על תשוקת המוות, אלא גם על הרצון שכולם יסבלו באופן שוויוני.

     

    אבל את 'אפשרות של אי' אני אוהב. ספרו של מישל וולבק מ־5002 מסופר לסירוגין מפיו של קומיקאי צרפתי בן זמננו, ומפיו של "ניאו־אנוש", שהוא צאצאו המשובט. מסביב לתחנותיהם השלוות, אלפי שנים קדימה מהיום, כלומר, מעידן הקורונה ושינויי האקלים, צופים ה"ניאו־אנושיים" בבני־אדם מהזן הישן, חבורות של "פראים" מלוכלכים ומטומטמים, ששרדו את האסונות שפקדו את המין האנושי.

     

    אני אוהב את הדיסטופיה העתידנית הזאת קודם כל משום שהיא משרתת את ביקורת ההווה של וולבק. האנושות, לפי וולבק ועוד לפני אסונות האקלים, פשוט הפסיקה לרצות לחיות. כמה סיבות הובילו לכך: מותה של האהבה בחברה שמקדשת את הנעורים; הקושי של חברה אינדיבידואליסטית להביא ילדים לעולם; שקיעתו של הליבידו; חוסר היכולת של החברה החילונית לחיות ללא דת.

     

    היצירה של וולבק בכללותה נעה בין האוטופיה לדיסטופיה. 'החלקיקים האלמנטריים', למשל, מציג עתיד אוטופי. 'אפשרות של אי' נוטה על פניו לדיסטופיה, אבל גם כאן יש אפשרות לאוטופיה: ה"ניאו־אנושיים", אלה ששרדו את הקטסטרופות אך נמנעים מקשרי אהבה וסקס, מצפים בעצמם לבוא "העתידים". קבוצה קטנה של "ניאו־אנושיים" אף עורקת מהקיום הסטרילי שלה מתוך כמיהה לארוס, ומבקשת להקים מושבה אנושית חדשה. כלומר, לחדש את ימיה של האנושות המובסת. במילים אחרות, סוף העולם של וולבק לגמרי לא סופי.

    אריק גלסנר

     

    אפשרות של אי // מישל וולבק - מצרפתית: לנה אטינגר - בבל - 2006

     

    אני האגדה // ריצ'רד מתיסון

    אל תיתנו לוויל סמית' על העטיפה להטעות אתכם. רוברט נוויל הוא האדם האחרון על פני כדור הארץ, אבל בשונה ממי שהוכנסו לבידוד ביתי בשבוע האחרון, הוא לא לבד. בעקבות מגפה גלובלית איומה, שאר האנשים בעולם מתו או הפכו ליצורים ליליים כעורים, חיוורים, אלימים ותאבי דם, שקרויים ערפדים אבל מזכירים יותר זומבים. 'אני האגדה', שיצא ב־4591, פחות מעשור אחרי מלחמת העולם השנייה ואימת הפצצה הגרעינית, נחשב לאבי כל סיפורי הזומבים - מ'ליל המתים החיים' דרך 'המתים המהלכים' ועד למהלכים הלבנים מ'משחקי הכס' - ונעשו לו לא פחות משלושה עיבודים קולנועיים, הידוע בהם הוא הסרט ההוליוודי מ־7002, שממנו זכורים לי רק שרירי הבטן של סמית'.

     

    אלא שבשונה מגרסתו הקולנועית, 'אני האגדה' הוא ספר איטי ומהורהר, שנותן מקום נרחב להתמודדות של נוויל עם בדידות ודיכאון, שנדמים מפלצתיים הרבה יותר מכל ערפד או זומבי. נוויל, שמתעקש להבין מה הוביל למגפה, מגלה שהמקור הוא ככל הנראה בחיסון שפותח נגד מחלה אחרת - גילוי שמוביל את הספר לאחד הטוויסטים המבריקים והמסעירים שקראתי מימיי. מעבר לחשש שהספר מעורר מפני הנזק שהמין האנושי עלול לגרום דווקא כשהוא מנסה למצוא פתרון (בימים שבהם טראמפ מבטיח שיימצא חיסון לקורונה "ממש בקרוב", החשש הזה הופך לבעתה של ממש), 'אני האגדה' מצית מחשבה עמוקה ומטרידה על משמעות הקיום האנושי בעולם זר ומאיים. כי אם האנושות כולה היא סוג של מחלה, אולי מגפה עולמית היא התרופה היחידה?
    אלעד בר־נוי

     

    אני האגדה // ריצ'רד מתיסון-  מאנגלית: יעל ענבר - ינשוף - 2008

     

    מרד הנפילים // איין ראנד

    מאז יצא ב־7591, 'מרד הנפילים' עושה מדי כמה שנים עוד קאמבק – האחרון היה בזמן המשבר הכלכלי של 8002 והניצחון של אובמה. אפשר להמר שעכשיו, כשהשווקים הגלובליים על סף קריסה וברני סנדרס מאיים להפוך את אמריקה למעוז סוציאליסטי – ספרה של איין ראנד, התנ"ך של הקפיטליזם השמרני, יגיח לסיבוב נוסף.

     

    'מרד הנפילים', 001,1 עמודים של מניפסט בזכות האנוכיות, מתאר עולם אפוקליפטי שבו הקומוניזם כבש את כל הארצות על פני הגלובוס, וארה"ב נשארה האחרונה שמעודדת יוזמה חופשית וחירות אישית. רגע לפני שגם היא תיפול בשבי הקהילתיות הדכאנית, חבורה של אנשים כישרוניים במיוחד בועטים במציאות שהכירו ופורשים למקום מסתורי שבו ההתערבות הממשלתית, עליבות האספסוף ורעיונות נאיביים על "שוויון" לא יגיעו אליהם. המחאה שלהם היא גם תנאי להישרדות: רק כשאמריקה תתמוטט סופית הם יצליחו לבנות חברה חדשה המבוססת על האידיאולוגיה הנעלה שראנד כינתה "אובייקטיביזם" ומבקריה רואים כתפיסה מתועבת במיוחד.

     

    בלי אנשים המרוכזים בלעדית באינטרסים וברווחים שלהם עצמם, אומרת ראנד, הציוויליזציה המערבית לא יכולה - וגם לא ראויה - לשרוד. אבל בדיסטופיה שהיא מתארת, אנשים הם לא יותר מרובוטים שמסרו את נפשם לעולם העבודה, ותכליתם היחידה היא יצרנות. נדמה אמנם שהקפיטליזם הדורסני של ראנד יצא מזמן מהאופנה, אבל כמו רעיונות אחרים שחשבנו שנפטרנו מהם – אנטישמיות ולאומנות, למשל – וחוזרים למרכז הבמה, אנחנו עלולים לגלות שהיא דווקא ראתה את הנולד.

     

    רונן טל

     

    מרד הנפילים // איין ראנד - מאנגלית: יעל סלע־שפירו - כנרת־זמורה־ביתן - 2012

     

     


    פרסום ראשון: 09.03.20 , 22:20