שירת הקורונה
הבניין ברחוב בן טבאי 5 בירושלים הפך השבוע, כמו רבים כמוהו ברחבי המדינה, לבנייני האומה: הדיירים שרים כאילו לא קיים נגיף בעולם, רק השמחה מידבקת | "כשאין תרופה לקורונה, מה שנשאר זה לשמור על מורל", מסבירה שי נצר, הסטודנטית מקומה שלישית, שנמצאת בבידוד עם בן זוגה | "עם כל הסגר הזה, לפחות אנחנו יוצאים להיפגש במרחב הכי חיצוני שיש", אומרת הדס וולף יצחק בקומה השנייה. "פשוט שרים יחד, לא משנה אם מזייפים" | אז האם ישראל משתווה לאיטליה, מולדת שירת המרפסות? "הם לא מגיעים לרמה של הכנת שירונים"
"הנה הם באים,
ימים של שקט.
נצא אל החלון לראות,
אם כלו כבר המים".
("ימים של שקט", להקת לולה)
עד שהגענו לשיר "ימים של שקט" כבר יצאו כולם אל המרפסות. הם עמדו שם, גברים, נשים וטף, כל אחד במעילו וכובעו, ורקדו. מזג האוויר החורפי של יום רביעי אחר הצהריים לא הרתיע אותם, מה גם שהאלטרנטיבה הייתה להמשיך ולהישאר בתוך הבית. גם מבניינים מרוחקים יותר ליכסנו צוואר, הטו אוזן, טיפסו על גג. חלק הרהיבו עוז וירדו אל הרחוב, משתדלים לשמור על כלל שני המטרים. הם שרו כאילו אין בידוד בעולם. רק השמחה הייתה מידבקת.
טרנד שירת המרפסות שהחל באיטליה מוכת הנגיף, התפשט בעולם ועד שהגיע לרחוב בן טבאי בירושלים כבר עבר מוטציה. רן יהושע, מוזיקאי ואיש חינוך שגר ברחוב, לקח את הרעיון הגולמי מאיטליה והפך אותו למופע אמיתי, שלא לומר פסטיבל: רק השבוע הוא הופיע שלוש פעמים. "בפעם הראשונה הייתי בהלם", הוא אומר. "הבאתי את המגבר שלי מהעבודה, חיברתי את הגיטרה, ואחרי שהתחלתי לשיר קלטתי שכל המרפסות מלאות באנשים".
את הבמה שלו מיקם יהושע לא רחוק מפתח הדירה שלו, במבואת הכניסה לבן טבאי 8. את הרמקול כיוון לעבר בן טבאי 5, מבנה שנדמה כי הונדס במיוחד לימי הקורונה: בניין רכבת שמרפסות נמתחות לאורכו, נושקות זו לזו ופונות אל הרחוב. השבוע הפכה חזית הבניין הזה ליציע, התקהלות חוקית של כמאה איש. "ערב טוב בן טבאי", צעק יהושע למיקרופון בדיוק בשעה חמש, ושוב החל הריטואל הכמעט יומי: "הנה מה טוב ומה נעים", "לו יהי" וכמובן "שבט אחים ואחיות". "לא הייתה ברירה, אנשים ממש ביקשו את השיר הזה", מתנצל יהושע.
כך, בשירה בציבור בניחוח אפוקליפטי, מעבירים תושבי הרחוב הקטן הזה את אחר הצהריים שלהם בימים טרופים אלה. נשימה של אוויר נקי, רענן, בתוך הפחד הגדול והמסוגר שהוא וירוס הקורונה. "ההרגשה בהופעות האלה, היא שכולנו מתעופפים 20 ס"מ מעל היומיום", מנסח זאת יהושע.
ניידת של חומרי יצירה
זה רחוב חסר מוצא שנמצא באמצע שכונת קטמון וקרוי על שם נשיא הסנהדרין. מרבית הדיירים כאן גרים בשכירות ועובדים במקצועות חופשיים. "חילונים, דתיים, חרדים, הומואים ולסביות", אומר אחד השכנים. "נדמה לי שאפילו יש כאן זוג ערבים".
