לילה סוף
שדרות רוטשילד מזכירות סרט אימה אפידמיולוגי, רחובות פלורנטין ריקים וההומלסים באלנבי רעבים, אבל לפחות נושמים אוויר נקי | בנווה שאנן, עם או בלי קורונה, העסקים בתעשיית המין כרגיל, מלבד התנועה החלשה, אז אין חשש להתקהלות אסורה | סיור לילי בתל–אביב השוממת, שהחליפה את האלכוהול באלכוג'ל ואת המסיבות במסכות, וגם מבזקים ממוקדים אחרים
זהו אולי הערב האחרון לפני סגר מלא שייאכף על ידי המשטרה. ליל רביעי, מי האמין לפני כמה שבועות שנגיע למצב הזה. תל־אביב חשוכה. כלומר פנסי התאורה ברחובותיה דולקים, שלטי הפיצוציות מרצדים, אבל העיר כבויה. אלו ימי הקורונה, איש אינו יודע לצפות את שיא המגפה שעוד לפנינו, אבל החשכה והקדרות כבר כאן. העיר הנפלאה והתוססת הזאת נדמית עתה לאתר צילום ענק של סרט בלהות שעלילתו חורבן אפידמיולוגי.
נוהל יציאה מהבית: בקבוקון אלכוג'ל בכיס. מסכת בד מאיכות סינית ירודה שנקנתה במחיר מופקע על הפנים. זוג כפפות לטקס חד־פעמיות על הידיים. בכיס יש עוד כמה זוגות. ברחוב הקטן ביפו אין איש. זו שכונה מעורבת, יהודים וערבים, וביום־יום נשמעים בשעות הערב קולות צחוק ודיבורים מחלונות הבתים. לפעמים גם צרחות של מריבה וקללות. אבל עתה שקט. שמיכת ההתבודדות וההסתגרות מותירה את עשן המחלוקות והשמחות על אש קטנה, בתוככי הבית. אל הרחוב לא יוצאים עוד אנשים וגם לא קולותיהם. הנה שכן עומד בחניון הבניין הגבוה והוא מותח את גֵּוו, מחזיק שקית זבל, מביט סביבו המום. יצא להתאוורר, לגנוב כמה דקות מחוץ לבית, עיניו מתקשות לעכל את הריק והדממה.
נסיעה בעיר ריקה כמעט מתנועה. רמזור אחר רמזור, אנחנו הראשונים בקו העצירה. רחוב שלבים פינת בן צבי, הנה בלומפילד המשופץ שזרקוריו העצומים מאירים בשגרה את הרקיע היפואי בשעות הערב. עתה הם כבויים ועלטה שורה סביבו ואין איש החוצה את המדרכה המשופצת למרגלותיו. בסלמה פונים ימינה ועולים לפלורנטין. זו שכונה מלאה בברים, מסעדות ופיצוציות שבשעות הערב מוצפת בתושבים צעירים ובליינים הממלאים את הרחובות. אבל רחובות ויטל ופלורנטין שקטים, פה ושם צועד מישהו עם כלבו, שדרות וושינגטון ריקים.
מאחד הבניינים מגיח דן, שליח של וולט. בן 26, רוכב על אופניו החשמליים מנסה לעמוד בקצב. "ממש בא לי לשתף איתכם פעולה", הוא אומר ולא מרים את עיניו מאפליקציית המשלוחים, "אבל יש לי עוד משלוח. לכאן הבאתי אוכל ממסעדה מקסיקנית ועכשיו אני חייב לעוף להרצל, לשם יש לי משלוח של סוויט בוקס".
אתה צריך להגיד תודה שיש לך עכשיו עבודה, מאות אלפים איבדו את פרנסתם.
"גם אני איבדתי. עד לפני שלושה ימים הייתי ברמן בקן הקוקייה בשוק הפשפשים ובגלל משבר הקורונה פיטרו אותי. זה כולה היום השני שלי בתור שליח, חייבים להתפרנס. אבל וואלה חברים, אני חייב לעוף".
