בדיחת דוד לוי? עמיר פרץ
אורלי לוי־אבקסיס הייתה בת 20 כשבנימין נתניהו מעך את אבא שלה, דוד לוי, במאבק על ראשות הליכוד. השנה הייתה 1993. מצד ישראל השנייה עלה דוד לוי, יליד מרוקו ובן למשפחה קשת יום מבית־שאן. ישראל הראשונה הסתנוורה מהבלורית של נתניהו, נסיך אשכנזי, בן למשפחה מיוחסת מירושלים, שכבר השתקע בארה"ב - עד שצצה לו כאן קומבינה חדשה ומפתה.
המציאות הולידה סיפור מטורף, שטרם נחשף במלואו (כי מי יעז?). במקביל לפריימריז נתפס נתניהו עם התחתונים למטה, בוגד בבת זוגו שרה, דאז אם בנו היחיד יאיר. נתניהו הערמומי הפך את החולשה האישית לכלי נשק. בהופעה פומבית בערוץ 1 התוודה על מעשיו ובו־זמנית האשים בכירים בליכוד בניסיון סחיטה, תוך שהוא ממציא קיומה של "קלטת לוהטת", שלא הייתה ולא נבראה. "בכיר בליכוד, מוקף בעבריינים", אמר נתניהו והפנה את הטינופת לעבר אבא של אורלי, וכמה ממקורביו (שלום גם לך, פרשננו יעקב ברדוגו!).
התרגיל עבד. המולת הכותרות, שלוותה גם בחקירה משטרתית, חיסלה את לוי בדיוק לפרק הזמן המבוקש, שהביא לניצחונו של נתניהו. כמה חודשים אחר כך גוועה פרשת הקלטת בקול דממה דקה. התנקשות פוליטית מתוחכמת שבה המית ביבי, מאז ולתמיד, את התקווה הגדולה לראש ממשלה מזרחי מטעם הליכוד; אחד משלנו, ולא רק במוצא: חברתי, קרוב למצוקות העם, שמכיר את התרבות הערבית, בעל גישה סובלנית, גם כלפי שכנינו הערבים. אבא דוד כבש את עלבונו. הבת, אורלי, כיכבה זמן קצר אחר כך בפרסומת ל"מקופלת", לפני שעברה מדוגמנות לשדה הציבורי.
מקופלת? מעוכה, ומרצון. מילה עדינה למהלך האומלל שבו נקטה לוי־אבקסיס השבוע, המבקש לסכל הקמת ממשלה בראשות בני גנץ וגוש המרכז־שמאל, והדחתו של אותו נתניהו. זמן קצרצר אחרי שהצהירה על הסכמה לממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת, היא מפירה בלי להתבייש את האמון שקיבלה מעשרות אלפי מצביעים, כל מי שהציל את הקריירה הכושלת שלה, והכניס אותה לכנסת, כחלק מהאיחוד בין סיעתה גשר, לעבודה ולמרצ.
הכתובת אגב הייתה על הקיר. בפעילותה הפרלמנטרית לוי־אבקסיס דגלה במדיניות של ימין עמוק, כמו הקמת ועדת חקירה לארגוני שמאל, או היותה רוח חיה מאחורי חוק הלאום הגזעני. אלא שרבים העדיפו להסתנוור מהפוזה המזרחית הריקה, במקום להתייחס למעשים בפועל. לוי־אבקסיס התבלטה, פעם אחר פעם, כחברת כנסת אנטי־חברתית מובהקת - אם זה בעניין הפיקוח על מעונות יום, ההתנגדות לתחבורה ציבורית בשבת, או לאפשר כאן נישואים אזרחיים, שמאותה הצבעה דרמטית בחרה להיעדר. ומנגד, ראשה של סתיו שפיר, מיוזמות ברית הזוגיות, נערף בברית טמאה ומבחילה במיוחד, כדי לפרוש שטיח אדום עבור לוי־אבקסיס. אשכרה, את הטובה בח"כים זרקתם תמורת אשת ימין, שיש מאחוריה אולי קול וחצי, סליחה, נדייק: 164 מצביעים לעבודה־גשר־מרצ בבית־שאן (1.6%)? בחיי, כמה שהשמאל מטומטם, מתברר שאפשר לרמות אותו יותר.
לוי־אבקסיס עושה עתה צחוק מהעניין החברתי ומוציאה שם רע במיוחד ליושרה; משחקת לידי כל מי שהשפיל ולעג לקבוצה הרמוסה ממילא של נשים מזרחיות בליכוד (ממרים גלזר־תעסה וענבל גבריאלי, דרך רוחמה אברהם ועד מירי רגב); מביאה לשפל חדש את תרבות השקר והפרת הבטחות; דורכת ברגל גסה על המאבק המזרחי, שהוא מאבק אזרחי כולל, ותשתיתו שוויון לכל, גם ובמיוחד לאזרחי המדינה הערבים; מתגוללת על מאות אלפי ערבים ישראלים ישרים, מסורים ושומרי חוק - כדי לשלב ידיים עם גזענים תומכי טרור כמו סמוטריץ' ומליצי היושר של בן גביר. ובתור בונבון, עושה רצח אב לעמיר פרץ, שנשא אותה על גבו, למרות וחרף החששות מסביב. פרץ, שהוא בדיוק המקבילה לאבא דוד. פרץ, שהופך עתה לבדיחה המזרחית החדשה. וכל זה עבור מי? שוב: אותו בנימין נתניהו.
