איטליה אהובתי
12 אנשים שלאיטליה יש מקום של קבע אצלם בלב מתגעגעים ומאחלים לה בריאות | פרויקט מיוחד
עיר של עבר והווה
בתערוכת היחיד האחרונה שלי, "חדר משלי", כל היצירות היו זיקוק טהור של כל האמנות שספגתי בפירנצה | תמר קרוון
לפירנצה הגעתי לראשונה קצת אחרי יום הולדתי התשיעי. לא באתי לחופשה, אלא כדי להתגורר בה. ההורים אמרו שנה, ולבסוף היו אלו שלוש. לא התאהבתי ממבט ראשון: היונים גרמו לי לאלרגיה, הילדים בכיתה צחקו עליי, ושברתי את השיניים הקדמיות שלי כשרכבתי על אופניים בפיאצה סנטה קרוצ'ה.
לפני כמה שנים, לא מעט עשורים אחרי, ביקרתי שוב בפירנצה. בכל פינה בה, נזכרתי בתמר הילדה שלא היה לה קל ושהתגעגעה נואשות לתל־אביב, אבל במקביל כבר הייתי תמר האישה שנפעמת מהעיר הכי יפה ומתוקה בעולם. ואז זה הכה בי: בפירנצה ספגתי את הקסם האלוהי שבאוכל האיטלקי, את אהבתי לאמנות רנסאנסית,
את חיבתי לאופנה ובמיוחד ל־zoccoli, קבקב עץ עם עקב דק.
בתערוכת היחיד האחרונה שלי, "חדר משלי", כל היצירות שלי היו זיקוק טהור של כל האמנות שספגתי בה. מאז, בכל פעם שהייתה לי הזדמנות לטוס, היעד הראשון שרכשתי אליו כרטיס היה פירנצה.
ולפעמים, כשאני מתהלכת בתל־אביב, אני מדמיינת רחוב או אזור מסוים בפירנצה, וממש מתגעגעת.
כנראה שלאהבה למקום יש חוקים משלה, כי למרות קשיי ילדותי שם - לא שמתי לב שפירנצה גם אוהבת אותי מאוד.
הכותבת היא אמנית וצלמת
קיץ על האי
בפונצה יש שילוב מנצח של ים, היסטוריה ואוכל | טניה כהן־עוזיאלי
פונצה הוא אי חלומי קטנטן מול חופי רומא בחבל לאציו, השייך לקבוצת האיים הפונטינים. הוא מוכר כאי שאליו נשלחו אסירים פוליטיים בתקופת הפשיזם. גודלו 7.5 קמ"ר, אי זעיר וסלעי עם בתים לבנים של דייגים ומלון אחד. רק כביש אחד מטפס סביבו ובחצי שעה עושים סיבוב שלם סביב כל האי.
אנחנו יורדים מהמעבורת ומחפשים בין כל האנשים את הגברת הלנה, שמחכה לנו כולה חיוכים וגינונים ומברכת אותנו לשלום עם הניב המקומי הייחודי כל כך לאי. היא נותנת לנו מפתחות והנחיות לבית הקיץ שלנו שבמעלה 450 המדרגות. המשחק שלנו היה לרוץ במעלה המדרגות ולספור כל מדרגה, עד שהיינו מגיעים לבית הלבן עם המרפסת הרחבה שממנה נשקפו הנמל, הסלעים והמים הכחולים והצלולים. הבריזה עם הטעם הנפלא של מי מלח מהים שנשבה על פנינו ניחמה אותנו בדרך והשכיחה מאיתנו את כל המאמץ של העלייה הקשה עם המזוודות הכבדות בגרם המדרגות התלול.
