חודשים מראש נערכתי למסע, בלי לדעת שכשאחזור זה יהיה לבידוד ולא להמשך רגיל של משפחה ועבודה. כך יצאתי עם חברי הטוב עופר אוגש לטפס על הקילימנג'רו. אין לך מישהו מתאים יותר לכזה מסע. זה לא בדיוק טיול משפחות, אפילו לא קל אפשר לומר, אבל לא קשה כמו הטיפוס בתרגיל ההוא במילואים לפני מספר שנים, אז טיפסנו עופר ואני על הכרמל. אלא שבקילימנג'רו הלכנו על שבילים, ואילו בכרמל על בולדרים ובסבך הצמחייה הצפופה, היכן שגם חזירי הבר אינם הולכים.

כשאתה על ההר, כל כך גבוה וכל כך נידח, אתה מה שמוגדר "מנותק קשר", שם רק האדריכל העליון יכול לשמוע אותך. זה בסדר גמור כשאתה מדבר עם אלוהים, הבעיה מתחילה כשאתה שומע אותו מדבר אליך.

כך יצא שרק כשהתחלנו לרדת מהפסגה הבנו שאנחנו הולכים הביתה לבידוד, למרות מקרי קורונה בודדים שהתגלו באפריקה, ובכלל לא באזור שלנו.

חזקה על מקבלי ההחלטות שהם יודעים מה הם עושים, הרי חובתם למנוע מאות אם לא יותר מקרי מוות מיותר מהנגיף הארור, והאחריות על כתפיהם. ובכל זאת, תוך כדי ירידה, שהיא אכזרית למדי לברכיים, לא יכולתי שלא לחשוב על כל אלה שמשלמים את מחיר הזהירות: חברות התעופה, בתי המלון, מדריכי התיירים, חברות האוטובוסים, נהגי המוניות, וכל הספקים שיישארו בלי תשלום עבור מה שכבר סיפקו, ואולמי השמחות, והאמנים, וקבוצות הספורט, והמסעדות, וכל מי שיישאר בלי עבודה, ואלה שיפשטו רגל. מי יפצה אותם? מי ידאג לכל קורבנותיה הכלכליים של המגפה?

העלייה להר מתחילה בשער השמורה, בגובה של 1,900 מטרים. אתה מטפס בג'ונגל טרופי, בלי וילה, רק ג'ונגל. חם ולח, פלגי מים שוצפים בעליזות, צווחות ציפורים, קופים מתגלים מדי פעם על הענפים מעליך, לפעמים שפן עצים, שורשי עצים חוצים את השביל, נמלים שנשיכתן איומה - ברוכים הבאים לשכונה של טרזן.

בסביבות 3,000 מטר מעל פני הים הופך הג'ונגל לסוואנה. קופים כבר אין, אבל גללים של סרוואל (סוג של נמר קטן) ראינו, גם כן סוג של ספארי.

המעבר בין הסוואנה למדבר האלפיני חד וברור, זה קורה בגובה של כ־4,500 מטר. באחת נעלמת הצמחייה ואתה צועד במדבר. גם לכאן מגיעים העורבים. העורב לבן העורף, ציפור ענקית בעלת מקור עבה עד גיחוך, ומן הסתם גם בעלת עורף לבן. עורב היא ציפור מאוסה בכל מקום בעולם, ללא הבדל ארץ, גזע ומין.

ובינתיים, בשאר העולם ממשיך הנגיף להשתולל. הקידמה, העולם הפתוח ומיליוני האנשים שטסים כל הזמן ולוקחים איתם מתנות, רשמים, זיכרונות ונגיפים. האם אפשר לעצור את זה? אולי לעכב קצת. בכל שנה נהרגים בארץ 400־300 בני אדם בתאונות דרכים, ואף אחד לא חושב לעצור את תנועת כלי הרכב, אי אפשר. ולבודד את כל המדינה אפשר? אולי. לפעמים צריך פשוט לסמוך על המערכת.

הלכנו בשמש, בגשם, בשלג, בסוף מגיעים לפסגה, שותים קצת מים, מצטלמים, מסתובבים ויורדים בחזרה. ועל ההר, כל יום, כל השנה, שיירות הסבלים כמו שיירות קטנות של נמלים, עולות ויורדות, מטען על כתפיהם ועל ראשיהם. הם אינם מתעניינים בשום נגיף, בכל מקרה הם לא טסים לשום מקום, הם עולים ויורדים ללא הרף, ומברכים זה את זה ב"ג'מבו" (שלום בסוואהילית) במאור פנים. √