לכאורה מדובר במקום אגבי, סתמי. רצועה של מאה מטר עם בנייני אבן ירושלמית בני שלוש־שש קומות, עצי מחט ושפע של חניה. אלא שברחוב בן טבאי הירושלמי מפעמת רוח נעימה של קהילתיות ושכנות סטייל שנות ה־80. "בשגרה, הילדים מסתובבים כאן בין הקומות ונכנסים לדירות של אחרים בלי בעיה", אומר ג'וש בקון. "זה לא כמו הבניינים הגבוהים האלה, שבהם אתה לא צריך לפחד מקורונה כשמישהו דופק בדלת, כי אף אחד לא דופק בדלת".
בקון הוא חובש כיפה בן 37, נשוי לאפרת ואב לנעם בן השמונה ויגיל בן הארבע. "לא פשוט להסתדר עם הילדים בבית", הוא מודה. "לנעם יש כל מיני שיעורים מקוונים מבית הספר, עם יגיל זה קצת יותר מאתגר". הוא עצמו עובד כעוזר מנכ"ל בפרויקט תגלית. "צימצמנו את העבודה למינימום", הוא אומר. "הוצאנו אנשים לחל"ת. אני עובד חצי מהבית וחצי מהמשרד". אשתו פסיכולוגית חינוכית בעירייה. השבוע קיבלה הודעה שהיא יוצאת לחופשה.
במשך כמה שנים מאז החתונה הם התגלגלו בין דירות בירושלים, עד שמצאו את בן טבאי 5, קומה שנייה. "מיקום טוב במחיר טוב", הוא נשמע כמעט מסויג לחשוף את הסוד, שמא ינהרו למקום סוכני נדל"ן ממולחים. "קרוב לקניון מלחה, למוסכים של תלפיות, לכביש בגין והיציאה מהעיר, עם תחבורה ציבורית טובה. אבל הדירות בסך הכל קטנות, סביב ה־60 וקצת מטר, לא משהו ענק. רוב האנשים נשארים פה עד שנהיה להם צפוף מדי".
בשיכון של משפחות צעירות הילדים הם הדבק, וזה לא שונה ברחוב בן טבאי. "יש שלושה גני ילדים במתחם שלנו, ממש מתחת לבניינים, ורוב המשפחות שולחות לשם את הילדים, מה שיוצר חברויות גם בין ההורים", מסביר ג'וש.
הילדים הם אולי הדבק של קהילת בן טבאי, אבל הפלטפורמה היא הווטסאפ. 120 שכנים חברים בקבוצה השכונתית, שבה מוצאים בייביסיטר, מוסרים מיקסר יד שנייה ומבררים למי יש חיתולים ספייר בחצות הליל, כשהסופרמרקט סגור. הקורונה, אומר בקון, הגבירה עוד יותר את הסולידריות. "כמה שכנים תלו שלטים בחדר מדרגות וכתבו שאם למישהו יש חוסרים, שיפנו אליהם", הוא אומר. "יש כאן ניידת מלאה בחומרי יצירה שעוברת בין הבניינים ומחלקת לילדים. אנשים מנסים לעזור".
משפחת בקון, למשל, נחלצה לעזרת השכנים מלמעלה, זוג סטודנטים שנאלצו להיכנס לבידוד. "אתמול אשתי הביאה להם פיצה וסלט לארוחת ערב", אומר ג'וש. "מחר נדפוק אצלם ונבדוק שהם לא גוועים ברעב".
אתה מדבר על סולידריות, אבל בשגרה ירושלים היא עיר של מתחים בין קהילות.
"דווקא לא. אצלנו ברחוב זה לא מורגש והאמת, גם לא כשאתה מסתובב בעיר. ביום חמישי שעבר הייתי ברמי לוי, עם חרדים, ערבים וחילונים. אני לא חושב שהיה שם משהו מיוחד חוץ מזה שאנשים קנו כאילו מגיע סוף העולם, ארמגדון".
