ואז באה הקורונה
עד כמה שזה נראה לא סביר, נתניהו מתנהג בפוליטיקה כאילו אין קורונה, ובקורונה כאילו אין פוליטיקה.
אך אם יש משהו שמרחיק אותנו מבחירות רביעיות זו המגפה שהוכרזה השבוע כ"מגפה עולמית". ולא רק משום שבתנאים שייווצרו בחודשים הקרובים אולי כלל לא ניתן יהיה לקיים בחירות. גם לא בגלל האווירה הציבורית, שהולכת ומקבלת יותר ויותר אופי של אימה מאשר של שאננות, וברור שתוך שבועות ספורים בחירות יהיו הדבר האחרון שיעניין את הציבור. אלא מפני שנתניהו עצמו, שעד כה נראה היה שבחירות רביעיות מתאימות לו כמו כפפה ליד (אפילו הדימוי הזה נהיה יותר רלוונטי בימי הקורונה) – אולי פשוט לא ירצה בבחירות.
כשהמצב הכלכלי ייעשה יותר קשה, עסקים ייסגרו, ויותר ויותר מחדלים בריאותיים ייחשפו – לא בטוח שהציבור יגיב כפי שנתניהו היה רוצה שיגיב. אחרי האימה יגיע הכעס, וככל שיתברר חוסר האונים של מערכת הבריאות שקרסה עוד לפני המשבר – הזעם והתסכול יחליפו את הטישו ויופנו אל האחראים. המשמעויות הפסיכולוגיות וקריסה כלכלית אפשרית יהיו מרכיב חשוב בהחלטה של נתניהו שלא ללכת לבחירות רביעיות. ובנוסף לכך, עם כל הציניות ומאמצי ההישרדות, הוא גם מבין היטב שיש צורך בממשלה שיכולה להעביר תקציב ולנהל את המשבר הזה בצורה המיטבית.
מהצד השני: גנץ. מצב החירום הלאומי לא יותיר אותו אדיש. גם בגלל אופיו, וגם כי בחירות רביעיות לא היו עושות לו טוב. גם בימים כתיקונם, הן היו מביאות את כחול לבן לקלפיות עם הלשון בחוץ. זה לא סוד שגנץ מיצה את פוטנציאל הקולות שלו. אין לו מאיפה לקחת יותר. וכשיגיע לבחירות על רקע הסכם עם הרשימה המשותפת – זה לא יועיל לו בקלפי.
לכן, יכול להיות ש"פרנצ'סקה קורונה", בפרפרזה על שירו של אריק איינשטיין, תוביל אותנו לאחדות עוד לפני שהנשיא ייאלץ להטיל את המנדטים על זה או על זה. אחדות אם תהיה, תיעשה תחת המטרייה של ריבלין. ההבנה שלא נתניהו ולא גנץ יכולים להקים ממשלה יציבה אחד בלי השני - עשויה לחלחל הפעם מהר על רקע הנסיבות. בתקופה הקרובה הציבור לא יוכל לשמוע על תעלולי הרכבת הקואליציה ותעלה דרישה מכל מקום להקים ממשלת חירום.
מבחינת הליכוד, המתווה שיוצע הפעם יהיה מן הסתם הרבה יותר קשוח. ההצעה שעמדה על השולחן בפעם הקודמת, ולפיה נתניהו יכהן רק כמה חודשים וייצא לנבצרות – לא תחזור. נתניהו ידרוש את השלטון למשך תקופה ארוכה, לפחות שנתיים, והמשא ומתן כבר לא יהיה על מי הראשון או השני ברוטציה. הוא יהיה על אורכה של הקדנציה שלו.
רוב זה רוב
ויש גם את האפשרות האחרת, שנכון לעכשיו מתרחקת מרגע לרגע, ולפיה כחול לבן שועטת קדימה, למרות הקשיים שהולכים ונערמים בפתחה. על פי אותו תסריט, בשבוע הבא יטיל הנשיא את המנדט להרכבת הממשלה על גנץ. אחרי התהפכותה של לוי־אבקסיס, גנץ יסתפק לכל היותר ברוב של 61 ולא 62, אבל זה עדיין רוב. וגם זה בהנחה שבכחול לבן יצליחו למתן את נס המרד של לוי, הנדל והאוזר, או לפחות להביא אותם להימנעות, ואז זה 59 מול 58.
