עם כל חולשותיו של המשטר בישראל, דבר אחד נשמר בו ללא ערעור: כיבוד ההכרעה בקלפי. רבין פינה את כיסאו לבגין; שמיר פינה את כיסאו לרבין; פרס פינה את כיסאו לנתניהו; נתניהו פינה את כיסאו לברק; ברק פינה את כיסאו לשרון; אולמרט פינה את כיסאו לנתניהו. אף אחד מהם לא אהב את הרגע בו נאלץ לפנות את חפציו מבלפור, אבל כל אחד מהם הבין שאין מנוס עד עכשיו. מה שעומד על הפרק בנקודת הזמן הזאת הוא לא רק החוק, המשפט, כללי המשחק, אלא עצם האמון של האזרחים במשטר, במדינה. במילים שאמר השבוע נתניהו בנושא אחר: זה לא משחק.

בחירות מארס 2020 הן הראשונות שבהן מפלגת השלטון לא מקבלת את הדין. 17 יום עברו מאז הבחירות, והליכוד מסרב להכיר בתוצאותיהן. זה התחיל מייד לאחר סגירת הקלפיות, כאשר מקורבי ראש הממשלה פתחו בקמפיין ברשתות החברתיות נגד ועדת הבחירות המרכזית והשופט שעמד בראשה, בטענה שהבחירות זויפו. זה היה שקר מודע, פייק ניוז מתוצרת בלפור, כפי שאחד מהם הודה אחר כך. בשלב השני הם הציעו לחברי כנסת מהמרכז־שמאל לערוק לגוש הימין. כשגם זה לא צלח הם פנו לעזרת הקורונה.

התוצאה באמת חסרת תקדים: אין בישראל ממשלה נבחרת, הכנסת הנבחרת מנוטרלת, ובתי המשפט נתונים לחסדו של שר משפטים ממונה. את החלל הענק הזה ממלא אדם אחד: אין ויכוח, אין פיקוח, אין איזון, אין בקרה. לרוסיה דמינו: אמור מעתה, לא בנימין נתניהו — בנימין פוטיניהו.

שלא יהיה מקום לטעות: אין קשר של ממש בין משבר הקורונה לרמיסת ההליך הדמוקרטי. הרמיסה התחילה לפני המשבר. המשבר הוא רק תירוץ. כמו בקורונה, מספר הנשאים גדול ממספר החולים. אנחנו מתקשים להבין שהמחלה מקננת בתוכנו.

המצב הזה מסוכן בתקופות רגיעה ומסוכן עוד יותר בתקופות חירום, כשיש חשיבות גורלית לאמון שרוחש הציבור להחלטות שמקבל השלטון. ערב־ערב אני צופה בהודעות שמשמיע ראש הממשלה מעל הדוכן (את האירוע מכנים מסיבת עיתונאים, למרות שהוא רחוק מלהיות מסיבה ואין בו עיתונאים — רק מונולוגים מפי הגבורה), ואני מקווה בכל לב שהצופים מאמינים לו. לי קשה: כל כך הרבה פעמים זעק נתניהו זאב־זאב והזאב לא בא, לפעמים גם לא היה, שאני מתקשה להאמין לו גם כאשר הזאב אמיתי.

אני מתקשה להאמין לו כשהוא מנופף בהישגים המופלאים שלו ושל ישראל בהתמודדות עם המשבר, משום שלמרבה הצער העובדות הפוכות. לא הציבור אשם במחדל ערכות הבדיקה, בפתיחת שערי נתב"ג לנגיף ובהפקרת הצוותים הרפואיים. לישראל היו נתוני פתיחה טובים בהשוואה למדינות אחרות, והיא ביזבזה אותם. הייתי מכבד אותו יותר אילו היה אומר: שגינו, ועכשיו אנחנו מתקנים.

הוא לוקח איתו למחוזות האי־אמון גם את בכירי משרד הבריאות. נדמה כאילו מישהו אמר להם: "הישראלים חושבים שהם בחופשת קורונה. תפחידו אותם: רק אם תפחידו אותם למוות הם יישארו בבית". ואז מתייצב מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב, אדם מיושב בדרך כלל, ומודיע על "הרבה אלפי מתים". אם זה הצפי, מצבנו גרוע בהרבה ממצבה של איטליה. בינתיים לא מת בישראל אדם אחד. עוד לא הגיע הזמן לחפור קברים בגנים הציבוריים.

אולי זה נשמע קטנוני, אבל מותר לצפות ממי שמטיף לאחרים שישמור על כמה כללי זהירות בסיסיים. בכירי משרד הבריאות מדברים אל תוך מיקרופונים שנרטבו מהיריקות של קודמיהם, נוגעים בידיהם במשטח שזוהם ומפליאים לדבר על ריחוק חברתי כשמאחוריהם, באולפן הטלוויזיה השקוף, הקרבה הפיזית חוגגת. השרים מסדרים את כיסאותיהם כמו במשחקי ילדים, אבל מיד בתום האירוע מתגודדים יחד (לפחות ליצמן כבר לא שם. את הדוגמה האישית שלו הוא מספק בישיבות בבני־ברק).

הקורונה תיעלם בסוף. אלא שבדמוקרטיה אף פעם לא חוזרים אל נקודת האפס: מה שמשתבש בימים אלה, בחסות הקורונה, לא יתוקן בקלות. לכן צריך לטפל בקורונה כאילו לא מתרחש לנגד עינינו פיגוע בדמוקרטיה, ולהיאבק על הדמוקרטיה כאילו אין קורונה.

הטור המלא מחר במוסף לשבת