מחכים לסיפתח
בדרך לתחנה המרכזית הישנה הרמנו טלפון לחן גינוסר מבאר־שבע. הוא גר בעיר העתיקה ובמרחק הליכה מביתו יש לפחות ארבעה ברים שבדרך כלל בשעות האלו מלאים בצעירים. ביקשנו שייצא לחלון וידווח מה הוא רואה. "הנה יש בן אדם אבל אני מכיר אותו, הוא בדיוק חוזר מהעבודה. אם מישהו יוצא מהבית, זה רק להוציא את הכלב. כל מקומות הבילוי סגורים. העיר די שוממת. זו עדיין לא אווירה של עיירה שכוחת אל במערב הפרוע שכדור אבק גדול מתגלגל ברחובה הראשי השומם, אבל זה די קרוב לזה".
פונים לצ'לנוב ולקראת סופו נכנסים לשביל עכו. זה רחוב קצר היורד אל שדרות הר ציון בתחנה המרכזית הישנה, פחות מ־200 מטר. אין נרקומן כבד בתל־אביב שלא מכיר את המקום הזה. בכל שעה, בכל יום, בכל מזג אוויר תמצאו פה נרקומנים באמצע הזרקה. ובאמת כשעצרנו ליד קבוצה של שמונה אנשים כפופים, עמדה בדיוק אחת מהן, סשה שמה, עם מזרק בידה ודקרה את חברה שעמד מולה קצת מתחת לעצם הבריח בכתף שמאל. האיש גנח קלות, עצם את עיניו וכשסשה שלפה את המזרק מגופו התיישב על הארץ בלאות.
היא חבשה מסכת בד מלוכלכת ואמרה שאין לנו מה לפחד. "אצלנו בקבוצה אף אחד לא חזר בדיוק מחו"ל. כולנו לא יצאנו מהארץ כבר כמה שנים טובות. אל תפחדו, תראו, אני עם מסכה".
אנחנו בסדר, אבל את עצמך לא מפחדת עכשיו להסתובב ברחוב כשהמגפה משתוללת?
"מפחדת מאוד. מסמים אני לא מפחדת, אבל מהקורונה כן. ואני עושה הרואין וחגיגת וזה לא מפחיד אותי כמו הקורונה כי לזה אין תרופה. מחלה שאין לה תרופה זה דבר מפחיד".
איפה את ישנה?
"היה לנו מקום לישון בבניין ברחוב העלייה, מקום של בן אדם פרטי. תמורת כמה שקלים הוא נתן לנו לישון שמה, אבל עכשיו הוא ביקש שלא נבוא כי הוא מפחד שנבוא עם המחלה. אצלו יכולנו לשלם כי זה היה מעט כסף. אני למשל אוספת בקבוקים. אחרים אוספים בגדים מהזבל ומוכרים. אנחנו קולקטיב, עוזרים אחד לשני. אבל עכשיו אין ברירה, נישן ברחוב".
מלאה בנרקומנים, הומלסים וזונות, נווה שאנן היא שכונה מטונפת שגם בימים בהם לא משתוללת מגפה, רחובותיה מהווים סכנה לבריאות. יום־יום מדווחים תושבי השכונה על נרקומנים שמשתינים ומחרבנים בכניסות לבניינים ובחצרות. אחרים מקיאים את נשמתם באמצע המדרכה. כשהוא מסוגר בביתו בשל המצב, אמר לנו בטלפון מאיר אליאל רבינוביץ, תושב השכונה, שהוא מתפלל שהקורונה לא תגיע לכאן, "כי אם אחת הזונות או הנרקומנים יידבקו בנגיף זה יתפוצץ לכולנו בפנים. זה יתפשט פה בקצב מסחרר ולאף אחד לא תהיה שליטה על זה".
בצל התפשטות הנגיף בגרמניה, הורו השלטונות לבתי הזונות לסגור את העסק עד להודעה חדשה. בתל־אביב, אם יש לך בית קפה או מסעדה אתה חייב לסגור, אבל מי שמחזיק בית זונות יכול להמשיך כרגיל. 35 בתי זונות יש בנווה שאנן, עם קורונה בלי קורונה, העבודה ממשיכה. ברחוב ארלינגר מספר 3 ראינו שתי ניידות של הפיקוח העירוני שהגיעו לסגור חמארה של זוג אריתראים. אחד מבאי המקום שנאלץ לעזוב, בחור בשם עידאנה, אמר "אינשאללה אלוהים ייקח אותנו, מה יש לנו בעולם הזה. מה כבר יש נשאר בחיים שלנו, להיפגש בערב עם חברים, לדבר קצת, לשכוח מכל החרא, ועכשיו גם זה אין".