על פי הציוצים בטוויטר של בכירי בל"ד בשבוע האחרון – נראה שהם מוכנים להמליץ על גנץ ואולי אף להצביע בעד ממשלה שלו במידת הצורך. בציוץ האחרון שהוציאה הלשכה המדינית של בל"ד נכתב: "המפלגה תשקול בחיוב את שינוי עמדתה ותתמוך בהמלצה על גנץ". השאלה היא רק אם בכחול לבן תהיה היענות להמלצה כזאת.
גם ליברמן אמר השבוע שהוא מרוצה מפגישותיו עם צמרת כחול לבן, ותמונה שלו עם חברי הקוקפיט, כשכולם מחייכים, שוגרה לתקשורת. כחול לבן קיבלה את קווי היסוד שדרשה ישראל ביתנו, מה שלא מנע מליברמן לשלוח את דרישותיו גם לליכוד.
הצדק חייב גם להיראות, הסביר לי ליברמן את הפנייה שלו. ואנחנו רוצים לדעת מה עמדת הליכוד לגבי הנושאים שמעניינים אותנו.
התשובה של יריב לוין לא איחרה לבוא: הוא רוצה לדעת אם ישראל ביתנו מתכוונים להמליץ על נתניהו או לא.
נו, שאלתי את ליברמן, ומה ענית לו?
זה לא יהיה מנומס להגיד לנשיא דרך התקשורת על מי נמליץ, אמר ליברמן.
שאלתי אותו מה הוא חושב על המהלך הנוכחי שעשתה אורלי לוי־אבקסיס, שהתנתקה גם מהמפלגה שלו אי אז בעבר. ליברמן הדף את השאלה בתקיפות. אני לא מתכוון להיכנס לזה, אמר. בכל זאת, ניסיתי, אתה מכיר אותה טוב. זה מתאים לה האופן שבו עשתה את זה? אני לא מתכוון לענות, הוא אמר. בגדול, ניכר שליברמן מעדיף לחלות בקורונה מלדבר על חברת מפלגתו לשעבר.
מיעוט אופציות
כך או כך, נראה כרגע שגנץ יהיה הראשון לנסות להרכיב ממשלה. היותו ראשון הוא יתרון פסיכולוגי חשוב, אבל יותר מכך - הוא מעניק לניסנקורן את ראשות הוועדה המסדרת בכנסת.
בשלב השני, ובלי קשר להצלחת השלב הראשון, תהיה בחירה לתפקיד יו"ר הכנסת. נכון שכדי לקדם את החוק שאליו חותרים בכחול לבן, ולפיו ח"כ המואשם בפלילים לא יוכל להרכיב ממשלה – אין צורך להחליף את יו"ר הכנסת. אבל יש משמעות גדולה בבחירה של יו"ר כנסת מכחול לבן, ח"כ מאיר כהן למשל, בחירה שתהיה לכל הקדנציה ולא תהיה תלויה בהרכב הממשלה, אם וכאשר תוקם.
בהמשך ניתן יהיה לבחור גם את ועדות הכנסת החשובות ולמנות להן חברים, ובעיקר ראשים. ועדת חוץ וביטחון, ועדת כספים, ועדת כנסת וועדת חוק חוקה ומשפט. לפי הכללים הנהוגים מאז ייסודה של הכנסת, ראשי ועדות אלה מתמנים מכלל הרוב, ולא המיעוט.
בשלב השלישי צריך יהיה להעביר בוועדה ובמליאה, בשלוש קריאות, את החוק האוסר על נאשם בפלילים להרכיב ממשלה ואוסר עליו לעמוד בראשה, עד לזיכויו בפסק דין חלוט. 61 חברים, בלי קשר לרצונם בהרכב כזה או אחר של הממשלה העתידית – יכולים עדיין תיאורטית להסכים לחוק כזה. בתוך הזמן שניתן לגנץ – 28 ימים ועוד 14 נוספים – ניתן יהיה להעביר את החוק, למרות הקשיים שתציב קואליציית נתניהו.