אבל הקיץ האמיתי מתחיל רק כשחוזרים ויורדים בפעם הראשונה את כל המדרגות בחזרה. שם למטה הזיכרונות והריחות של החופש מתערבבים, אמא קונה מוצרלה די בופלה עם עגבניות עסיסיות לפיקניק באמצע חוף הים, אבא מנהל מו"מ על המחיר של סירת מנוע, ותמיד ויטוריו או נונציו נמצאים שם, שני הדייגים עם העור היבש והצרוב מהשמש והידיים החזקות והחסונות, מושכים את הסירה ואז זה מתחיל. מפליגים עם הסירה סביב כל האי, מפרצים קטנים עם חוף לבן וסלע גדול מאחור המגן על החוף, מקומות מופלאים שהגישה אליהם היא רק דרך הים. אנחנו עוגנים, קופצים מאושרים למים הקרירים והצלולים. השנורקל חושף לנו מראות קסומים בתוך הים של כוכבי ים, סוסוני ים, והדגים שכל כך מאפיינים את הים התיכון. באיטלקית Pesce Azzurro. דגי תכלת כמו המים עצמם.
תחנה חובה כל קיץ היא מערות פילטוס: כן גם הרומאים גילו את הקסם של פונצה. מערות חצובות בסלע הטופי. מערות שהן מעשה האדם שנחצבו ככל הנראה לצורך גידול דגים בתוך בריכות טבעיות. נדמה לי שאין הנאה גדולה בעולם הזה מאשר לשחות אל תוך המערות הללו, לצלול בתוכן ולהתפעל מהחציבה המדויקת שכל כך מאפיינת את מלאכת הרומאים. לשחות ולצלול לסירוגין בתוך מערכת מסועפת של מנהרות מתחת למים ומעל למים שמובילה אותנו לעוד ועוד בריכות. ללכת לאיבוד בהיסטוריה תוך צלילה למעמקי הים.
בסוף היום חוזרים לנמל ואז מטפסים וסופרים שוב את כל המדרגות עד לבית. הלימונצ'לו של גברת הלנה זה בדיוק מה שיפתח לנו את התיאבון ויוביל אותנו באוטובוס הקטנטן שעושה סיבובים באי עד למסעדת ג'נרינו. הרי אין כמו ריזוטו פירות ים אחרי יום כזה.
הכותבת היא מנכ"ל מוזיאון תל־אביב לאמנות
הפיאצה שלי
בפעם הראשונה שהייתי כאן, עמדו לי דמעות בעיניים | ישראל אהרוני
אחד המקומות האהובים עליי באיטליה הוא העיר סיינה, ובמיוחד הפיאצה שבמרכזה, פיאצה דל קמפו, שהיא היפה שראיתי מימיי. המוקד בפיאצה, שצורתה כעין צדף, הוא בית העירייה עם המגדל הגבוה, וממנו "נשפכת" הכיכר עם הבניינים סביבה.
לפני כ־30 שנה, בפעם הראשונה שהייתי שם, עמדו לי דמעות בעיניים מרוב יופי. בכלל, בעיר יש המון מה לראות. תענוג לטפס על המגדל של בית העירייה ולהשקיף. יש גם המון מוזיאונים, כנסיות, חנויות, בתי קפה ומסעדות. פעמיים בשנה, ביולי ובאוגוסט, נערך שם הפאליו, מרוץ הסוסים המסורתי המתקיים מאז תקופת הרנסאנס.
אחת המסעדות האהובות עליי בסיינה היא מסעדה משפחתית קטנה בשם טרטוריה לה טורה (Trattoria la Torre) הנמצאת בסמוך לפיאצה, בוויה Salicotto מספר 7. מגישים שם אוסובוקו נפלא ופפרדלה ראגו יוצאת דופן.
הכותב הוא שף ומסעדן ובעל טור ב"ידיעות אחרונות"
עוד נשוב
ראפי: פארק שבילים ידידותי בין פסגות שלג | נירה רוסו
גם שוחרי איטליה מובהקים אינם מכירים את הפארק המרהיב והסמוי הזה, שמאפשר הליכה לבני כל גיל וידידותי גם לשוחרי נוף עם מוגבלות.
קודם כל אעניין אתכם בקונצרט לא שגרתי. כל מה שתצטרכו לעשות הוא לעמוד על גבעה כלשהי בפארק ראפי (Rapy) הנהדר לקראת שקיעה (וזה תהליך ארוך ומרהיב, הדמדומים האלה באיטליה הקיצית). עכשיו פשוט תשתקו ותקשיבו לדנדוני הפעמונים של בין עשרות למאות פרות בכפרים ובכרי המרעה שמסביב. הפסגות המתנשאות יוצרות קערה אקוסטית ענקית, וכל צלילי הפעמונים מתרכזים אליה. כל אחד - תזמורת מלאה. אין כבישים או עיירות, ולכן שורר כאן שקט עולמים, שהוא קונצרט כשלעצמו. הצלילים מהפנטים והשקיעה מטורפת.
