חוכמת הספונג'ה

זן ואמנות ניקיון הבית והלב // שוקיי מצומוטו - מאנגלית: שרית עברני - הכורסא ומודן - 157 עמודים

כל מי שקבע חתונה או משפט דווקא לשבוע הזה יודע שטיימינג זה אברית'ינג. המדריכון הנהדר 'זן ואמנות ניקיון הבית והלב', שפרט לטייקאוף המעופש שבשמו הוא משב רוח רענן, יצא כאן בטיימינג מרהיב. במקור, יש להניח, כיוונה אותו ההוצאה לימי טרום־פסח וראשית אביב, ימי הניקיון וההתחדשות, אבל בליץ הקורונה, על החיידקופוביה שלו מחד ועל ההבנה שהגזמנו בהכל מאידך – הופך אותו לכותר המושלם לשעה זו.

ביפן, מספרים, אפשר לאכול סשימי מהרצפה של קו 42. שוקיי מצומוטו, נזיר בודהיסטי צעיר מטוקיו, איגד עבורנו, המערבים המטונפים, צרור עצות מחיי המנזר; שילוב פלאי של ארציות ורוחניות, פילוסופיית־פסולת מעודנת, הגיגים לצד עצות פרקטיות למירוק, תיקון, אוורור וטיהור. אם מארי קונדו היא הכוהנת של הסדר, מצומוטו משווק כגורו של הניקיון.

"הניקיון חייב להתבצע בבוקר. הפכו אותו למטלה הראשונה ביום שלכם". אם לשפוט לפי כל ספרי העצות בעולם, יש ערך אך ורק לשעה אחת ביום, והיא שעת הקימה. מדריכי הכתיבה עומדים על כך שנשפוך אל המחברת את הגיגי גלי האלפא, מדריכי הספורט והקשישים שעל החוף ממליצים על התעמלות של שחרית, ארוחת הבוקר גם היא הארוחה החשובה ביום, רק שיש להקדים לה כוס של מים עם לימון ולקנח בנטילת ויטמינים שנספחים אל גופנו רק בשעה שבה אגלים מיטללים על העלים. נשאלת השאלה: מה נעשה בשאר השעות שלנו? האם הן מיותרות לגמרי או מיועדות לבורקס ונטפליקס? מצומוטו מיישב סוגיה זו בקביעה שאם "כל שגרת יומכם היא עבודות ניקיון וסדר, לא יהיה צורך בסידור נוסף בלילה" - טענה שכל הורה יכול כמובן להפריכה ברגע.

אם קיווינו להגיע לאיזו מנוחה או נחלה, הרמת רגליים עם כוס מרטיני ומחשבות מרגיעות על מותנו הממשמש, מצומוטו רואה את הקיום כסמסרה של ספונג'ה: "חשוב שהבית יהיה מסודר כדי שתוכלו להתחיל את יום המחרת בתחושה רעננה ומחודשת, ותהיו מוכנים לניקיונות היום החדש". בכך הוא מתקף את המימרה הפולנית המוזרה, "תסדרו כי מחר העוזרת באה". ומה הסיבה להקפדה יתרה זו? שליטה במרחב היא שליטה בעצמכם. "הניקיון הוא אימון בשהייה בהווה". הידעת? מיינדפולנס משמיד 99.9 אחוז מהחיידקים.

"אני ממליץ להכין בבית מטליות אבק", "דלי מתכת הוא הטוב ביותר", "דאגו למזמרה כאילו הייתה אחת מילדכם" - הנזיר ממליץ על מאבקי נוצות וצינת בוקר, על החלפת ארונות בעונת המעבר, על גיהוץ ואפילו על הצבע הנכון לתחתונים (בלי ספוילר). בשלב שבו מגיעות ההמלצות לניקוי המזבח המשפחתי, צפה בקוראת ההכרה שמדובר, בין היתר, בספר דתי, והיא מדמיינת את עמיתתה, בת טוקיו מעודכנת, מעיינת בכתבי הרמב"ם או בסדר טהרות ומתפעלת. כך או כך, זכרו: "אם יהיה אי פעם צורך בתיקון רציני במזבח, אנא פנו לאיש מקצוע".

לפני המשבר הנוכחי, ספר כזה עשוי היה להיקרא מהפריזמה הפוסט־צרכנית נוסח GOOP, שמצליחה להפוך כל חוויה טבעית למוצר צריכה באמצעות איזה מיתוג חמקמק. הלוא יושב אדם, בצנטרום של הפיילה של תרבות המערב, וקורא, ובכן, על פיילה! על איכויות רצויות לדלי, מטאטא ויעה. מי היה מאמין שלמטלית תכונות נחשקות כל כך. אך כעת דבריו הבהירים של הנזיר מחלחלים: ימי הקורונה מלמדים אותנו ששכחנו איך לחיות. שהפכנו את קיומנו למעוז של מיקור חוץ ורדיפה אחרי זנבנו. חוסכים זמן כשלא ברור מה אנחנו עושים עם הזמן שנחסך, אולי חוסכים עוד. "במקום לרדוף אחרי החדש, חיו חיים שבהם תשתמשו באותם החפצים לאורך זמן", מפציר מצומוטו. הסיבה לכך אינה אקולוגית במובן הצר, אלא במובן ההוליסטי, זה הרואה את כל הברואים ואת כל החפצים כרקמה אחת, שכן "בבודהיזם...לשום דבר אין מהות בעצמו וכשלעצמו... דברים קיימים כיוון שכל הדברים מתייחסים זה לזה וקשורים זה בזה באופן שתומך בקיומם". החזקה של מעט חפצים מאיכות טובה תחזק את תחושת הערך, תקצר את פעולות הניקיון ותאחה את הלב: "כשאתם מתקנים תפר קרוע, אתם גם מתחילים לתקן את מערכות היחסים שלכם עם עצמכם ועם אחרים".

'זן ואמנות ניקיון הבית והלב' הוא רפואה מונעת לקורונה ותרופה להתחממות גלובלית בכריכה אחת: היחס המובע בו לזמן, לגוף, לרכוש ולאחר - שהם כולם אחד - הוא מה שהאנושות צריכה עכשיו. אחר כך מרטיני. •