על קו החוף
המקום: חוף סירונית, נתניה, 07:30
המצולמים: ג'וֹדי קלמנטס לב (48) מכפר ויתקין, נשואה פלוס שלושה, מנהלת קריאייטיב בחברת הפינטק Credorax ; זיו קיטלרו (45) מכרכור, רווק פלוס שניים, מנהל פיתוח בחברת אטנטי העוסקת במעקב אלקטרוני
ג'ודי: "גדלתי באנגליה. ההורים שלי לא דתיים או ציוניים, אבל החליטו לעשות בר־מצווה לאחי הקטן בכותל, כדי לא להתעסק בהפקת אירוע מפואר באנגליה. לא רציתי לבוא כי פחדתי מפיגועים, אבל ברגע שנחתנו כאן הייתה לי הרגשה מדהימה שלכאן אני שייכת. נדבקתי בחיידק הזה ואחרי התיכון באתי לקיבוץ יהל.
"בהמשך הגעתי לסוכנות היהודית בלונדון, ואמרו לי שאני יכולה ללכת לאולפן כי אני יהודייה ושאלו אותי איפה אני רוצה. אני שונאת את החורף, אז ביקשתי למקום הכי חם בארץ. אמרו שבקיבוץ יטבתה יש דיסקו, אז אמרתי, לשם אני רוצה. ביטבתה הכרתי את זיו שהיה שם בגרעין.
"אחר כך עברתי לירושלים ואז לתל־אביב, ובגיל 36 פגשתי את בעלי והקמנו משפחה בכפר ויתקין. לפני שנתיים ראיתי פוסט ממישהו שהכרתי ביטבתה שחיפש שותפים לטרק בגיאורגיה. כתבתי לו, 'יאללה בלגן!' בתור בדיחה. לא היה לי מושג מה זה טרק ובכלל לא חשבתי ללכת. הוא לחץ, וחשבתי, למה לא בעצם? הוא שלח לי רשימת ציוד, והלכתי לחנות טיולים, הצבעתי על הרשימה ואמרתי להם: 'את זה'. לא היה לי מושג לקראת מה אני הולכת, אבל בגיאורגיה פשוט התאהבתי בתחושה של ההליכה בתוך הטבע. בשנתיים שעברו מאז עשיתי כבר חמישה טרקים.
"אני יוצאת כמעט כל בוקר ב־5:30 בחושך להליכה של 10 קילומטרים, 20 קילומטר בסוף שבוע. זו המדיטציה היומית שלי. אני אוהבת ללכת לאיבוד, כדי שלא אשתעמם, וחוזרת עם גוגל אם צריך. בדרך כלל אני לבד, אבל אם יש מישהו, כמו זיו, שמספיק משוגע לקום ב־5:00, זה כיף, כי אפשר לשוחח והזמן חולף מהר. יש משהו בחיבור בין ספורט וטבע שמאוד מקרב בין אנשים ומשחרר אותם, משהו בשילוב של אנרגיות הטבע והמאמץ הגופני. אנחנו נפגשים פעם בחודש וחצי להליכה של 20 קילומטר על החוף. היום התחלנו מבית ינאי".
זיו: "כבר שנה וחצי אני קם ב־5:00 כל יומיים ויוצא לריצה של 10 קילומטרים בשדות, 15 קילומטר בסוף שבוע. עדיין חשוך בחוץ, אז אני רץ עם פנס ראש. פעם שכחתי את הפנס ונקעתי את הרגל בנקודה הכי מרוחקת מהבית ולקח לי חודש להחלים. מאז אני לא שוכח לקחת פנס. לרוץ בשעות המוקדמות זה כיף גדול, תחושה של חופש ושמחה. אני רואה את השמש עולה וזה רק אני, לבדי. לפעמים אני עובר על יד פועלים שישנים בשדה – הם עוד מנמנמים או בשיחות טלפון. יש סוסה באורווה באמצע שדה, שאני מבקר ומאכיל בכל ריצה. היא כבר חברה שלי ומגיעה אליי גם כשאין לי אוכל לתת לה. הריצה מרימה את מצב הרוח שלי למקום מאוד גבוה שממשיך לכל היום. ג'ודי בהיי כל הזמן".
לפנייה לכתב/ת 