בשלב הרביעי יהיה על גנץ להציע לליכוד ממשלת אחדות לאומית ברוטציה, כאשר הוא מכהן כראש ממשלה בשנתיים הראשונות ונציג הליכוד בשנתיים הבאות (נתניהו אם יזוכה עד אז, או נציג ליכוד אחר שייבחר במקומו). הוא גם יכול להעמיד את הליכוד בדילמה, אם יציע שכל מועמד אחר בליכוד שאינו נתניהו, יהיה הראשון ושהוא, גנץ, יהיה השני.
הסיכוי שהליכוד, השבוי בידי הנאשם בפלילים, יסכים להצעה זו הוא אפסי. אם יסכימו, ממשלת אחדות כזו היא הממשלה היציבה האפשרית היחידה, וסביר שמפלגות אחרות ימהרו להצטרף אליה. נציגי הרשימה המשותפת לא יצטרפו לממשלה כזו, אבל החוקים שיחוקקו לפי דרישתם, וועדות הכנסת שבראשן יעמדו, יפצו את חברי הרשימה ובעיקר את קהל בוחריה.
במקרה שהליכוד יסרב לממשלת אחדות זו, יעמדו חברי הכנסת המתנגדים לממשלת מיעוט בכחול לבן, ואולי גם במפלגות אחרות, בפני הדילמה הברורה - ממשלת מיעוט או בחירות ברביעית. לא תישאר אפשרות אחרת.
עד החרפת מגפת הקורונה, האופציה העדיפה על נתניהו הייתה בחירות ברביעית. מבחינתו עדיף לו לא לקבל כלל את המנדט להרכיב ממשלה כי זה יעורר מרבצם את היועמ"ש ובג"ץ, אשר ייאלצו לגבש עמדה. מבחינת נתניהו ממשלת מעבר נצחית, ובחירות ברביעית, בחמישית ובעשירית – זו האפשרות העדיפה.
שרפה גשרים
יו"ר העבודה־גשר־מרצ קיבל את גט הכריתות ממספר 2 שלו ביחד עם כל אזרחי ישראל. אם צריך לאמוד את מידת ההפתעה שלו מהמהלך שעשתה שותפתו מ־1 עד 100, הרי שהתשובה היא 100. לא ניתן היה לשמוע השבוע מעמיר פרץ מה היו התחושות שלו בזמן שנחשף לדבריה של אורלי לוי־אבקסיס. הוא לא מוכן לדבר עם התקשורת. אבל צריך לזכור שמדובר בשועל קרבות ותיק.
בניגוד לכחול לבן, שמיהרו לקרוא להנדל והאוזר להתפטר מהכנסת (ואחרי יממה התעשתו ושינו אסטרטגיה), הרי שפרץ לא נכנע לרגשותיו אפילו לרגע: אי־אפשר היה לחלץ ממנו אפילו מילה אחת רעה על בת בריתו שתקעה לו סכין בגב. הוא ניסה להציל את מה שאולי עוד אפשר להציל, כמו המלצה של לוי־אבקסיס על גנץ לנשיא (מה שלפי אמירותיה ביממה האחרונה נראה אבוד) - מאשר להתבוסס בעלבונו.
קשה להפריז בתחושת שאט הנפש שמעורר הצעד של לוי־אבקסיס, בעיקר כלפי השותף שלה, שהיה מוכן להתאבד בשבילה. הוא שמר על מקומה והיה נאמן להסכם ביניהם גם כשזה דרש ממנו התמודדויות לא פשוטות גם בתוך המפלגה וגם בהסכם עם מרצ. קשה להגן על המהלך של לוי, ובטח לא ליישב את הסתירה בין הדברים שאמרה ביום שלישי לבין דברים שאמרה לפני הבחירות, שאין לה שום בעיה עם ממשלה שנתמכת על ידי המשותפת. הרי מדובר בחלק מהציבור הישראלי, אמרה בנאורות.