זהו חבל Val d'Aosta בקצה הצפון־מערבי של איטליה, עמוק בתוך האלפים. הפארק הזה מאגד בתוכו נופי פסגות ומרחבי פריחה. ממזרח: הפסגות הלבנות המחודדות כעיפרון של שמורת מונט אביק, ומצפון הר באט הקרוב עם עפרות השיש הירוק שלו ומכרה השיש העתיק. אגב, אם תשפילו מבט, תמצאו שכל הסביבה שופעת חלוקי שיש ירוק, שאיזיג'ט תשמח מאוד שתיקחו איתכם במזוודה (שיגיע כבר הרגע!).
הפארק נראה כפיסת טבע ללא התערבות בן אנוש, אבל יד אדם התקינה בו בעדינות מסלולים לסקי נורדי וסקי גלגיליות. האביב והקיץ פורשים כאן מרחב עצום של פרחי בר. כל פרפרי ושפיריות האלפים הקימו כאן, בין הפרחים, שכונת דירות, למשתכן.
ואם רעבים? אופס, יש בית קפה זעיר שכמעט תמיד סגור, אבל מתוק ונופי כשהוא פתוח. לידו פינת שולחנות פיקניק קטנה, עם שוקת מי קרחונים זורמים. תמיד תוכלו לסור למינימרקט הקרוב של טיציאנה מזיני, ליד הכנסייה הגדולה בעיירה וריי (Verrayes) הסמוכה, ולהצטייד במזון משובח לפיקניק עצל בשדות פרחים או על גבעה נופית (מחצלת הכרחית). הכי מדליק: לסור לקואופרטיב החקלאי הקרוב Copa-pan בעיירת היין והיקבים Chambave ולרכוש מוצרי חלב ובשר ישירות מן האיכרים.
אפשר ללון ביופי הזה? אם יש לכם אוהל - בוודאי. יש מתחם אוהלים לא גדול עם שירותים בסמוך.
הוי, הגעגוע. אנחנו נשוב, איטליה. העיקר שפארק ראפי ימשיך לייצר עבורנו גם שקיעות כפולות, ממזרח (!) וממערב, תעתוע אופטי מטורף שהפארק מזמן, ואסור להחמיץ.
הכותבת היא בעלת מדור אוכל ב"ידיעות אחרונות" ויקירת המוסף
בלב הגבעות הרכות
אני כאן, באזור שחלמתי לחיות בו, ובטוח לחלוטין שהיופי, בדרכו המסתורית, מגן על הבריאות | אלון אלטרס
אני בטוסקנה, באזור שחלמתי לחיות בשנים הראשונות של המאה הזאת, ובטוח לחלוטין שהיופי, בדרכו המסתורית, מגן על הבריאות, ואם להתבודד מפני מגפה - רצוי לעשות זאת כשאתה אוהב את המראה המשתרע מעבר לחלון ביתך.
המקום האהוב עליי ביותר באיטליה הוא טוסקנה. בעיקר האזורים שבין סיינה לעיר ארצו. לפני שנים הגעתי לסיינה כדי ללמד בה ספרות עברית. חמש שנים התגוררתי בעיר ולמדתי להכיר היטב את האזורים המקיפים אותה, ובעיקר את הקיאנטי. הייתה זו אהבה ממבט ראשון, והגבעות הרכות של האזורים האלה הביאו אותי, בגיל מאוחר יחסית, לחדש את תחביב נעוריי: רכיבה על סוסים. טיולי הרכיבה איפשרו לי להגיע למקומות שברגל ואפילו במכונית קשה מאוד להגיע אליהם. הבטחתי לעצמי לקנות בית באזור, ובו לחיות עם משפחתי. אבל החיים רצו אחרת והגעתי לוונציה.
