מה הימים האלה, שאלתי את פרופ' משה הלברטל, מהחשובים בהוגי הדעות בישראל. "ימים של תוהו", השיב. הוא השקיף על התוהו מביתו במושבה הגרמנית בירושלים. כל פעם שהכעס עולה בי, אני מתקשר אליך, אמרתי. אני מקווה שאתה תעשה לי סדר, אתה תצנן את רוחי.
הוא השתהה לרגע. "לא רק שלא אצנן את רוחך", אמר בשקט. "אני אגביר את גובה הלהבות".
עד כדי כך? שאלתי.
עד כדי כך. "לפני הקורונה", אמר, "היינו בעיצומה של סערה מושלמת. שני משברים חוקתיים שלא התנסינו בהם, נפלו עלינו יחד. המשבר האחד נגע למערכת המשפט: ראש הממשלה מהלך על מערכת המשפט אימים, ולחצי מאזרחי המדינה זה לא אכפת".
למה זה חשוב, שאלתי.
"משום שכל חברה זקוקה לגורם לא פוליטי שיחליט מי אשם ומי לא אשם", אמר. "בלי זה אנחנו בכאוס. כשחושבים על כך במונחים היסטוריים, אין מנוס מהמסקנה שזהו רגע קשה, רגע איום".
אתה אומר גורם לא פוליטי, אמרתי. שר המשפטים אומר, מערכת המשפט הקיימת, פוליטית.
"הטענה שלו לא נכונה, אבל היא קיבלה גיבוי ממחצית הבוחרים", אמר הלברטל. "שבירת המוסכמות קיבלה כוח עצום בגלל תוצאות הבחירות.
"המשבר השני נגע לזכויות של הבוחרים הערבים. לקחו 20 אחוז מהבוחרים ואמרו להם: אתם לא תהיו שותפים לשלטון אף פעם".
מי שטוען כך, אמרתי, מתעקש שלא מדובר בבוחרים הערבים אלא בהשקפות של נציגי הרשימה שבחרו בה. מדובר בתומכי טרור, הם אומרים.
"יש תמיד צידוקים", אמר, "וגם לא מעט הונאה עצמית. לא מדובר יותר בוויכוח על מדיניות כזו או אחרת. הפסילה כוללת גם פרוצדורה, איך מחליטים, מי מחליט. הקורונה באה לאחר שהמערכת החיסונית שלנו חטפה נוק־אאוט בשלושה סיבובים".
ואז? שאלתי.
"ואז מגיע רגע החירום", אמר. "זה הרגע שבו הכל נפרם. כולם מהללים עכשיו את הסינים, איך התמודדו עם המגפה ובלמו אותה, אבל שוכחים את ההתחלה. המשבר פרץ והתפשט מכיוון שהמשטר בסין סמכותני. כשרופאים ניסו לחשוף את המגפה, המשטר השתיק אותם בכוח.
"בפוליטיקה יש פער בין המניע למעשה לבין הצידוקים שהפוליטיקאים נותנים לו. כשאתה בוחן מהלך פוליטי, אתה שואל, האם הצידוק מתאים למניע. שאלת האמון קריטית. אין לנו די מבחנות ומטושים כדי לקחת רוק מאנשים, וראש הממשלה מתפאר בהישג עולמי.
"שלוש תכונות לא טובות יש בישראלים: הם לא ממושמעים, הם היסטריים והם יהירים. נכון, גם האיטלקים לא ממושמעים ויהירים, אבל היסטריים הם לא. לפחות זה.
"מה שמסתמן כרגע הוא שיהיו כאן שיעורי אבטלה אדירים. החתן שלי, שעבד בתעשיית ההיי־טק, פוטר; גם בתי. כמו רבים אחרים, יש להם על מי להישען, אבל מתישהו גם זה ייגמר, ואז יתחיל הסיפור האמיתי.