זה אפילו לא דומה לצבי האוזר ויועז הנדל, שהובאו לכחול לבן כדי להיימין, שלא לומר להלבין, את מפלגת כחול לבן ולצבוע אותה כמפלגת מרכז־ימין. זה לא סוד שיעלון, שעמדותיו לא שונות מדעותיהם, הביא אותם לתל"ם על הטייטל הזה. לאורך כל תקופת הבחירות הם אמרו שלא יסכימו לתמיכה של המשותפת, וגם בבחירות בספטמבר הביעו את עמדתם בעד ממשלת אחדות. אפשר לבקר אותם על כך שבין שתי הבטחות הבחירות שלהם – "רק לא ביבי" ולא לממשלת מיעוט שנתמכת על ידי הערבים – העדיפו את ההבטחה השנייה על פני הראשונה. ואפשר גם להביע סלידה מכך שהגזענות גוברת אצלם על פני הדרישה לניקיון כפיים, ושישיבה בממשלה עם אדם המואשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, פחות מרתיעה אותם מממשלה שנתמכת מבחוץ על ידי 20 אחוז מהציבור הישראלי. אבל צריך גם להזכיר ביושר, שכחול לבן כבר ניהלה משא ומתן עם הליכוד, ואלמלא סירב נתניהו לוותר על דרישתו לחסינות – אולי הייתה פה עכשיו ממשלת אחדות בראשות נתניהו.
אי־אפשר להצדיק את המהלך של לוי־אבקסיס, בטח לא לשבח אותו. אבל אפשר לנסות להבין אותו. דרך ארוכה עברה מאז שהייתה ברשימת ישראל ביתנו. ליברמן מיקם אותה כמספר 2 ואף שיווק אותה ככזאת, אבל כשהחליט להצטרף לקואליציה - הוא נתן את תפקיד השר השני לסופה לנדבר. לוי־אבקסיס התנהגה כאילו היא מפלגת יחיד, והצביעה בניגוד למפלגתה, מה שהביא את ישראל ביתנו לפנות לוועדת הכנסת ולהפריש אותה ממפלגתם. כתוצאה מכך לא יכלה לוי להתמודד בשום מפלגה שהייתה מיוצגת בכנסת הקודמת.
כשגנץ הקים את מפלגת "חוסן", הוא ניהל איתה משא ומתן והבטיח לה שהוא לוקח אותה. היא ידעה שאם יהיה לו חיבור ליש עתיד - היא לא תוכל להצטרף. רגע לפני הגשת הרשימות התברר שלפיד הצטרף והיא בחוץ. אחרי הבחירות באפריל, כשכבר לא הייתה מנועה חוקית מלהצטרף - ניהל איתה גנץ שוב משא ומתן, ועל פי גורמים פוליטיים אף נחתם ביניהם הסכם. אחרי יומיים, על פי אותם גורמים, חזר בו גנץ מההסכם. אז נולדה הברית בינה לבין פרץ, שהבטיח לה שלא יתחבר עם אף מפלגה אחרת ללא הסכמתה.
אלא שאחרי בחירות ספטמבר התחיל לחץ גדול עליו להתאחד עם מרצ כדי ששתי המפלגות - העבודה ומרצ - לא ייפלו מתחת לאחוז החסימה. פרץ התעקש לא לעשות את זה, בעיקר בגלל הבטחתו ללוי, עד שבסוף לא הייתה להם ברירה והיא נכנעה.
ברור שעם האיחוד עם מרצ איבדה לוי חלק ממצביעיה, שרובם עם אוריינטציה ימנית. אפשר לעבור עיר עיר ולראות איך מעט המצביעים שלה ושל פרץ בערי הפריפריה, נטשו אותם בבחירות האחרונות.
בטווח הארוך ברור שאין ללוי שום מקום במפלגה כמו מרצ. הם לא צריכים אותה והיא לא יכולה להביא קולות להם. אם הייתה מצביעה על ממשלה בתמיכת הערבים – היא הייתה הופכת לגווייה פוליטית. מצביעים שלה לא היו מצביעים לה, ואילו בשמאל היא ממילא לא נספרת. היא לעולם לא הייתה יכולה לחזור למקום הטבעי שלה, במפלגת ימין או אפילו מרכז־ימין. לכן, מבחינתה, לשתף פעולה עם הפרויקט של גנץ ופרץ, זה להחליט שזו הפעם האחרונה שלה בכנסת. שלא לומר שהמשמעות של זה היא לעזור לשני האנשים שהכי פגעו בה לאורך דרכה הפוליטית – ליברמן וגנץ.