חייתי עשר שנים בוונציה, אולי היפה בערי העולם המערבי, ואפילו כתבתי רומן המתרחש בסמטאותיה ("השמלה השחורה של אודליה"). ראיתי איך היופי והייחוד של העיר הזאת מושך אליה את כל תיירי העולם. גם בשנות ונציה שלי לא נטשתי את החלום לשוב ולחיות, אפילו חלקית, בלב הגבעות הרכות של טוסקנה. בקיץ האחרון, עוד לפני המגפה, ניתנה לי ההזדמנות וקניתי בית בלב ה־Crete Senesi, במקום שאינו מרוחק מחוות הסוסים המרהיבה שבה רכבתי בתקופה שבה חייתי בסיינה.
בשבועות האחרונים בחרתי להתבודד מפני המחלה דווקא בטוסקנה, שהיא חבל ארץ שאף על פי שתיירים מרבים לבקר בו, הוא עדיין מצליח לשמור על צביון מקומי, שלא כוונציה שמכרה את נפשה לתיירים.
בתקופות משבר אדם בודק את ערכיו, בחירותיו ואהבותיו. הבחירה שלי להעביר את הימים המוזרים האלה דווקא בטוסקנה נראית לי המעשה הנכון. אני אוהב את המראה הנשקף מחלונות הבית הזה, ונראה לי שמיקומו, רחוק מפירנצה או פיזה, מאפשר לי להתגונן היטב מפני סכנת ההידבקות.
אני בטוסקנה, באזור שחלמתי לחיות ובטוח לחלוטין שהיופי, בדרכו המסתורית, מגן על הבריאות, ואם להתבודד מפני מגפה - רצוי לעשות זאת כשאתה אוהב את המראה המשתרע מעבר לחלון ביתך.
הכותב הוא סופר, משורר ומתרגם ספרות איטלקית לעברית ("החברה הגאונה")
ארץ הברולו והברברסקו
יש בפיימונטה חיבור מרגש בין אוכל יוצא דופן, יין טוב, נופים ואנשים שמחים בחלקם | יאיר יוספי
בשנת 2000 הייתי לראשונה במחוז פיימונטה שבצפון־מערב איטליה, ומאז חזרתי לשם פעמים רבות. מבחינתי, יש בפיימונטה חיבור מרגש ומיוחד בין אוכל יוצא דופן, יין טוב ונופים. מה יכול להיות רע במקום שבו הגבעות מכוסות כרמים, העצים הם עצי אגוזי לוז, והיינות הנמזגים בלי הפסקה הם הברולו והברברסקו הנפלאים.
במסעדה שלנו, ברוט, יש מנה של פסטה שאני מאוד אוהב, שהמקור שלה הוא מפיימונטה. מנה פשוטה אך נהדרת, מבצק שעשוי מ־40 חלמונים וקילו קמח. היא נפלאה לצד יין חמצמץ מצפון איטליה.
היה לי המזל לבשל כמה פעמים בפיימונטה ליצרני יין מיתולוגיים, ולאכול ולשתות איתם ביקבים שלהם. אנשים פשוטים, חקלאים, שהתמזל מזלם לעבוד בחבל הארץ המיתולגי הזה, אחד המחוזות הגדולים לייצור יין באיטליה.
אין בהרבה מקומות בעולם עושר כזה, שנובע מהאדמה הפורייה של האזור המנוצלת לגידולי חיטה, אורז, תירס וכמובן גפנים. מבחינתי החיבור בין החקלאים לנופים של האזור הוא מראה כמעט אוטופי. נהדר לראות אנשים שמעבדים את האדמה שלהם, חיים טוב ושמחים בחלקם. איזהו העשיר, השמח בחלקו, במיוחד כשהוא שותה ברולו.