שובו של באטמן
ומאיפה לעזאזל הגיע נגיף הקורונה? הדעות נוטות עכשיו לעבר הפנגולין, אוכל נמלים חמוד, ביישן ומלא קשקשים. הסינים מחסלים אותו בסיטונות, עושים ממנו תרופות מסורתיות, ולועסים בתאווה את בשרו. רגע לפני זה החשוד העיקרי היה העטלף. מאוד הגיוני להדביק ליצור המיתולוגי הזה זוועות, ומי שהעז לזלול את באטמן - עוד יביא לחורבן המין האנושי כולו.
אולי זו באמת נקמתו של הטבע באדם. הטבע המופלא והנהדר, שהעולם הראשון הורס, מרעיל ומנצל לצרכיו, ובדרך הופך את העולם השלישי לפח זבל. המשפט המפורסם של תיאוריית הכאוס הוא, "משק כנפי פרפר בברזיל עשוי לגרום לטורנדו בטקסס". וזה עוד כלום. משק כנפי עטלף בסין סוגר את ליגת האן־בי־איי, את התעופה העולמית, ותכף יסגור לכולנו על הפרנסה ועל החיים בכלל. כן, אולי זו באמת נקמתו של העטלף על השיפוד.
בעטלף־על־שיפוד נתקלתי לראשונה בטיול הרפתקני במזרח אסיה, אחרי חציית הגבול במעבר הנידח נא־מאו, בין וייטנאם ללאוס. עניין מבעית שהיו מעורבים בו כנופיית אופנוענים, טולה של אופיום וחשש אמיתי לחיים. אבל איך אומרים ישראלים? "חוויה". אחרי לילה ארוך וכלב כמנה עיקרית במזנון המקומי (הסתפקתי באומלט) מצאנו את עצמנו בלאוס. לא באמת מדינה, אלא ג'ונגל של יערות ירוקים־עמוקים, שנחתכים באפיקי מים שוצפים וזכים, שמתוכם בוקעים צוקי קארסט. פה ושם בתוך גן העדן הזה, מושלך איזה כפר קטן, אוכלוסייה שבטית בודהיסטית, חייכנית וצנועה להפליא. רק אחת למספר שעות מופרעת השלווה על ידי שאון ה"אוטובוס". בכל לאוס ספק־כביש אחד בלבד. נסיעה של 200 ק"מ תארך כעשר שעות, במשאית סובייטית שהוסבה ל־, ובכן, "אוטובוס".
אז כן, הסובייטים היו פה. גם האמריקאים, והווייטנאמים, וסין, והקמר רוז'. כל צרה של העולם המתקדם נחתה על ראשי המקומיים. גם מיליוני טונות של חומר נפץ. במהלך עשור, מ־1964, המטירה ארה"ב הדמוקרטית על ה"הו־צ'י־מין טרייל", בצפון־מזרח לאוס, כמות חומר נפץ גדולה משעשתה בכל מלחמת העולם השנייה. עבודות סילוק המוקשים לא יסתיימו לעולם. באזורים שונים במדינה רגילים לשמוע פיצוצי מוקשים במהלך היום. אבל כשנשמע פיצוץ ביום המנוחה, ראשון, מבינים שעוד ילד תמים התחפף. יש עשרות כאלה מדי שנה.
גם הצרפתים המושחתים, שניהלו בלאוס סחר ענף באופיום, התייחסו למקומיים בזלזול טיפוסי. "אוכלי עץ הלוטוס", כינו אותם. המדינה זכתה בינתיים בעצמאות, והבאגט הצרפתי עדיין נשאר. אבל אין פה חמאה, גבינת קממבר, או נתחי רוסטביף שמנמן. רק מה שנותר לעניים למצוא באדמה המורעלת: מגוון לטאות, תולעים רוחשות, נחשים חלקלקים, או פיסת בשר דלוח, שנותרה מקשקשי הפנגולין. בהפסקות עצירה של האוטובוס־משאית, מסתערות על החלונות מוכרות מקומיות עם חטיפי המקום. וכדי שלא תתאמץ, אתה המערבי המפונק, הן מגיעות עם השיפוד שנדחף מעלה, אל פתח החלון, ועליו המיטב שבמיטב: עטלף צלוי. בון־אפטיט.
אני נזכר במבט שלו עכשיו. מין עכבר עם כנפיים, שיניים קטנות, צוחק. זאת אומרת, הוא היה מת לגמרי, צלוב על השיפוד, רוטב סויה עכור משוח על כנפיו. אבל משהו במבט שלו הרתיע את עמקי נשמתי, בבחינת: אני עוד אשוב. הוא צדק.
לפנייה לכתב/ת 