מחנות ליד צעקה בחורה על הצלם, "תוריד את המצלמה, אל תצלם אותי, יש לי ילדים ומשפחה בבית, לא רוצה שיראו אותי!"
זה חלל לא גדול ששימש פעם חנות ועכשיו מואר בנורה אדומה חזקה. בכניסה ספת קטיפה אדומה עליה יושבת אישה הצופה בחדשות. בפנים ישנו חדרון קטנטן עם מיטת יחיד ומצעים מסודרים. הבטחנו שלא נצלם, הבחורה נרגעה. שאלנו למה היא ממשיכה לעבוד. "יש לי ארבעה ילדים בבית, מי יאכיל אותם, ביבי יאכיל אותם? אותי הקורונה לא מפחידה, אני מפחדת רק מבורא עולם. בינתיים אני עובדת כרגיל. יגידו לי לסגור אני אעבוד בחוץ, ברחוב. שום קורונה לא תסגור אותי".
הפקחים עמדו והקשיבו מהצד. שאלנו למה לא סוגרים את בתי הזונות. בכל זאת יש מגפה שעוברת בהדבקה. "בינתיים אין כאן התקהלות", ענה אחד מהם. צדק. כבר אחרי תשע וחצי בערב ועוד לא היה סיפתח. "ירד משמעותית", אמרה הבחורה, "אבל יבואו, אני לא דואגת".
בהמשך ארלינגר עצרנו ליד זונת רחוב. 24, צנומה, עלה נידף. "אין עבודה בכלל", אמרה, "התחלתי לעבוד היום בשלוש בצהריים ועד עכשיו לא עשיתי אף לא לקוח. לא מספר, לא מציצה, כלום. בטח שאני מפחדת מהקורונה אבל אין לי ברירה, אין לי אוכל בבית, אפילו לחם פרוס אין לי".
רולטה רוסית
הזיה. יורדים ברוטשילד לכיכר הבימה ואין כלב ברחוב. אוקיי, ראינו שני כלבים שהוצאו על ידי בעליהם. כולה עשר בלילה ורוטשילד נראה כמו שדרת רפאים. עצרנו רגע בצד כדי להתקשר לשבי רקלר מירושלים. רקלר גרה ברחביה באזור שבקרבתו יש לא מעט בתי קפה. ביקשנו שתוציא את הראש מהחלון ותדווח. "אצלנו אין תנועה בכלל, אולי פה ושם רכב אחד לעשר דקות. אנשים יוצאים עם הכלב חבושים במסכות. שמע, מהמרפסת שלי ירושלים נראית כמו עיר שהלכה לישון ורק אלוהים יודע מתי היא תקום. מפחיד".
מול מקדונלד'ס ברוטשילד עצרנו ליד מיכאל סימנטוב ("אין לי קשר למנכ"ל משרד הבריאות") שישב לבדו על ספסל חבוש במסכה. "אני גר פה לא רחוק ויצאתי לשאוף אוויר כי לפחות אין זיהום אוויר עכשיו כשאין אוטובוסים ומכוניות. זה משהו לא ייאמן. ביום רגיל בשעה הזאת מקדונלד'ס מאחוריי מפוצץ. השדרה מלאה בצעירים ותיירים. אני המום מהשקט, המום. בדיוק רגע לפני שבאתם חשבתי לעצמי שזה סוף העולם. ואיך שבאתם לרגע נבהלתי כי התקרבתם יותר מדי. אתם יודעים איך זה עכשיו, כל בן אדם שעובר לידך זה רולטה רוסית".