הכותב הוא שף מסעדת ברוט
האהבה הבלתי נגמרת שלנו
כל שנה אנחנו מגיעים איכשהו לרומא. נוסעים למקום אחר ומגיעים לרומא. זה חיבור מהנשמה | סוזאנה ושלומי סולומון
סוזאנה: נולדתי ברומא ועליתי לארץ בגיל 15. הגעתי לבת־ים, שם הכרתי את שלומי, ומאז אנחנו יחד. רומא היא המשפחה שלי, החברים הטובים מימי בית הספר והחברים שנוספו מאז. כל שנה אנחנו מגיעים איכשהו לרומא. נוסעים למקום אחר ומגיעים לרומא. שם הלב, שם הבסיס, זה מרכז העולם בשבילי. אחרי שהתחתנו ונולד בננו הראשון, נסענו לרומא כדי ששלומי ילמד בישול אצל חבר של אבא שלי. עבדנו אז במסעדה, ובימי שני, כשהיה חופש, עשינו לנו הרגל לעשות טיול קצר מחוץ לרומא. הרבה פעמים היינו מגיעים לקסטלי רומני, אזור הררי נעים עם כפרים ומצודות מימי הביניים. אלה המקומות שעד היום מוצאים שם את המסעדות הכי אותנטיות, שמכינות את הפסטה ביד ויש להן מנגל פתוח ועליו עושים את הברוסקטות, שמקבלות את הטעם מצלעות הכבש שהניחו קודם. בתקופה של אחרי מלחמת העולם השנייה, כשלא היה כסף לחופשה של ממש, אמא שלי והמשפחה שלה היו נוסעים ליום־יומיים לקסטלי להתאוורר. שם צולמה גם התמונה שמוצגת במסעדה והפכה לסמל שלנו. סבא שלי והחברים שלו נפגשו אחרי המלחמה בקסטלי ויסדו קרן צדקה ליהודים העניים של הקהילה, קרן שקיימת עד היום.
שלומי: אצלי החיבור לרומא הוא חיבור מהנשמה. כשאני מגיע לעיר, קודם כל במשך יומיים אני מסתובב לבד. אני מאוד אוהב להסתובב במרכז ההיסטורי, אני יכול לעמוד בפיאצה ונציה שלוש שעות ולהסתכל. זה מקום ענק ואני תמיד נפעם מהפסלים הנהדרים. פעם השוטר שעומד שם על במת אבן קטנה זז רגע, אז תפסתי לו את המקום והוא זרם איתי. האמנות של איטליה מטריפה אותי לגמרי. ואם לצאת רגע מרומא, אנחנו מאוד אוהבים את פיטיליאנו, עיירה קטנה מעל אורבייטו בדרום טוסקנה. הייתה שם קהילה משגשגת של 5,000 יהודים, עד שגורשו לפני 80 שנה. יש שם מקווה ובית כנסת והם עושים את העוגיות של היהודים מפעם. מרגש.
הכותבים הם בעלי המסעדות אמורה מיו ופיצה פצה בתל־אביב
שימות הזאב!
על צלע גבעה במעלה כביש עקלקל, במקום הקטן מלהיקרא כפר, שוכן ביתנו האהוב, ועליו מאיים עכשיו הזאב הרע | יזהר כהן ונועה קרוון
עצמו את העיניים. האור חודר מבעד לעפעפיים המוגפים, שאר החושים מתחדדים. האוזניים מנסות להבחין בין צרצור הציקדות לציוץ הציפורים. החום היבש מלטף את העור. האף מלא בתערובת של ניחוחות פרחים ועשב שנקצר. כשהעיניים נפקחות, הכחול של השמיים רושם את קו הגבעות שמסביב. ריקוד האדמה בן מיליוני השנים קפא ויצר אמפיתיאטרון מושלם.
אני מסיים פה ניסיון כושל לתאר במילים מקום שאותו אני כל כך אוהב: הבית שלנו בסן מרטינו במקום שהוא קטן מלהיקרא כפר, על גבול טוסקנה ואומבריה. זה כמעט 20 שנה זהו ביתנו השני. בעצם, זהו המקום היחיד שאליו משפחתנו שבה דרך קבע, בין נדודינו התכופים מארץ לארץ.
העמק, תבנית נוף מולדתם של תושביו, עיצב בקרבו מגוון של דמויות דרמטיות, קומיות וטרגיות: מרצ'לו הקצב שמחליף מבטים מלאי חמלה עם הפרות הרועות, חברינו הטובים לוקאנו הבנאי והליה מאוקראינה, נאסורי, רופא הכפר הנפלא, פיטר הצייר שהחליף את מולדתו אנגליה בביתו האיטלקי, לורנצו המכונאי ששטף דיבורו משכיח כל תקלה במכונית, ומריה שכנתנו שאיבדה בחורף האחרון את אהובה בן ה־80. קהילה שחייה מתנהלים על פי קוד של חוכמה עתיקה של דרך ארץ, כזה שקדם לתורה. אל כל אלה, ואל רבים אחרים, אנחנו מצטרפים כשאנחנו כמהים לחיות את חיינו בשלום.
