פרויקט מסלול

אחד הענפים הבולטים בסיקור נגיף הקורונה הוא פירוט המסלול שעשו הנשאים בטרם אובחנו. משרד הבריאות, מטעמים ברורים וחשובים, מפרסם את רשימת המקומות שבהם ביקר החולה, לרבות השעות הספציפיות. ככל שמספר החולים עולה, וחלקם לא נסעו ישירות מנתב"ג הביתה והסתגרו שם, כך מתרחב הרפרטואר: רשתות שיווק, חנויות, מסעדות, אולמות וגם בתי כנסת.

למשל, "חולה מספר 42" (הכינויים, אגב, הם בעצמם קטע שכמו נלקח מספרי מד"ב), ביקר ב־3 במארס באולמי "מפלים" בראשון־לציון בין השעות 21:00־23:00 (למה הגיע כה מאוחר? האם נשאר רק בגלל הקינוחים? ואיך הם היו?); למחרת הוא שהה בין השעות 06:00־16:00 במלון "דיוויד אינטרקונטיננטל" (האם לי אברמוביץ' תגיע לשם בקרוב עם הסטיק־לייט? מסופקני); ובאותו יום, בין ארבע וחצי לחמש וחצי, הנ"ל בא בשערי מרכז "שימורי איכות" בחולון (האם שאף לעשות מכה לקראת הבידוד ההמוני? ואיך המחירים שם לסיטונאים? למה הרשויות מסתירות מאיתנו מידע?)

אם כן, צמד המילים היבשות "חקירה אפידמיולוגית" טומן בחובו משהו מרתק ומסעיר בהרבה. באמצעותו אנו למדים מה הטעם שלנו באוכל (רמז: לא גורמה), איפה אנחנו רוכשים בגדים ומי נשאר רק חצי שעה בתפילה שאורכה לפחות שעתיים (תלוי כמה נודניק החזן). מסלולי הקורונה לא משמשים אותנו רק כדי להתעדכן מי חייב להיכנס לבידוד. זה פשוט פורמט חדש של ריאליטי, כולל הנגזרות הבלתי נמנעות: דאחקות עבשות (משהו שישלב "אשתי" ו"קניות"), ביקורת מסלולים (הספק יפה, אם כי היה כואב לו להוסיף עצירה בסופר־פארם?) וכמובן אספקה שוטפת של מרואיינים עבור התוכנית של ניב רסקין (אתמול היה זה יורם בן עמי, הספר של "חולה מספר 30").

מכיוון שכל "חולה מספר איקס" הוא אייטם ואף אחד מהם אינו סלב, יש משהו מרענן בחשיפה ליומני התעסוקה האפרוריים הללו. הרי אחת ההשלכות של עידן האינסטגרם הוא תיעוד מפולטר שבו כולם עושים דברים מעניינים וכיפיים, או שהם לכל הפחות מצטלמים היטב. לעומת זאת, מסלולי הקורונה מהווים תזכורת איפה אנחנו באמת נמצאים: בעבודה נטולת זוהר; בסידורים משמימים; בחיפוש אחרי ג'ינסים במבצע; במרדף אחרי תחפושת לילדים; בדוכני מזון בינוניים מאוד, אבל המנות גדולות ולא יקרות מדי; ובאירועים מתישים שלא רצינו להגיע אליהם מלכתחילה, אבל לא נעים.

הפעילויות הללו לא רק שאינן שוות סטורי, אנחנו מעדיפים להדחיק אותן, להכחיש את העובדה שככה אנחנו מכלים את זמננו על פני האדמה. אבל הנה, נדרשה רק חרדה קיומית, פיגוע כלכלי ואווירת אפוקליפסה כדי להשלים עם זה שבסוף, החיים שכולנו נאחזים בהם אינם אלא מסע מתמשך בין קופת החולים לסופרמרקט.

בקטנה

פרסומות לא יכולות להיות מנותקות מההקשר של המציאות. לכן, למשל, החיבה של מירי מסיקה לחיבוקים (בפרסומת למרכך), לא הכי עוברת בימים אלה. לעומת זאת, הפרסומת של אסתר רדא עבור תנובה (טייק חמוד על "האוטו שלנו") לא רק משווקת היטב את תחליפי החלב של התאגיד; בין פאניקה לדיכאון, הגרוב המידבק של הזמרת פשוט משפר את מצב הרוח.