"לכאורה, יש פתרון סביר: האוכלוסייה המבוגרת מוגדרת כקבוצה בסיכון. צריך למצוא את הדרך לספק לקשישים מיגון ובידוד, להשקיע את הכסף ברכישה ובייצור של מכונות הנשמה, בהכשרת צוותים ובהרחבת בתי החולים".
המומחים מסתמכים על מודלים סטטיסטיים, אמרתי. המודל שמפחיד את כל העולם הוא זה שגובש באימפריאל קולג' בלונדון.
"נניח שהמודלים הסטטיסטיים תקפים", אמר. "נניח שהנגיף ידביק 70 אחוז מהישראלים. עדיף להשקיע בקבוצת הסיכון, בבדיקות, בטיפול בחולים ולא להשבית לחלוטין את המדינה. אני לא יודע - ייתכן שהמומחים יודעים משהו שאותו הם לא רוצים לספר לנו. המספרים כפי שהם מציגים אותם, משאירים מקום לספק.
"יש עוד דבר מטריד: החרדה של הפוליטיקאים מכך שמערכת הבריאות תתגלה בכל ערוותה. יבואו אליהם ויאמרו: אתם אשמים. חשוב להם לא להציף את בתי החולים, שמא המחדלים שלהם ייחשפו".
רבים מוטרדים מהרישיון שניתן לשב"כ ולמשטרה לעקוב אחר אזרחים, אמרתי. מצד אחד, יש כאן פגיעה קשה בפרטיות. מצד שני, על פניו זהו אמצעי יעיל מאוד לצמצום ההידבקות.
"אני לא חד־משמעי בנושא הזה", אמר.
מה לעשות? שאלתי.
"הנשיא, אולי מישהו אחר, צריך להתערב", אמר. "הוא צריך לקרוא למוסדות השלטון ולמערכת המשפט לחזור לתפקד. אין כרגע הפרדת רשויות. למעשה, אין רשויות - לא פרלמנט, לא בתי משפט, לא ממשלה נבחרת; גם אפשרות לבחירות אין. אנחנו זקוקים לממשלה מתפקדת ולמערכת משפט - זה לא פחות חיוני מאספקת החשמל.
"החברה הישראלית זכתה תמיד לשבחים על שידעה לשמור על כללי משחק דמוקרטיים בתקופות מלחמה. וכאן, במצב של אי־ודאות, הכל מושבת".
אבל אנחנו במצב חירום, אמרתי.
"כל הטוטליטריזם המודרני מתחיל ברעיון החירום", אמר.
חשבתי על כל המשטרים, אפלים יותר ואפלים פחות, שעלו על גל של חירום וסירבו לרדת ממנו. אנחנו עוד לא שם, כמובן, אבל הישראלים שהניפו השבוע דגלים שחורים יודעים משהו על ההיסטוריה.
לא מקבלים את הדין
עם כל חולשותיו של המשטר בישראל, דבר אחד נשמר בו ללא ערעור: כיבוד ההכרעה בקלפי. רבין פינה את כיסאו לבגין; שמיר פינה לרבין; פרס פינה לנתניהו; נתניהו פינה לברק; ברק פינה לשרון; אולמרט פינה לנתניהו. אף אחד מהם לא אהב את הרגע שבו נאלץ לפנות את חפציו מבלפור, אבל כל אחד מהם הבין שאין מנוס. עד השבוע: מה שעומד על הפרק הוא לא רק החוק, המשפט, כללי המשחק, אלא עצם האמון של האזרחים במשטר, במדינה.
בחירות מארס 2020 הן הראשונות שבהן מפלגת השלטון לא מקבלת את הדין. 18 יום עברו מאז הבחירות, והליכוד מסרב להכיר בתוצאותיהן. זה התחיל מיד לאחר סגירת הקלפיות, כאשר מקורבי נתניהו פתחו בקמפיין ברשתות החברתיות נגד ועדת הבחירות המרכזית והשופט שעמד בראשה, בטענה שהבחירות זויפו. זה היה שקר מודע, פייק ניוז מתוצרת בלפור, כפי שאחד מהם הודה אחר כך. בשלב השני הם הציעו לחברי כנסת מהמרכז־שמאל לערוק לגוש הימין. כשגם זה לא צלח, הם פנו לעזרת הקורונה.
