בין אבא לבראבא

מיכאל מושונוב חלם לשחק לצד אבא שלו מאז שהוא זוכר את עצמו. כשבתיאטרון חיפה הציעו לו להשתתף בהצגה "הקומיקאים" לא היה מאושר ממנו, מה עוד שבאותה הזדמנות הוא הרוויח שתי אגדות בכרטיס אחת — את מוני מושונוב ושלמה בראבא. שיקוף רנטגן של נוף ילדותו. זהו זה ולא אחרת. "עד שנות השלושים אתה חי באיזושהי מחשבה שתחיה לנצח", הוא מהרהר בקול רם, "ופתאום החיים מתחילים לדפוק לך בדלת, להזכיר לך שאתה פה לזמן קצוב וכדאי שתגשים את החלומות שלך, כי מתישהו גם המוות יגיע".

לא היו לך שום היסוסים?

"ידעתי שישוו בינינו, אבל מיד גם אמרתי - יש פה הזדמנות לשחק עם אבא שלי, ואני לא הולך לוותר על התענוג הזה בעד שום הון שבעולם".

רק בהלת הקורונה, שגרמה לביטולים של מאות אירועי תרבות ומרחיקה את הקהל מאולמות התיאטרון, מעיבה על ההתרגשות של מושונוב הבן. בעקבות ההגבלה החדשה על איסור התקהלויות של יותר ממאה איש — ההופעות הראשונות שתוכננו לסוף השבוע הזה כנראה יתבטלו. "זה כמובן מלחיץ אותי ואת סביבתי הקרובה, אבל אני משתדל לא להיכנס לבהלה המטורפת הזאת ולנסות לשמור על אופטימיות", הוא אומר.

"לפעמים אני מרגיש כמו המבוגר האחראי". מיכאל מושונוב )במרכז( עם אבא מוני )מימין( ושלמה בראבא | צילום: ז'ראר אלון

מה יקרה אם ההצגות יבוטלו או שהקהל יחשוש להגיע אליהן?

"אני שומע מהרבה אנשים, לא רק בתיאטרון, על הפגיעה הכלכלית הקשה, ואני יודע שאנשים פוחדים להיות חלק מהתקהלויות גדולות. שמעתי כבר על כמה חברים, שחקנים ומוזיקאים, שההופעות שלהם בוטלו, ואנחנו נמשיך להיות עם היד על הדופק. מבחינתי, גם אם יהיו שני אנשים בקהל ויאפשרו לנו — אנחנו נשחק. דה שואו מאסט גו און".

"הקומיקאים", שכתב ניל סיימון וזכתה להצלחה גדולה בסיבוב הקודם שלה בארץ, היא כמעט תמצית היחסים של מוני מושונוב ושלמה בראבא. סיפורם של צמד קומיקאים אמריקאי, מי שהיו מלכי הקומדיה במשך 43 שנות קריירה משותפת, ואז נפרדו בכעס, עד ההצעה לקאמבק עליה אחראי אחיינו של אחד מהם (מיכאל מושונוב).

במה היחסים שלהם על הבמה שונים מהיחסים בחיי היומיום?

"הם כמו שני הקומיקאים בהצגה ברמה מפחידה, שזה פשוט מטורף. היחסים שלהם מורכבים בבסיס מאהבה ומחברות מאוד גדולים, אבל כמו בכל מערכת יחסים גם הם רבים. אתה בא לחזרות, ולפני החזרות אבא אומר 'אוף, הוא שוב מאחר', ואני אומר 'לא, הוא לא מאחר, הוא עוד רגע מגיע', ואז אנחנו פותחים את הטקסט, ואותן שורות נמצאות גם שם. אבא אמר לי שמהרגע שהם נפגשו זאת הייתה התאהבות מגנטית, אבל גם בנישואים יש לפעמים בעיות. לפעמים אני מרגיש קצת כמו המבוגר האחראי".

אתה? המבוגר האחראי?

"עם כמה שאני שטותניק, לפעמים זה ככה. באיזשהו שלב בחיים אתה גם מתחיל לדאוג להורים שלך. בראבא מספר במחזה על מישהו שהכירו ומת, ואין דבר יותר רלוונטי מזה למה שקורה לנו בחיים. זה אריק איינשטיין שמת והשאיר חלל עצום, פופיק ארנון, אריק הניג והסוכנת שלנו פרי כפרי — כולם אנשים נורא קרובים אלינו. המוות אין לו רחמים והוא שולח לנו כל הזמן תזכורת על יחסיות החיים".