הסטודנטים מלמעלה הם שי נצר ונדב הלמן, הוא בן 30 מיטבתה והיא בת 25 מכפר תבור. היא לומדת לתואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך והוא סטודנט שנה ג' לרפואה. "הייתה לנו תקופת מבחנים מטורפת", אומרת שי. "האמת, הרגשתי שאני צריך חופש", נושף נדב.
אפשר לומר, אם כן, שלמזלם הם היו בקניון מלחה במקביל לחולה מספר 187. "גילינו את זה במקרה", אומרת שי. "פתחתי אתר חדשות מקומי ובדיוק היה שם את המסלול שלה. אנחנו לא חושבים שראינו אותה, לפי התיאור של הגיל והמאפיינים, וגם לא נתנו פירוט של איפה בדיוק היא הייתה בקניון. ובכל זאת החלטנו שזה יהיה הכי אחראי מצידנו להיכנס לבידוד".
הקונספט של בידוד קצת הבהיל אותם בהתחלה, במיוחד לאור העובדה שיום לפני כן המקרר שלהם התקלקל. "הספקנו לשים את כל האוכל אצל השכנים המקסימים, והם החזירו לנו אותו עם אקסטרה", מספרת שי. "אתמול כבר הגיע המקרר מתיקון. השאירו אותו מחוץ לדלת של הדירה ונדב גרר אותו פנימה".
את הזמן בבידוד הם מעבירים על פי לו"ז מדוקדק שכתבו לעצמם. בכל יום הם עורכים רבע שעה של אימון גופני, משתדלים לאכול באופן מסודר ומקפידים לדבר עם בני המשפחה בווטסאפ. חבר'ה רציניים, נדב ושי, כאלה שאפילו בבידוד מכוונים שעון מעורר. נדב גם מתרגל מדיטציה בבוקר ובערב בעזרת שיעורים אונליין.
מופע המרפסות רשום אצלם כמובן בלו"ז היומי. אמנם אין להם מרפסת אבל בהופעה של יום רביעי הם שלפו את הראש לרגע מהבידוד, דרך החלון הצר של הסלון. "כשאין תרופה לנגיף, מה שאנחנו יכולים לעשות זה לשמור על מורל", מסבירה שי.
את מרגישה שנתתם פייט לאיטליה, מולדת שירת המרפסות של עידן הקורונה?
"אני לא חושבת שהם מגיעים לרמה של הכנת שירונים".
טובים יותר, חומלים יותר
מה שמחזיר אותנו לרן יהושע, האיש מאחורי השירונים (שנשלחו בווטסאפ, ברור) והרוח החיה והמזמרת של מופע המרפסות. הוא בן 40, ירושלמי מלידה, נשוי לרותם ואב לנועה, אוריה, טל ומיכאל. לפני שיצא לחל"ת עבד כמנהל תוכנית "לתת פה", העוסקת במוגנות ומניעת פגיעה מינית בילדים. "אנחנו מגיעים לכמעט מאה אלף איש בשנה באמצעות מפגשים בבתי ספר ובקהילות בכל רחבי הארץ", הוא מספר. במסגרת עבודתו הוא מעלה מופע מוזיקלי שאיתו הוא מופיע מדי שבוע. "שיר טוב אחד יכול לעשות עבודה של מאות סדנאות".
ביום חמישי שעבר הוא ישב עם הצוות שלו במשרד, כשהגיע הטלפון הראשון. "ביטלו לנו סדנה בבית ספר אחד, ואז בשני ואז בשלישי", הוא אומר. "בתוך שעתיים התבטלה לי עבודה של ארבעה חודשים".
הפתרון שלו היה לשיר. במוצאי שבת האחרונים הוא התחיל להריץ בווטסאפ את הרעיון למופע מרפסות, והחבר'ה זרמו. כל מי שרצה כתב הצעות לשירים, ורק האופטימיים שבהם נבחרו: "שיר אהבה" (יחד, לב אל לב), "מילה טובה" של יהודית רביץ, "בשנה הבאה" (נשב על המרפסת) והגרסה העברית ל־Let it be של הביטלס. "ויתרנו על 'גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת' וכאלה", אומר יהושע. "עם ישראל ציני מטבעו, אבל הקורונה מצליחה לשנות את זה. רצינו שירים של יחד, שלבבות מכל הבניינים יתחברו".