התוצאה באמת חסרת תקדים: אין בישראל ממשלה נבחרת, הכנסת הנבחרת מנוטרלת, ובתי המשפט נתונים לחסדו של שר משפטים ממונה. את החלל הענק הזה ממלא אדם אחד. אין פיקוח, אין ויכוח, אין איזון, אין חקיקה. לרוסיה דמינו: אמור מעתה, לא בנימין נתניהו - בנימין פוטיניהו.
אין פלא שאתמול התניעו מאות ישראלים את מכוניותיהם, הניפו מעליהן דגלים שחורים ונסעו לירושלים. השוטרים רשמו לחלק מהם דוח: הם ישלמו אלף שקל על הפרעה לתנועה שלא הייתה, מחיר סביר תמורת המאבק למען הדמוקרטיה.
"אדלשטיין, תתבייש", אמרה הכתובת, לבן על גבי שחור, על גג אחת המכוניות. אדלשטיין איננו איש רע, הוא איש מבוהל. הוא מקווה שאם ימשוך זמן, יקרה נס, והרוב שהליכוד איבד, יחזור אליו. הוא איננו הפוליטיקאי הראשון שמשחק בונקר, אבל הוא הפוליטיקאי הראשון שגונב את הכדור.
פעמיים קיבל הצוות נתניהו־אוחנה החלטות באישון לילה: ההחלטה הראשונה הייתה להשבית את בתי המשפט יומיים לפני תחילת משפטו של נתניהו; השנייה הייתה לאפשר לשב"כ ולמשטרה לעקוב דיגיטלית אחר אזרחים. ההחלטה הראשונה הדיפה ריח עז של ניגוד עניינים. השנייה הותירה סימני שאלה.
שלא יהיה מקום לטעות: אין קשר בין רמיסת ההליך הדמוקרטי למשבר הקורונה. הרמיסה התחילה לפני המשבר. כמו בקורונה, אנחנו מתקשים להבין שהמחלה מקננת בתוכנו.
הקורונה תיעלם בסוף. אלא שבדמוקרטיה אף פעם לא חוזרים אל נקודת האפס: מה שמשתבש בימים אלה, לא יתוקן בקלות. לכן צריך לטפל בקורונה כאילו אין פיגוע בדמוקרטיה, ולהיאבק על הדמוקרטיה כאילו אין קורונה.
ועדת החקירה הבאה
נווה רום, השכונה שעוטפת את רמת־השרון מדרום, נולדה כשיכון טייסים. בתים קטנים, דו־משפחתיים, צמודי־קרקע. שלשום, יום רביעי, המכוניות רבצו בדממה לאורך המדרכות. גברים הוציאו את כלביהם לטיול. כמו מלחמת המפרץ, רק הפחד שונה. איך אתה מתנהג, שאלתי את ערן דולב, תושב השכונה. "לפי ההנחיות", אמר. "בשכונה קוראים לי הדוקטור. אני חייב לתת דוגמה אישית". התיישבנו במטבח.
דולב, 81, היה רופא הצנחנים, השתתף כרופא במבצע אנטבה, היה קצין רפואה ראשי, מנהל מחלקות פנימיות בשיבא ובוולפסון ופרופסור בפקולטה לרפואה בתל־אביב. אין רבים שיש להם ניסיון כשלו ברפואה ציבורית.
