גנץ ונתניהו צריכים להודות לקורונה: היא פטרה אותם מלחיצת היד המזויפת שסיימה פגישות קודמות ביניהם. שניהם יודעים שהגיעו אל הישורת האחרונה: גנץ אמנם יקבל מהנשיא את המינוי היום, אבל הסיכוי שלו להקים ממשלת מיעוט שואף לאפס; נתניהו אמנם מצליח לשמור על שלמות הבלוק, אבל הסיכוי שלו לשכנע חברי כנסת לערוק אליו ולהקים ממשלה ימנית צרה שואף גם הוא לאפס. גם החלומות על סיבוב רביעי, מכריע, תמו: הקורונה הרגה אותם.

לכל אחד מהם יש קושי משלו להיכנס למשא־ומתן. גנץ לא מאמין למילה אחת של נתניהו: זה אחד הלקחים שהפיק משנתו הראשונה בפוליטיקה; נתניהו לא מייחס חשיבות לאמת: זה אחד הלקחים שהפיק משלושים שנותיו בפוליטיקה. כשצריכים לשקר משקרים, ואחר כך מעבירים דף. הוא בז לכישורים הפוליטיים של גנץ. הבעיה השנייה היא העליות והמורדות בעמדות של השניים. אומרים על נתניהו שבימי ראשון הוא איש אחר: הדעות ששמע בשבת בבית בקיסריה מקצינות את עמדותיו; על גנץ אומרים שלאחר כל מפגש של הקוקפיט הוא איש אחר: הדעות שהוא שומע מפי עמיתיו לצמרת כחול לבן מקצינות את עמדותיו. הליכוד הוא תהליך קבלת החלטות בתוך משפחה מסובכת; כחול לבן היא תהליך קבלת החלטות בתוך רביעייה מסובכת. במציאות כזאת קשה להגיע אל שביל הזהב.

הנשיא ריבלין ניסה, כמיטב יכולתו. הוא עשה הרבה כדי להבהיר לכולם שזאת שעת האמת שלהם. ליברמן הבין שהוא לא יכול לשבת יותר על הגדר; גם אורלי לוי. גם בל"ד ושאר מרכיבי הרשימה המשותפת.

לאחר המינוי של גנץ ייפתח משא־ומתן על הסכם רוטציה. ההצעה של ליברמן - קואליציה של שתי המפלגות הגדולות לבדן - היא רעיון שקל יהיה לרוב הציבור לתמוך בו. אבל נתניהו לא יסכים בקלות להיפרד משותפיו לגוש, גם לא פרידה זמנית.

הקורונה היא המפתח להסכם. נתניהו מקשיב לחלק מבכירי משרד הבריאות וליועצים מבחוץ. הוא שומע את האזהרות על קריסה של מערכת הבריאות בתוך שבועיים. יש מודלים סטטיסטיים שחוזים לישראל אסון בממדים של איטליה. הוא יודע שהשבחים שהעתיר על עצמו במסיבות העיתונאים שכינס ערב־ערב היו במקרה הטוב משאלת לב, לא קריאה מפוכחת של המציאות. שבוע ימים הוא חגג, אבל אין ערובה שיוכל לחגוג בהמשך. אם התחזיות הפסימיות נכונות, מוטב לקבל את המכה כשכחול לבן יושבת בממשלה.

בהתחלה רצה להכניס את ארבעת ראשי כחול לבן לממשלתו בלי להעניק להם סמכויות. כשראה שאין לכך סיכוי הציע להעניק להם אחריות. כשראה שגם בכך לא די חזר לדיבורים על ממשלת רוטציה.

בינתיים כל צד נוהג כאילו הצד השני לא קיים. כחול לבן השיגה את 61 הקולות שאיפשרו את מינוי גנץ; היא מתכוונת למנות יו"ר כנסת מבין חבריה. שר המשפטים אוחנה סגר את בתי המשפט ובכך איפשר את דחיית משפטו של נתניהו; יולי אדלשטיין הודיע, לא ברור על סמך מה, שלא יאפשר לרוב בכנסת לבחור יו"ר חדש. הכיסא חייב להיות שלו, מכנסת לכנסת.

נתניהו בבלפור, ואדלשטיין בלשכת היו"ר: אלוהים לשלטון בחרתנו.

ההודעה של אדלשטיין הזכירה לי שיחה שקיימתי איתו ב־2013. יו"ר הכנסת היה רובי ריבלין מהליכוד. אדלשטיין רצה להחליף אותו. הוא הסביר לי שריבלין מבקש להיות נשיא המדינה; הוא עלול להשתמש בתפקידו כיושב ראש כדי לשכנע חברי כנסת להצביע בעדו. אדלשטיין חבר לנתניהו, שהיה לו חשבון אחר עם ריבלין, ואדלשטיין נבחר ליו"ר הכנסת. אז הייתה מצווה להחליף. היום זה חטא בל־יכופר.