את החפץ לבקרו, מעמיד העמק במבחן, שהרי הוא אינו ממוקם על אם הדרך לרומא או לפירנצה. הוא דורש מהנוסע לטפס במעלה הכביש העקלקל עד פסגת הגבעה. משם ניבט Lago Trasimeno, מראה שעצר גם את נשימת שארית צבאו של חניבעל בקרב האחרון שלו על שפתו של האגם. משם, במורד הכביש, נגלה העמק במלוא הדרו המצויר במכחולו של הטבע.
בגיל 7 חודשים הפכה גם בתנו לבת המקום. שם חברה לוולנטינה, הילדה היחידה בכפר, שלמזלה הייתה בת גילה. כשמלאו לה 4, שמענו מבעד לחלון שתי ילדות מפטפטות באיטלקית. הצצנו וראינו את שטף המילים האיטלקיות קולח מפיה של בתנו. הווירוס האיטלקי עבר להתגורר בנשמתה כפי שהתיישב בנשמותינו שלנו שנים רבות קודם לכן.
וירוס אחר מאיים בימים אלה על חלקת שלומנו הקטנה, על חברינו ועל רקמת החיים השברירית של המקום שבו מתגוררת אהבתנו הגדולה.
אחד מאיחולי ההצלחה באיטלקית הוא: In bocca al lupo, שמשמעותו: "אל תוך לועו של הזאב". התשובה המיידית לאמירה היא: crepi il lupo!, שמשמעותה: "שימות הזאב!"
כולנו תקווה.
הכותבים הם יזמית תרבות ומאייר
שערי גן עדן
לא משנה איפה אני פיזית, חתיכה מהלב תמיד נמצאת שם, בנופים ועם האנשים הנפלאים של חופי אמלפי | מנחם גנץ
ברצועת החוף היפה בעולם מביטים אנשים בנוף האלוהי ושואלים את עצמם מה יעלה בגורל עונת התיירות שצפויה להיפתח בחודש הבא. אל הכביש המתפתל והצר התלוי בין צוקים וים, הגעתי לראשונה כסטודנט שנה שנייה באוניברסיטת רומא וכעיתונאי בצעדיו הראשונים, לפני 25 שנים - כמחצית שנות חיי. חברה הציעה שניכנס לרכב בשבת וניסע לדרום לבקר את ג'יג'י פררה במסעדה שלו, קאפו ד'ורסו, השוכנת סמוך למיורי, אחת העיירות הדרומיות של רצועת החוף. בין אם תיכנסו לרצועת החוף הזאת מצפונה, מהעיר סורנטו, או מדרומה, מכיוון סלרנו, תרגישו שהתקרבתם בצעד ענק אל עבר השכינה. יש במקום הזה חיבור עמוק לטבע, שמאותת לך שאתה ניצב בשערי גן עדן. כשפסעתי אל עבר כניסת המסעדה של ג'יג'י והבחנתי בדגל ישראל והבנתי שהגעתי לשגריר ישראל בדרום איטליה.
עם השנים, כשהחברות ביני לבינו העמיקה לברית אחים של ממש, ג'יג'י פררה הפך לסמל. אח"מים סעדו אצלו, שפים ותוכניות טלוויזיה צולמו אצלו במטבח, ולי הוא הוכיח בזכות הלב הענק שלו שהוא שגריר אמת לא רק של מדינה אחת אלא של האנושות באשר היא. כמה למדתי ממנו, קשה לתאר. הוא הסביר לי את סודות הקפה של נאפולי, וחשף אותי לתרבות העשירה של העיר, שלא רבים מצליחים להתחבר אליה. הכיר לי מאכלים מקומיים, והוליך אותי לבתי מלאכה משפחתיים שבהם מכינים מוצרלה טרייה ודגי אנשובי מעודנים. ישבנו והבטנו אל עבר האי קפרי, שבימים של ראות טובה נגלה מרחוק, טעמנו את הבאבא, הבריוש הספוג ברום, וידענו שאנחנו שותפים לערכי אחווה וחברות חוצי דתות, לאומים וזמנים.