"ב־1987 הקים חיל הרפואה את צט"מ, צוות טיפול מגפות", סיפר. "לא מול קורונה - מול סדאם חוסיין. המשימה הוטלה עליי, במילואים. אני לא מומחה למחלות זיהומיות. בשיתוף עם המכון הביולוגי בנס־ציונה בנינו מודל למלחמה נגד התקפה ביולוגית. אמרנו, צריך לייצר חיסון נגד אנתרקס. זה לקח שנים, אבל ייצרנו. פיתחנו כלים שאיפשרו לנו לעקוב אחר כל שינוי בתחלואה. הכלים האלה קיימים גם היום.
"העבודה עם משרד הבריאות הייתה עניין מורכב. היא עניין מורכב גם היום. כשיש מצב חירום, המדינה נוהגת כמו בשעת חירום אבל מסרבת להכריז על שעת חירום - כי הכרזה פורמלית עולה למדינה הרבה כסף. אז נואמים כמו בחירום, מתנהגים כמו בחירום ונמנעים מלהכריז על שעת חירום. אני לא יודע אם זאת לא חוצפה, עזות מצח.
"במהלך משבר האנתרקס הנחנו שנצטרך בחירום עוד כמה אלפי מיטות. נערכנו לזה, בקיבוצים, בבתי מלון. הלכתי לרב גורן, שהיה רב ראשי, וביקשתי אישור לא לקבור מתים באדמה אלא בשקים אטומים. אנתרקס מרעיל את האדמה. הרב גורן מצא מה שמצא בהלכה, ונתן אישור. היינו אמורים להכניס לכל שק קצת עפר, ולסגור.
"כיהנתי כיועץ לוועדת וינוגרד שחקרה את מחדלי מלחמת לבנון השנייה, את הציוד שלא היה והאימונים שלא נעשו. אני רואה דמיון רב בין מה שחקרנו אז לבין מה שייחקר בעתיד באירוע הקורונה, אם ייחקר. במשך שנים מרעיבים את מערכת הבריאות. גם את מערכת הרפואה הצבאית הרעיבו".
מתחילת המשבר, אמרתי, ההנחה הכללית היא שצה"ל ומשרד הביטחון צריכים לקבל על עצמם את האחריות. קודם כל, פיקוד העורף. יש למערכת הצבאית כוח אדם, משאבים, הגמישות הנדרשת ברכישת ציוד ובקבלת החלטות. אנשי מד"א מדברים על כך מהיום הראשון. זה לא קורה מסיבות פוליטיות או בגלל מאבקי יוקרה. מה דעתך?
"את המשבר לא צריכה לנהל המערכת הרפואית", אומר דולב. "גם לא ראש הממשלה. צריך גורם מתכלל, שיתאם בין כל הגורמים שנוגעים בדבר. אילו היו מכריזים על מצב חירום, פיקוד העורף היה לוקח פיקוד. רשות החירום הלאומית (רח"ל) הייתה נכנסת לעניין. אם זו לא שעת חירום, מהי שעת חירום?"
ראש הממשלה, אמרתי, מכנס כל ערב את נציגי משרד הבריאות, האוצר, המטה לביטחון לאומי, יועצים למיניהם. הם מתווכחים, והוא מקבל את ההחלטות. מדוע אתה חושב שזאת לא המתכונת הנכונה.
"אני חושש שזה עובד אחרת: נציגי הבריאות והאוצר נפגשים ומחפשים בנרות את ההחלטה שתרגיז כמה שפחות אנשים".
מה לעשות? שאלתי.
"להתמקד בקבוצות סיכון", אמר. "הקבוצה שנמצאת בסיכון הכי גבוה היא הצוותים הרפואיים. הסגל הרפואי צריך להיבדק יום־יום. איך אתה מבודד 2,500 אנשי סגל רפואי בלי לבדוק אותם? במחלקה פנימית באיכילוב באו במגע עם רופאה שחלתה. שלחו את כולם הביתה. מה ההיגיון?"
גם אתה בקבוצת סיכון, אמרתי.