לא ברור אם לוי עוד תסכים לשיתופי פעולה עם קואליציית אנטי־ביבי. מה שברור הוא, שלוי, בהתנתקות שלה ממרצ ובהחלטה לא להסכים לממשלת מיעוט עם הערבים - מנווטת את דרכה בחזרה אל הימין.
כך שאף אחד לא צריך להיות מופתע אם המהלך הזה יסתיים בכך שלוי תהיה בליכוד. ולא מדובר רק בתיק שהיא תקבל בממשלה בראשות נתניהו. לא רק. מדובר על הסכם ארוך טווח. כזה שיבטיח את עתידה הפוליטי גם אחרי עידן נתניהו. אם החיבור יהיה ריצה משותפת לקראת הבחירות הבאות, יהיה צורך לאשר את זה במרכז כפי שנעשה בזמנו בחיבור עם ישראל ביתנו.
מירי רגב, מאחורייך.
ועדה וקוץ בה
ביום שלישי התקיימה הישיבה האחרונה של ועדת הבחירות המרכזית. בראש הועדה עומד שופט בית המשפט העליון, הפעם השופט ניל הנדל, כשחברי הוועדה הם נציגי סיעות הכנסת: חבר אחד לכל ארבע חברי כנסת, בסה"כ כ־30 איש. בישיבה האחרונה של הוועדה היא מאשרת את תוצאות הבחירות, בדרך כלל ללא שום בעיות.
אלא שהיה זה נציג הליכוד, ח"כ דוד ביטן, שהפתיע את חברי הועדה. המפלגה שלי הגיעה להישג חסר תקדים, אמר ביטן ביושר לחברי הוועדה, אבל קיבלנו הוראה מלמעלה להצביע נגד. התנגדנו להוראה, אמר ביטן, ולכן אנחנו נמנע, כשאנחנו מודעים לכך שההימנעות שלנו לא תשפיע על תוצאות ההצבעה, כי ממילא יש רוב לאישור תוצאות הבחירות.
אחד מחברי הוועדה שהופתע מההצהרה גלויית הלב של ביטן שאף נאמרה לפרוטוקול, הוא עודד פורר, נציג ישראל ביתנו וסגן יו"ר וועדת הבחירות המרכזית. ועדת הבחירות, אומר פורר, עשתה עבודה מצוינת, שהולכת להיות מופת בעולם כולו על האופן שבו שיתפנו בהצבעה אנשים שנמצאים בבידוד בגלל הקורונה. כשמביאים בחשבון שמדובר בשלוש מערכות בחירות תוך שנה, הוא אומר, קשה לבוא בטענות אל הוועדה, וכל מי שמלווה אותה יודע כמה קשה עובדים שם ושלא יכולה להיות שום טענה על טוהר בחירות.
אבל מסתבר, כך עולה מהוועדה, שמול הקו שהציג ביטן היה קו לוחמני שהוביל ח"כ שלמה קרעי, שהאשים את וועדת הבחירות בהסתרת מידע וחשד שהיו הרבה טעויות שיכולות להשפיע על תוצאות הבחירות. ביטן, כאמור, שלא שומר כלום בבטן, הודה שהוא ונציג ש"ס בוועדה, משה ארבל, קיבלו הנחיה להצביע נגד התוצאות. מה שמוכיח, אומר פורר, שנתניהו ממשיך לייצר דה־לגיטימציה לתוצאות הבחירות ולוועדת הבחירות, כשאיתו ביחד גם נציגי ש"ס, יהדות התורה וימינה.
אני מעורה עמוק בכל מערכות הבחירות, אמר לי ליברמן השבוע, ואני לא זוכר תקדים שבו ראש ממשלה, ראש מפלגת השלטון, דורש להצביע נגד בהצבעה של וועדת הבחירות.