אתה בעצמך קרוב לבראבא?

"תשמע סיפור, בצילומים לסדרה 'המתופפת הקטנה' בפראג הבמאי אומר 'ליהקנו את שלמה בראבא לתפקיד ראש המוסד'. חטפתי שוק. כשבראבא הגיע תפסנו שיחה צפופה על הבר, שיחת אבא ובן אמיתית וכנה — על החיים, על אבא, על אמא, על המקצוע ועל מה שיהיה. שיחה שהייתי צמא לה המון שנים, הוא ליווה אותי כל חיי. זאת הייתה סגירת מעגל מאוד יפה".

"סגרו לי דלתות"

הילד ששיחק בגיל 5 ב"כמו גדולים", קלטת הווידיאו המיתולוגית של אריק איינשטיין, כבר בן 34, ויש לו אפילו כמה שערות לבנות. מאחוריו לא מעט תפקידים בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, ביקורות משבחות, שני פרסי אופיר וקריירה מוזיקלית, אבל הוא יודע שתמיד הוא יישאר הילד של מוני מושונוב וסנדרה שדה. והוא כבר למד להשלים עם זה. "בכל זאת, מדובר במוני וסנדרה", הוא מחייך. "ההורים שלי מאוד פירגנו לי ודאגו לי כל החיים, גם כשלא הסתדרתי. זה משהו שהיום אני מכיר להם תודה עליו, כי הדברים שעברתי כשהייתי צעיר יותר היו קשים. הם מעולם לא הפנו לי גב, וקיבלו אותי עם כל החולשות והבעיות. ילד שעוזב את בית הספר, שמגיע לאיזה מקום נמוך מבחינה נפשית, זה לא משהו שכל כך קל לטפל בו, וההורים שלי היו הכי קולים ומחבקים ועוטפים".

אבא אומר שאתה הבן של אמא שלך.

"אני הבן של אמא, ואלמה אחותי היא הבת של אבא. היא אישה מאוד חזקה ואני מעריץ אותה. אנשים כבר מזמן קוראים לה ריקי בגלל 'סברי מרנן', ושואלים 'היא באמת כזאת?', ואני אומר 'מה פתאום, היא ההפך המוחלט, היא נשמה'. פעם ישבתי בבית קפה ולידי ישבה חבורה של נשים מבוגרות. הן לא שמו לב שאני יושב שם וריכלו: 'סנדרה שדה עושה ניתוחים פלסטיים כל הזמן' בטון שלילי. אמרתי לעצמי, 'טוב, הן לא נראות הכי טוב ואמא שלי קלאסה'".

אפרופו התבגרות, איך זה מרגיש להיות כבר בן 34?

"אבא שלי ראה שיש לי עכשיו שיער לבן ואמר לי 'תצבע'. אמרתי לו 'למה, אתה צבעת? זה יפה'. אמא שלי אמרה לו לצבוע אבל הוא לא רצה, גם לא לעשות ניתוח פלסטי בגלל הקמטים. טוב, את זה היא אומרת לכל אחד. היא הולכת למכולת ואומרת לכל בנאדם שהיא רואה 'תעשה ניתוח פלסטי'".

העובדה שיש לך הורים מפורסמים היא יתרון או חיסרון?

"זה סגר לי הרבה דלתות, כמו שזה פתח לי דלתות אחרות. בלא מעט מקומות שפטו אותי אקסטרה. זה מצב מוכתב, יש לי צל ענק שאני חי תחתיו. אני חושב הרבה פעמים על כל מיני אנשים שגדלים בצורה דומה, לפעמים גם על יאיר נתניהו, בלי להשוות. זה משא. לעיתים אתה לומד לחיות עם זה ולעיתים זה יושב עליך כמו משקולת. גם כשההורים הם ההורים הכי טובים בעולם, זה תיק.

"תמיד ישוו אותי אליהם. זה לא משנה שזכיתי בשני פרסי אופיר ויש לי קריירה בינלאומית, ושאני כל החיים דוחף לעבוד ולהצליח בזכות עצמי, הדבר הזה יהיה תמיד מעליי, ואני צריך ללמוד לחיות איתו באהבה ובשלום. בטח כששני ההורים הם כל כך אהובים וכל כך גדולים. כשאני עולה על הבמה, בכל צעד אני מרגיש את כל הזיכרונות שלהם, את הרגעים שבהם אני מחכה לאמא שלי מאחורי הקלעים ב'ריצ'רד השלישי' וב'סיפור משפחתי'. הכל מתחבר למסה אחת גדולה, שכשאתה לובש עור של דמות אחרת, אתה צריך להסתיר אותה חזק".

