"אדם שבא לבית הקפה של בתי גילה שהוא חולה בקורונה. לא נלחצתי. דברים שצריכים לקרות קורים"

משה סיני, נשוי ואב לארבעה, סב לשמונה נכדים, נולד בשנת 9611 וגדל ביפו. בגיל שמונה הצטרף לקבוצת הילדים של הפועל תל־אביב ובגיל 19 עלה לבוגרים. לקח עם הפועל שלוש אליפויות וגביע מדינה אחד. במהלך הקריירה שיחק גם בקבוצות בוורן הבלגית, מכבי יפו ובני יהודה, שאיתה זכה באליפות היסטורית ב־1990. שיחק בנבחרת ישראל מ־1981 עד 1990. אחרי הפרישה מונה למנג'ר הפועל תל־אביב ובהמשך אימן את הפועל כפר־סבא, מכבי פתח־תקווה, מכבי הרצליה והנבחרת האולימפית. בימים אלה הוא המנהל המקצועי של הפועל תל־אביב ונציג הבעלים במועדון.

מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

"אני בערך בן שמונה, מגיע לבלומפילד למבחנים בהפועל תל־אביב. נתנו לנו להקפיץ כדור, לעשות סללום בין קונוסים, לעצור כדור, דברים בסיסיים שהיו לי קלים מאוד. היו סביב 100 ילדים ולמרות שהייתי קצת קטן, התקבלתי לקבוצה בוגרת יותר. זה היה רגע שאני לא אשכח, בעצם תחילת הקריירה. אני דורך על המגרש שקרוב לביתי וחולם להיות שחקן".

מתי היית הכי מאושר?

"המשחק הראשון שלי בדרבי הבוגרים מול מכבי תל־אביב, ב־1981, אחרי עשור שמכבי בעצם שלטה ללא עוררין בעיר ובליגה. היו 25 אלף איש וניצחנו 0:3. כילד זכרתי כל הזמן את העשור שבו הם היו מנצחים, אפילו משפילים אותנו, וכל הזמן הלכתי הביתה בוכה, מאוכזב, מתוסכל. פתאום אני יכול להשפיע לטובה על הקבוצה במגרש. זה היה לא ייאמן. הייתי טוב באותו משחק. אלפים חיכו לנו מחוץ למגרש והרגשנו שהחזרנו להם את החיוך והשמחה האחרי העשור המתיש הזה".

מאז שהגעת עם ניר קלינגר הפועל נראית קבוצה אחרת.

"שינינו דברים מקצועית. בחודש הראשון עבדנו יותר מעשר שעות כל יום במתחם האימונים בוולפסון. לפעמים אני מתעורר בחמש בבוקר, מסמס לקלינגר וקובעים ממש מוקדם. אנחנו בדרך הנכונה. אם היית שואל אותי לפני חודשיים־שלושה על פלייאוף עליון, זה לא היה בחשיבה שלי. רציתי רק שנשרוד בליגה. אני מרגיש שינוי בגישה של השחקנים, נתנו להם את הביטחון גם אחרי הפסדים, ויש עבודה מדויקת אחרי כל משחק. אני חושב גם שיש חיבור טוב לשחקנים עם ניר ואיתי. שיתוף הפעולה בינינו מצוין ואני שמח שבחרתי בניר למאמן הפועל ת"א".

אוהדי הפועל יכולים להיות אופטימיים לקראת שני הדרבים הנוספים?

"אנחנו נשתדל להוות יריב שקול, ולא נתבטל מול שום קבוצה. נשלב גם שחקנים שיהיו רלוונטיים לשנה הבאה".

יש טעם בכלל בספורט על רקע משבר הקורונה?

"אם יחליטו לשחק בלי קהל, אין טעם למשחקים. אפשר לעצור את הליגה ולראות מה קורה. ממילא יש משחקי נבחרת ולא יקרה שום אסון אם תהיה הפסקה. בינתיים יש מסרים לא ברורים שמבלבלים את כולם, מכל הגורמים. פעם בלי קהל, פעם אפשר 5,000. ולא הבנתי מה ההבדל בחשיפה של 5,000 איש לבין 10,000 אם יש חולה באצטדיון".

לפי הדיווחים, היה חולה קורונה בבית הקפה של הבת שלך.

"כן, אדם שבא לשבת בבית הקפה, אחר כך הלך לקופת חולים ואז גילה שהוא חולה. לא נלחצתי. אני תמיד אומר שדברים שצריכים לקרות קורים. מי שהיה בקפה נמצא בבידוד של כמה ימים אחרי שעשו בדיקות, והכל בסדר. אני לא הייתי שם".