זו מגפה שחיסלה ענפים שלמים. בתי קפה, ברים, מסעדות, בתי מלון, קולנוע, הופעות ועוד־ועוד. אי־אפשר היה להתנתק מהמחשבה על אובדן הפרנסה של מאות אלפי ישראלים כשצעדנו באלנבי לכיוון הים. המתחם מאחורי בית הכנסת הגדול שומם. החור בקיר של ג'סמינו, שתמיד מלא בבליינים רעבים לפיתות עם קבב בשעות האלו של הלילה, מוגף בתריס. אחר כך בר המנזר המיתולוגי שהאגדות מספרות שאפילו ביום כיפור אפשר לשתות בו בירה ועכשיו הוא חשוך וסגור בבריח. ולא רחוק ממנו, בכיכר מגן דוד, על מזרן ברחוב, מכוסה שמיכה, כמו תמונה שכאילו נלקחה מ"ענבי זעם" של ג'ון סטיינבק, שכב איש מבוגר כשידו מושטת מעל פיסת קרטון ועליה כמה מטבעות. "מאתמול לא אכלתי כלום. כלום לא הכנסתי לפה. תעזרו לי בכמה שקלים. החיים זבל. אני מעדיף למות מקורונה ולא למות מרעב. הכי גרוע זה להיות רעב". עמדנו שם כמה דקות ואיש לא חלף לידו ברחוב. ירדנו אל אמצע הכביש השומם וצילמנו. רחוב אלנבי מעולם לא היה כה ריק ונטוש.
כבר היה קרוב לחצות ולאורך דיזנגוף לא ראינו נפש חיה. בבניין על פינת ירמיהו, בדיזנגוף 310 עמד בחור במרפסת הקומה הראשונה ועישן סיגריה. ג'ון גלגר משיקגו, סטודנט ללימודי מאסטר ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל־אביב, שלוש שנים בארץ, שנה וחצי בדירה הנוכחית. לא היינו צריכים לצעוק. עמדנו ברחוב והוא במרפסת ודיברנו רגיל. "בערב נורמלי גם אם הייתם צועקים לא הייתי שומע אתכם. אני יושב בבית עם אוזניות מיוחדות נגד רעש. מאוד רועש פה, יש כמה ברים כאן שמלאים בחבר'ה שצוחקים בקולי קולות, מדברים בקול רם, אבל עכשיו מדהים כאן. אני יוצא למרפסת ליהנות מהשקט, יכול לשבת בבית עם חלונות פתוחים לרחוב. הבוקר אפילו שמעתי ציוץ ציפורים. ככה שיש לזה גם יתרונות", סיכם בחיוך. השארנו את גלגר במרפסת והלכנו לחומוס אשכרה בירמיהו. עוד מוסד. פיתה עם חומוס פול, ביצה ובצל גם בשתיים בלילה. עכשיו עובדים פה רק במשלוחים או שבאים, נעצרים בכניסה, צועקים לחמודי מרחוק את ההזמנה והוא מכין ומוציא לכם החוצה בפיתה או בחד־פעמי. כבר היה כמעט 12 בלילה, כפפות הלטקס הציקו וגם המסכה כבר לא ישבה טוב על הפנים. חמודי הוציא פיתה לצלם שהיה רעב ובינתיים דיברנו עם ליעם קצב. 24, מדריך גלישת גלים, אכל חומוס פול בצלחת חד־פעמית על הקטנוע שלו. "לא פשוט הסיפור הזה של הקורונה", אמר קצב תוך כדי ניגוב, "הפסקתי לעבוד בים כי יצאה הוראה שאסור ללכת לים. ועכשיו שאין לי עבודה אני בבעיה כי אני בן אדם שאוכל רק בחוץ. חוץ מחביתה אני לא יודע להכין כלום. וכמה חביתות אפשר לאכול? מצד שני אני צריך להצטמצם וזה מה שאני עושה. היום אכלתי בצהריים סביח בפיתה ברחוב ויצמן עם שתי ביצים וחמוצים בצד. 24 שקל עלה לי בלי שתייה למה יש לי בקבוק קולה בבית ורציתי לחסוך. אכלתי בעמידה. המנה שאני אוכל עכשיו עלתה לי 27 שקל וזה בלי ביצה בגלל החיסכון. וגם שתייה לא הזמנתי כי נשאר לי עוד מהקולה בבית. וגם את זה אני אוכל בעמידה. מה אני אגיד לכם, חשוב שכל אחד ישמור על ההוראות, יקפיד על היגיינה, לא ייצא מהבית, כדי שנגמור עם הסיפור הזה ונחזור לעבודה. לא יודע כמה אני אוכל להמשיך לאכול ככה בעמידה".
לפנייה לכתב/ת 