שנתיים אחר כך יצא לי להכיר את מוניקה אאונזו בעיירה פוזיטנו. מוניקה, בעלת מלון פוסיידון, פתחה את שעריה לשפים ישראלים ופלסטינים כדי שיקדמו, בעזרת מטעמיהם, את מה שאז עוד לא נחשב מילה גסה: השלום.
אינספור רגעים של אושר וצחוק, וגם שעות מרגשות של בכי וכאב, עברתי מול הנוף הזה ומה הבנתי? שתושבי המקום לאורך רצועת החוף יפים עוד יותר מהנוף שסביבם. לא משנה איפה אני נוכח פיזית, חתיכה מהלב שלי תמיד נמצאת שם, עם האנשים והנוף הכי יפים שיש.
הכותב הוא יועץ מסחרי ומרצה בענייני ישראל־איטליה
ותודה לביאנלה
הגעתי לוונציה במקרה לפני 27 שנים, הלכתי בה לאיבוד ממש כפי שצריך לעשות בוונציה, והתאהבתי | דלית קצנלנבוגן
אחרי 14 יום בבידוד הלכתי דרך שדרות בן־גוריון אל חוף גורדון, הבטתי אל האופק וחשבתי על איטליה, אהובתי הדואבת שמעבר לים. חשבתי על כל האנשים שאני מכירה באיטליה, על 27 השנים האחרונות, כמעט מחצית חיי, שבהן אני מטיילת באיטליה. כמה פעמים אפשר לטייל שם, אני נשאלת לפעמים.
לפני שביקרתי בה בפעם הראשונה, הייתה לי בראש איטליה אחרת לגמרי. חשבתי שיש מדינה אחת, "איטליה". היום ברור לי שאין איטליה אחת, אלא הרבה איטליות. בארץ המגף כל אזור שונה בנופיו, בתושביו, במטבחו, בהיסטוריה ואפילו בשפה, שהיא אמנם איטלקית, אך הניגון שלה בכל מחוז שונה ומיוחד. זו אולי הסיבה שאני כל כך אוהבת את איטליה, שלא מפסיקה להפתיע אותי אחרי כל כך הרבה שנים, שבה כל גילוי של מקום חדש מצטרף לפאזל מרהיב.
לאיטליה הגעתי בכלל במקרה. קיבלתי אותה "במתנה". ב־1993 בחר האוצר גדעון עפרת את האמן אביטל גבע, איש עין שמר, הקיבוץ שלי, לייצג את ישראל בביאנלה של ונציה. גבע הקים בוונציה חממה חינוכית־אקולוגית שבה גידלו דגים ומלפפונים במערכות מים מתקדמות. שתילי מלפפונים שנשתלו במאי נשאו פרי ביולי והמים שנטפו מהממטרות הזעירות שמעל בריכת הדגים ציננו את אלפי מבקרים שהגיעו לחממה באוגוסט.
הגעתי לוונציה כחלק מהצוות שעסק בניהול החממה. שעות ספורות לאחר הנחיתה הרגשתי שהגעתי הביתה. לא הכרתי עדיין את השפה, המנהגים והמקום, אך משהו שלא יכולתי אז לעמוד על טיבו שבה את ליבי. בכל בוקר היינו קמים והולכים לחממה, מבטיחים שלא נחזור לעולם על אותה דרך שכבר עשינו. היום אני מסתכלת על תיירים ההולכים עם מפה בוונציה וליבי יוצא אליהם, כי ונציה היא מבוך, והמפה לא ממש תעזור. להפך, ככל שתהיי מרוכזת בה, תחמיצי את יופייה של העיר הנמצא בכל סמטה, מרזב, קיר מתקלף, כנסייה או ארמון.
היום ברור לי שהתקופה הוונציאנית שינתה את חיי. היא פתחה בפניי ערוץ חדש שהתקיים לו במקביל עד שהפך לחיים עצמם. כמה פעמים אפשר לטייל באיטליה, אני נשאלת לפעמים. נראה לי שנדבקתי בה לנצח. ויוה איטליה.
הכותבת היא מדריכת טיולים באיטליה