כשאתה לא שר, איך אתה שורד את הקורונה?
"זה מאוד מורכב לכולם. להיות עם הילדים, לעבוד תוך כדי, למצוא את הספייס לנו, ההורים. עדיין לא מצאתי את האיזון".
מה הכי קשה לך?
"שהילדים צריכים אותך ובדיוק קיבלת שיחה מהרואה חשבון לגבי איזה טופס 1514 של ביטוח לאומי, שאם לא תמלא אותו לא תקבל דמי אבטלה".
לא בטוח שחל"ת זה כזה נורא. הדס וולף יצחק, בניין 5 קומה 2, היא אם לאביגיל בת הארבע ונעם בן השנה וחצי. הבן שלה הולך לגן עם הבן של ג'וש בקון והבת שלה באותו הגן עם הבן של רן יהושע. במקביל היא עובדת בבית אבי חי כמנהלת תוכניות חינוכיות. היא לא יצאה לחל"ת ושיחת הטלפון שלי איתה נדחתה שוב ושוב כי לא מצאה זמן פנוי. "כמו הרבה מקומות, בית אבי חי מנסה עכשיו להעלות את קרנו של אתר האינטרנט שלו", היא מסבירה. "הרבה מהתוכניות הלימודיות שלנו ממשיכות באופן וירטואלי, וזה מצריך מעבר על הארכיון, חשיבה מחודשת לגבי תכנים, הרבה עבודה. מזל שיש לנו בבית פינת עבודה קטנה שבה אפשר לסגור את הדלת".
בעלה איתמר הוא מורה למדעים ומחנך בתיכון זיו, וגם הוא עובד מהבית. "בכל בוקר הוא נפגש לשיחת בוקר עם התלמידים שלו, וזה נורא משמעותי להם", היא מספרת. "כולם מחפשים קצת משמעות וקצת להרים את הראש מעל הדבר הזה".
בתוך כל משבר הקורונה המופע הוא הברייק היומי של הדס ומשפחתה. "פשוט לעמוד ולשיר יחד, בין אם מזייפים ובין אם לא, הזדמנות לילדים לקפוץ קצת", היא אומרת. "בשכונה שלנו רגילים להיות רוב הזמן בחוץ וכל הסיטואציה הזאת מאוד לא טבעית עבורנו.
"הדלתות של הדירה שלנו ושל הדירה של השכנים בקומה תמיד פתוחות, אנחנו מתייחסים לבית שלהם כהמשך של הבית שלנו. ועכשיו עם הסגר הזה, ההתכנסות פנימה, העובדה שלא רואים אחד את השני פנים מול פנים, מאוד קשה. אז לפחות בערב אנחנו יוצאים למרחב הכי חיצוני שיש ונפגשים. אחרי ההופעה הראשונה, אחרי כל המתח והסטרס, הרגשתי בוסט של אנרגיה חיובית".
את מתגעגעת לימים שלפני הקורונה?
"יש מישהו שלא?"
כבר הספקנו לשכוח שלפני הקורונה, לא בדיוק היינו בשיא שלנו כמדינה וכחברה.
"אין ספק. אבל רגעי משבר מוציאים הרבה פעמים את הצד הטוב, משהו בחומות מתמוסס. המרחק בין אנשים מצטמצם למרות הריחוק הפיזי, כי אנחנו שותפים לאותו גורל ברמה הקיומית. סליחה שאני מלהגת, אבל אני באמת רוצה להאמין שכל המשבר הזה יוציא אותנו טובים יותר, חומלים יותר, יותר מפוקסים על מה חשוב לנו".
כל שנבקש, לו יהי.
לפנייה לכתב/ת 
