צל כבד

"אנחנו רוצים עכשיו לעצור רגע... את העיסוק שלנו בקורונה כדי לדבר על הפוליטיקה בצל קורונה", הכריזה יונית לוי במהדורה של ערוץ 12. השעה הייתה קצת אחרי שמונה ועשרים, בתום מניין הנדבקים, טענות הרופאים, הראיון עם משה בר סימן טוב, ועוד. ניר דבורי, חמוש בפאתוס של ירמיהו הנביא ערב החורבן, הציג "חוסרים" בציוד של מערכת הבריאות, שבמקרה תרמו ליח"צ של משרד הביטחון. בתגובה, פרופ' גבי ברבש בקושי הצליח לכבוש את החיוך לפני שאמר "יש פה טעות".

המעבר של לוי בין "העיסוק בקורונה" ובין "הפוליטיקה בצל קורונה" מייצג משהו חשוב שקורה בתקשורת בימים אלה: מצד אחד יש את "העיסוק בקורונה", שהוא החיים עצמם ולכן קודם לכל. מהצד השני יש "הפוליטיקה בצל קורונה", שזה חדלי האישים עם מאבקי האגו על מי יקבל איזו ועדה, בזמן שאנשים מסתגרים בבתים ורואים בעיניים כלות את עתידם הכלכלי הולך לעזאזל.

ככה, הדרמה הרפואית הגלובלית דוחקת לשוליים התגלגלות של סיטואציה חסרת תקדים. מכת הפטיש שאיתה פיזר יו"ר הכנסת את הדיון אתמול היא לא "הפוליטיקה בצל קורונה", אלא כאפה בפרצופה של הדמוקרטיה בחסות המצב. הדיווח של דפנה ליאל, שפירסמה ציטוטים חריגים של היועץ המשפטי של הכנסת ("הכנסת מתה מיתת נשיקה"), רק הדגיש זאת. קודם לכן, במהדורה המוקדמת, ראש הממשלה התראיין טלפונית לקרן מרציאנו. השניים נשמעו כמי שנמצאים בחצי הדרך לפורמט קבוע, כולל דאחקות על הפרקים הקודמים ("מה, מה פתאום" וכו'). בתום השבחים (לעצמו) והנזיפות (בישראלים שלא מקפידים על ההנחיות), בנימין נתניהו הסביר שהבעיה היא לא יולי אדלשטיין אלא האופוזיציה: "הם רק מתכננים איך להפיל את ראש הממשלה שעומד על המשמר, עומד על הסיפון, מנווט את הספינה בסערת הקורונה".

יש הרבה אנשים שמאמינים שנתניהו אכן ראוי להיות רב החובל, במיוחד עכשיו. הטיעונים שלהם תקפים ורציניים. אבל מילון המונחים של נתניהו ("להפיל"), כמו גם האמירות לפיהן מנסים "להדיח" את אדלשטיין, רק מעמיקים את חוסר האמון בקרב אגפים שלמים בציבור. החרדה מפני הקורונה שאבה את החמצן מהאוויר, אבל לא העלימה את כל מה שקדם לה. לכן צעד ועוד צעד ועוד צעד, מנומקים ומשכנעים ככל שיהיו, נתפסים כאיום. הטלוויזיה, מכונת מסרים עוצמתית מהרגיל בזמנים כאלה, צריכה להבין: מה שקורה "בצל קורונה" לא יכול להישאר שם.

בקטנה

בתזמון שבו ממילא לאיש לא אכפת - כמה נוח - כאן 11 וחברת ההפקות "קודה תקשורת" הודיעו על סיום הסכסוך בעקבות הסקנדל של "מחוז ירושלים". התוצאה, בקיצור, היא ש"קודה" מודה ב"שיקול דעת לקוי בבימוי התוכנית" (נזכיר, הושתל נשק בבית של אדם), ואילו לתאגיד השידור הציבורי "לא היה כל חלק ולא הייתה לו כל ידיעה על פגם זה". שם, מתברר, מקבלים חומרים ולוחצים פליי. ברור. בעקבות נטילת האחריות וההתנצלות "קודה" הוצאה מתיבת העונשין ותחזור לעבוד עם כאן 11. יחד עם הדוח המחפיר של המשטרה בנושא וזה שמח"ש לא בדיוק הסתערה על הסיפור, ניתן לסכם שכולם מרוצים, חוץ מהאנשים שבאמת נפגעו, והם ממילא נשכחו עוד לפני הקורונה.