העולם נמצא בנקודה היסטורית. אתמול הוכרזה מגפה עולמית, ואנחנו על קרקע לא ידועה. העולם לא התמודד עם מגפה כזו, כאשר הקשרים הבינלאומיים חזקים כל כך, כאשר עסקים תלויים אחד בשני, כשתרבויות מושפעות אחת מהשנייה.

וישראל נמצאת בנקודה דרמטית. היא מדינה צפופה מאוד. בין הצפופות במערב. מספר הנדבקים בקורונה בה שילש את עצמו תוך פחות משבוע. הקורונה היא איום אמיתי. הרבה מאוד פייק ניוז הסתובב פה בשבועות האחרונים, וחשוב לשים לו סוף, סוף איטלקי. באיטליה יצאו אתמול קווים מנחים בקהילה הרפואית שמדברים על השאלה את מי מנשימים. גם צעירים. את מי מפסיקים להנשים למרות שהוא לא מת. ממי מונעים כניסה לבית החולים. והכל למה? בגלל ההצפה של מקרים בינוניים וקשים בגלל מגפה. בחלק מבתי החולים בצפון המדינה, אזור עשיר ומסודר, לא טיפלו במי שהגיע עם שבץ. אין כוח אדם. לא ביצעו החייאות. איטליה עברה מ־45 מתים בתחילת מארס ללמעלה מ־800 אתמול. זו לא שפעת, זה לא הייתה שפעת, ובניגוד למה שאמר אמש ראש הממשלה זה ממש לא פוגע רק בקשישים. ישראל אמרה - אנחנו לא איטליה. אצלנו אין הדבקה קהילתית. הבעיה היא בשבים מחו"ל. כולם כה התמקדו בנתב"ג שהם שכחו להגן על העורף. על בתי החולים. שם לא אישרו לבצע בדיקות קורונה לחולים. אבל לכל מי שחזר מחו"ל והיה לו חום - זה כן.

ישראל נמצאת בצומת קריטי. אולי תהיה התערבות אלוהית בדמות מזג אוויר שיגרום נזק לנגיף. אולי משהו אחר. אבל אם זה לא יקרה, הבחירה של ישראל תקבע את חייהם ומותם של רבים. היא תשפיע על הכלכלה לזמן רב.

והנה הבחירה. ישראל יכולה לומר - הנגיף מגיע, עשרות אחוזים יידבקו, בתי החולים יוצפו, אבל אי אפשר לבלום. צריך להפחית מעט, לכופף את עקומת האשפוזים, לדחות, ולקוות לטוב. זו הדרך בה ניהלו מגפות בעבר. זה ייקח לא מעט זמן, וזה יהיה כואב מאוד.

או שהיא יכולה לבחור בדרך של אסיה. להכות חזק, ומהר. לעצור הרבה מאוד, לעשות צעדים יוצאי דופן, להיכנס להשבתה של הרבה מרכיבים, לנסות לאתר כל חולה, לבודד כל נדבק. הדרך הזו כואבת יותר בהתחלה, אבל יש לה הישגים אדירים תוך זמן קצר מאוד. אף אפידמיולוג מוביל לא חשב שהסינים ייצאו מהמשבר כה מהר; הם התחילו לצאת. וגם אם הסינים לא דוברי אמת מלאה, אז הנה יש את טייוואן (32 מיליון נפש ו־54 נדבקים, מת אחד) או סינגפור, או תחילת הבלימה בדרום־קוריאה. המשמעות של צעדים כאלה היא פעולה ממשית של הממשלה. הפסקה של מסיבות העיתונאים המגוחכות של המחמאות העצמיות, ובמקום זה - גיוס המערך השרירי של מערכות הבריאות לכמות תעשייתית של בדיקות, גם בדרייב־אינים, בידוד כל חולה, הפסקת הלימודים, צווים לשילוח עובדים הביתה שיעבדו משם, ועוד ועוד. הדברים האלה אינם המצאה או הצעה. הם תורת לחימה אסייתית, והיא עבדה. לצורך זה צריך ממשלה, לא שיעור בצופים על שימוש במטפחת. לא דברי קילוסין של ליצמן. ממשלה שמגייסת מאות רופאים שנמצאים בבית. שמפסיקה לימודים בחוגים לרפואה ושולחת את הסטודנטים לתפעל עמדות בדיקה רפואית. ובעיקר - שלא מעלה על הדעת את ההצעה שכל חולי הקורונה הקלים יהיו ב"אשפוז בית", ובמילים אחרות - תבואו לבתי החולים רק אם אתם במצב קשה. ההיגיון של מערכת הבריאות ברור: הם לא רוצים חולים עם 37 חום שיושבים ומשחקים שש־בש ותופסים מיטה כאשר מצבם קל מאוד. ההיגיון של קופות החולים גם ברור - הן רוצות לקבל ימי "אשפוז בית". אבל המשך זריקת האחריות על האזרח, בלי מדינה, עשויה להיגמר רע מאוד. דבר ראשון, מהלך המחלה ארוך. ולעיתים רבות הוא מחמיר. שנית, אנשים לא יישארו בבית ובשלב מסוים יגיעו לבתי החולים, ואז מה עשינו. אבל הכי חשוב: דו"ח ארגון הבריאות העולמי מסין חשף איפה אנשים נדבקים. בעיקר במגע הדוק. בבית או בעבודה. חולה הקורונה הקל יישאר בבית. הוא ידביק את משפחתו. הם ידביקו אחרים כמובן, כי ישראל אפילו לא עצרה לימודים (בניגוד לשוודיה, דנמרק, פולין, איטליה ועוד ועוד). התשובה של אסיה היא שאשפוז בבית אפשרי - אם אין מישהו אחר בבית. אבל מה שהם באמת רוצים זה לקחת כל חולה, ולבודד אותו. יש לו הצטננות קורונה ומצב קל? יילך ויישן באצטדיון עם חולי קורונה אחרים. במקרה של ישראל, בבתי הארחה ומלונות. אבל שלא יישאר וידביק אחרים. אשפוז בית המוני זה שם קוד לעוד זריקת אחריות של המדינה, וגם להנפת דגל לבן.

אפשר לקוות שאיכשהו הייתה פחות הדבקה בקהילה בישראל. שהיו מספיק בדיקות. שמזג האוויר מקשה על התפשטות הנגיף. אלה הן תקוות. העובדות הן שבלי פעולה אגרסיבית וממשלתית, כזו שלא נרתעת מצעדים קשים ומסתערת על האתגר, התוצאות היו, עד כה, קשות מאוד.

הכותב הוא עורך חדשות החוץ ברשת