ברסנס שלא הכרתם

ב־1981, ימים אחדים אחרי יום הולדתו ה־60, מת המשורר, המלחין והשאנסיונר הצרפתי ז'ורז' ברסנס מסיבוכים של סרטן המעי הגס. הוא הותיר אחריו שלל שירים אהובים על הקהל הישראלי, בזכות התרגומים של נעמי שמר ודן אלמגור, ובעיקר הודות לביצועים הבלתי נשכחים של יוסי בנאי: "אין אהבות שמחות", "ציד הפרפרים", "הגורילה", "לא אבקש את ידך", "מרגו" ו"לאיש חסדי".

כמעט 40 שנים חלפו מאז שברסנס נפרד מאיתנו, והמיתוס והפולחן סביבו מסרבים לדעוך ואפילו להפך: דור צעיר מגלה אותו ונכבש בקסמיו. לא מעט סרטים דוקומנטריים כבר נוצרו על מי שכונה "הטרובדור של המאה ה־20", שהיה חמוש בשפם ומקטרת נצחיים, מה שסייע לשימור המורשת שלו.

והנה עכשיו מגיע אלינו עוד אחד — סרט תיעודי מקיף ומרתק בשם "ברסנס על ברסנס", שיצר פיליפ קולי, שכבר חתום על סרטים אחדים, שעוסקים בענקי זמר כמו ז'אק ברל. "ברסנס על ברסנס" יוצג בשבת הקרובה (20:30) במוזיאון תל־אביב וינעל את פסטיבל אפוס ה־11, המציג סרטים שעוסקים באמנויות. כמובן שבשל משבר הקורונה יש להתעדכן מראש אם ההקרנה אכן תתקיים.

"נכון, נוצרו כבר סרטים על ברסנס, אבל אני חושב שזה הסרט הראשון שבו אף אחד אחר לא מדבר בשם ברסנס ואף אחד לא מעיד איך הוא היה. בסרט שלי רק ברסנס מדבר ומספר על עצמו", אמר קולי בראיון טלפוני. "ידעתי שבעזרת קולו הנפלא, השירים שברובם אוטוביוגרפיים והכנות המופלאה שלו, אפשר יהיה ליצור משהו מושך".

הסרט מתברך בחומרי ארכיון נהדרים. היה קשה להשיג אותם?

"ברסנס יצר הרבה סרטים ביתיים. הוא צילם את עצמו במצלמה קטנה. אבל התחקיר שלי התמקד בעיקר בצליל ובקול שלו. ולכן הקשבתי לכל הראיונות שהוא נתן לרדיו והשתמשתי בהם. כמו כן נעזרתי באחיין של ברסנס, סרז׳ קאזאני, שירש את הזכויות של השירים, בגלל שלברסנס לא היו ילדים. האחיין הוא אדם נפלא ונדיב, בדיוק כמו ברסנס, וסייע לי רבות".

למדת בתחקיר משהו חדש על אודות ברסנס?

"שברסנס האדם היה מאוד מרשים. יש לי המון הערכה לאדם שהיה. גיליתי שסבל הרבה בחייו ומת בגלל שהוא עישן יותר מדי. היו לו אבנים בכליות ובמשך שלושים שנה הוא סבל מכאבים אדירים. אף אחד לא ידע על כך, מאחר שמעולם לא התלונן ולא אמר מילה. זה ראוי להערכה בעיניי. הוא מזכיר לי קדוש, בדומה לפרנציסקוס מאסיזי, שאהב לחיות, חי ללא פרוטה ביד ועדיין היה נדיב מאוד".

הופתעתי לגלות שלמרות התמלוגים והרווחים הגדולים, ברסנס בחר לחיות חיים צנועים ואפילו סגפניים.

"ברסנס היה אאוטסיידר, והעדיף לחיות מחוץ לחברה ולתקשורת. הוא לא סבל למשל לדבר בטלפון. ב־1965 ברסנס היה אחד הזמרים המרכזיים בצרפת, ומכר אלפי תקליטים ועדיין גר כאדם עני. למה? כי היה אאוטסיידר מוחלט. ולכן העדיף להיות שקט, חופשי וזהיר. קשה לדמיין את זה — היה לו הרבה כסף, אבל הוא לא רצה לבזבז אותו כדי לגור בבית יפה או בדירה נחמדה. לא היה לו אכפת מדברים חומריים. חוסר האכפתיות כלפי החומרי מרשימה בעיניי, ואת כספו הוא חילק לאנשים רבים".

ברסנס שר בשיריו הרומנטיים על אהבה, אבל גם לא נרתע מביקורת חברתית. הוא נהג להדגים במילותיו כמה השלטונות, הרשויות, בתי המשפט והכנסייה מגוחכים. "כן, ברסנס היה לגמרי אנרכיסט", סבור קולי. "הוא לא סבל פקודות וסמכות. לא יכולת לפקוד עליו, זה היה בלתי אפשרי. הייתה לו אישיות מוזרה למדי, משום שמבחוץ הפגין ארשת שקטה לצד קולו הנמוך, אך מבפנים היה סוער תמיד כמו הר געש. בפנים רחשה בו אלימות, אך הייתה לו שליטה עצמית מופלאה, כך שלא ניתן היה להבחין בה. הוא בעצמו סיפר שיש בו מן האלימות. רציתי בסרט לחשוף גם את הילדות שלו והמקום שממנו הגיע – משפחה שבה כולם אהבו לשיר. אמו האיטלקייה הקפדנית הייתה ההפך הגמור ממנו. גם כשהתפרסם, היא סירבה לראות את בנה על הבמה, מה שגרם לו לסבל רב. היא ציפתה שיהפוך לרופא, עורך דין או כומר".

אתה יכול להסביר את ההצלחה הרבה של ברסנס במדינות שאינן דוברות צרפתית, למשל ישראל?

"בגלל שאתה יכול לחוש את הרגש גם מבעד למילים. ברסנס הוא מודל לכנות. הוא בדיוק מי שהוא, מופת לחופש שאומר לקהל המאזינים: 'תהיו עצמכם'. אני חושב שזה מה שהציבור אוהב. אתה מרגיש כאילו היה חבר. ברסנס היה אדם שהוקיר את החברות, והיא הייתה חשובה לו לאורך כל ימי חייו, אולי אפילו יותר מהאהבה".