"הרגשתי כמו רומיאו"

המקצוע, אומר מושונוב ג'וניור, יכול להיות לא פשוט. "קשה, בוגדני והפכפך" הן המילים שהוא משתמש בהן, ליתר דיוק. "צילמתי במשך חצי שנה בחו"ל את 'המתופפת הקטנה'. פתאום הפרויקט נגמר, ותקופה ארוכה לא עבדתי. את המעברים הקיצוניים שהמקצוע הזה מחייב אותך לעבור לא מלמדים בשום בית ספר למשחק. נכון, שני ההורים שלי הם דוגמה לאנשים שכן הצליחו, אבל בסופו של יום גם לשחקנים המצליחים ביותר יש תקופות שקשה להכיל".

מושונוב ניסה, ועדיין מנסה, את מזלו בחו"ל. מגיח לשם מדי פעם כדי להצטלם לסדרות וסרטים וחוזר. "אני מ־2014 בחזרה בישראל, ואנשים כל הזמן חושבים שאני בחו"ל כי רוב הסדרות והסרטים שעשיתי בשלוש־ארבע השנים האחרונות היו שם", הוא אומר. "אבל אני פה, ואוהב להיות פה".

אחד הפרויקטים שנחקקו בזיכרונו היה הצילומים לסרט "מריה מגדלנה" לצד חואקין פיניקס, שם שיחק את אחד השליחים של ישו. "אני, אורי גבריאל, תאופיק ברהום וזוהר שטראוס היינו איתו שלושה חודשים", הוא מספר. "הוא איש מאוד מיוחד, נדיב ומקסים, אחד שנלחם למען זכויות של בעלי החיים. הדבר הראשון שהוא אמר לי היה 'אה, אתה הבן של מוני', הוא הרי עשה איתו שני סרטים. כשסיפרתי על זה לאבא, הוא ביקש שאמסור לו ד"ש".

בשנה וחצי האחרונות למושונוב יש אהבה גדולה — שירן קריחלי. "אחרי המון שנים שהלב היה נעול ופחדתי נורא לפתוח אותו הוא שוב נפתח", הוא אומר בעיניים זורחות. "למזלי הרב הכרתי מישהי מהממת, וזו אהבה באמת נורא גדולה. באהבה הקודמת שלי הרגשתי שפתחתי יותר מדי את הלב ונכוויתי. עובדה שקיבלתי דלקת בלב. בוא נגיד ככה: כשהגוף מתחיל לדפוק בדלת, סימן שאתה צריך לעשות שינוי מבפנים. למזלי הרב שירן הייתה מאוד סבלנית איתי, משהו בה עטף אותי באהבה ובקבלה. עד אז הרגשתי כמו רומיאו, שאומר 'בחיים אני לא אתאהב, רק רוזלינד בראש שלי'. ופתאום הוא פוגש את יוליה".

אחרי שנים שמושונוב היה חלק מהצמד כהן@מושון, הוא משחרר עכשיו פרויקט מוזיקלי חדש ומבטיח — "רדיקלים חופשיים" — יחד עם יונתן ריקליס, בנם של הקולנוענים ערן ודינה ריקליס ("מתוכננת לנו הופעת השקה ב־26 בחודש בלבונטין 7, תלוי בקורונה").

אז מה עדיף בעצם — להיות מוזיקאי או שחקן?

"אני לא יכול לחיות בלי שניהם. זה כבר הגיע למקום הזה שאני מתלבט אם לעשות ביט על המחשב או לכתוב. כתבתי תסריט ויש לי מחשבה מי ישחק שם — אבא שלי. הוא כבר קרא את התסריט ומאוד אהב אותו".

במוזיקה לפחות אתה לא הבן־של.

"תתפלא. כשהייתי ילד, והתחלתי לאהוב היפ־הופ, הייתה להקה שמאוד הערצתי — חלוצי החלל, שהייתה מורכבת מחמי ומירו משבק ס'. יום אחד אבא שלי אומר לי 'אני הולך להופעה'. 'עם מי? עם בראבא?' שאלתי. 'לא, עם חלוצי החלל. אני עושה איתם היפ־הופ'. אמרתי לעצמי: הנה, עוד טריטוריה שהוא השתלט לי עליה. אבא הוא ראפר אדיר, מהגדולים שיש".•