"אני זקן", אמר. "גם בקבוצה שלנו יש יותר בסיכון ופחות בסיכון. ברור שקשישים שחולים במחלות כרוניות הם בסיכון הכי גבוה. כמה יש כאלה? כמה אלפים? קל להתמודד עם זה. תקצה להם צוותים רפואיים ותטפל בהם.
"אם אין די מכשירי הנשמה, אפשר לייצר כאן מכשירים חדשים. המכשירים לא מסובכים. בצה"ל פיתחנו בזמננו מכשיר שמנשים באותו זמן כמה חולים. יש פתרונות טכנולוגיים".
אתה צודק, אמרתי. ישראלים שמבינים בתחום הזה פנו בימים האחרונים לפחות לשניים מהמפעלים בתעשייה הביטחונית והציעו לייצר בתוך ימים מכשירי הנשמה. לא צריך להתפאר בקשרים אישיים ובפעילות של המוסד: הפתרון נמצא כאן.
מחדל ההסברה
איך, שאלתי, מונעים הצפה של בתי החולים. נדמה שזאת הבעיה שמפחידה את המערכת יותר מכל.
"מכילים את החולים בקהילה", אמר דולב. "במקביל, בתי החולים הציבוריים צריכים להפסיק לעשות ניתוחים אלקטיביים.
"בעיניי, אחד המחדלים הוא ההסברה. מופיע גבי ברבש בטלוויזיה ואומר, תוך כמה ימים יהיו עשרת אלפים חולים. על סמך מה מדבר בר סימן טוב על אלפי מתים?
"יש בסיפור הקורונה כמה נעלמים יוצאי דופן. מה ההסבר לכך שילדים לא נפגעים כמעט; מה ההסבר לכך שאין דיווח על חולים ברוסיה: האם ברוסיה אין חולים או אין דיווחים; מהו בסיס הנתונים שעליו בנו מודלים סטטיסטיים: האם כל מדינה דומה למדינה אחרת, האם כל אוכלוסייה דומה לאוכלוסייה אחרת".
לפני חמישה חודשים פירסם פרופ' דולב בכתב העת "הרפואה" מאמר מקיף על מגפת הפוליו, שהגיעה לארץ ב־1949 ("חיסון נגד שיתוק ילדים: מבט היסטורי על אתיקה וחוק", יחד עם דורית וייס). המגפה הכתה בארץ ארבע שנים. 3,000 ילדים נפטרו, ועוד אלפים נותרו נכים, משותקים בחלק מאיבריהם. גם אני, כמו רבים אחרים, נדבקתי במחלה. למזלי, בתוך 48 שעות החלמתי, ללא פגע.
נתניהו, באחד הנאומים הליליים שלו, אמר שהארץ לא ידעה מגפה בממדים של הקורונה. ידעה גם ידעה: מדינה בת שנה, ענייה, מוכה ממלחמה שבה נהרגו אלפים מבניה, מתמודדת בקושי עם עלייה המונית, קברה יום־יום את ילדיה.
"ילדים מתו", אומר דולב. "זה מה שהיה נורא במגפת הפוליו. היום אנחנו פטורים מהסיכון הזה".
הוא חקר גם את המגפה השחורה.
"המגפה השחורה, או בשמה האחר, המוות השחור, הקטלנית במגפות שידעה האנושות, פרצה במאה ה־14. המגפה נמשכה מאות שנים. היו שבעה גלי מגפות. ב־1666 נשרפה לונדון. יחד עם בתי העיר נשרפו גם החולדות. כשמתו החולדות, מתה המגפה. ב־1350 המגפה הגיעה לארץ ישראל. היא עשתה שמות באוכלוסייה הממלוכית. היהודים מתו פחות, אולי בגלל הרגלי היגיינה שונים, אולי מסיבות אחרות. לא הכל אנחנו יודעים".
הוא מודאג מהערבוב בין ידע מדעי לשיקולים פוליטיים. "כאשר מכניסים פוליטיקה למדע, מניפולציות לעובדות, לא יוצא מזה שום דבר טוב", אמר.