מה היה הג'וב הכי גרוע שלך?

"בגיל שמונה עבדתי בחברת ניקיון שניקתה בין השאר את בלומפילד. הייתי שם כובע כדי שלא יראו שאני קטן מדי, לוקח מטאטא, פח, שקית זבל, וקדימה לעבודה. לא הייתה ברירה. זה כמובן לא דבר שהורה מייחל, שהילד שלו יעבוד בגיל שמונה, אבל המצב בבית היה לא טוב, והצריך מאיתנו עבודות נוספות כדי לשרוד את השבוע. אנחנו שישה אחים, אני בן הזקונים. גדלנו ביפו ליד בלומפילד. אבא היה מכונאי של אופנועים, אמא עקרת בית. בהשוואה למי שגר בסביבתי הרגשתי את המחסור, דברים בסיסיים כמו נעליים לא תמיד היו, גם לא בגדים או מעילים".

מה עבר בראש בימי המחסור?

"היה בעיקר בכי בפנים, לא רציתי להראות בכי כלפי חוץ. כשאתה לבד ומגיע הביתה ואתה חושב על הדברים האלה ואתה רואה שלאחרים יותר קל בגלל המצב הכלכלי שלהם, אז הדמעות עולות. אבל לא התלוננו. ברגע שהתחלתי לקבל את השקל הראשון מהכדורגל ולהרים את הראש מעל המים, תמיד הייתי שם בשביל המשפחה".

מה הדבר הכי גרוע שכתבו עליך?

"הייתה פעם כנופיה של עיתונאים שרצתה לעשות לי רע. כתבו על המשפחה שלי דברים לא נכונים במטרה לפגוע בי. כתבו שהם מנהלים אותי, שהם קובעים לי, דברים שהיו רחוקים מהאמת, וזה היה על מנת לנגח אותי. זה פגע בי תדמיתית, אישית. גמרו לי את הנשמה, ממש ריסקו אותי. אין לי בעיה עם ביקורות אמיתיות, אבל כשמשקרים ומסלפים וברגע שכותבים כדי לפגוע ואין לך את היכולת להגיב, זו בעיה. אגב, אותם אנשים שכתבו את זה, כיום הם אומללים ומסכנים, וחלקם גם מבקשים סליחה. אני לא מתייחס אליהם, בשבילי הם כלום".

מה הרגע הכי מביך שהיה לך?

"בבית הספר היסודי ביפו שבו למדתי, הייתה ארוחה ב־ 12 וחצי בצהריים. זה היה כמובן תמורת כסף, ויום אחד חשבתי שאני יכול להתפלח. עמדתי בתור ונכנסתי אבל לא הייתה צלחת בשבילי, כי זה סודר לפי מי ששילם. לקחתי צלחת של ילד אחר, והגיעה המורה. הבושה שלי הייתה ברמות שאתה לא יכול לתאר, אבל המורה הייתה כל כך אנושית. היא לקחה אותי הצידה, הושיבה אותי במקום אחר ונתנה לי לאכול. ואז המנהל, אבשלום, אמר לי שאם יש לי קושי לשלם הוא ידאג לזה. שניהם זכורים אצלי לנצח". 

מי היה משחק בתפקיד משה סיני בסרט על חייך?

"אני אוהב מאוד את קלינט איסטווד והוא שחקן גדול, אבל לא בטוח שעל המגרש".

אם היית יכול לשנות בך משהו חיצוני, מה זה היה?

"אני אוהב את מה שאני רואה. פעם, כשהייתי צעיר, היה מפריע לי עניין השיער, אבל השלמתי עם זה מזמן".

מה האלבום הראשון שקנית?

"של שלמה ארצי המכביסט, כנראה 'דרכים', אני מאוד מעריך אותו. אני אוהב מאוד גם את אריק איינשטיין ז"ל, שכמובן אהד את הפועל. הייתי פוגש אותו במסעדת ‘כתר המזרח’ ולפעמים היה מתקשר ברגעים פחות טובים. היה לי איתו קשר טוב, לא יומיומי, אבל חם ואוהב. הוא כנראה אהב את העובדה שאני בהפועל ואת סגנון המשחק שלי".

ביונסה או ריהאנה?

"זה כמו שתשאל אותי רונאלדו או מסי. שתיהן מעולות".

ממי אתה צריך לבקש סליחה?

"אולי מהמשפחה שלי, כי אני לפעמים לא נמצא הרבה, טיפה מכונס בתוך עצמי. אז סליחה אוטומטית".