ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    |
    24 שעות • 21.03.2020
    "תנו לנו לחזור לארץ עם התינוק"
    הם חלמו על הרגע הזה שבו יהפכו להורים במשך שנים, אבל לא דמיינו שבנוסף לכל הקשיים ייאלצו להתמודד גם עם הקורונה. כן, עבור הזוגות שבחרו בהליך פונדקאות בחו"ל, התקופה הזו היא סיוט כפול. בני הזוג גרינגולד תקועים באמריקה עם התינוק גורן בן החודש ולא יכולים לטוס איתו לארץ - החשש שבקרוב יתווספו אליהם עשרות הורים ישראלים נוספים. ויש עוד זווית: זוגות רבים שהתינוק שלהם אמור להיוולד בקיץ, טסו לאמריקה כבר עכשיו כדי למנוע מצב שבו לא יוכלו להיות בלידה
    סמדר שיר

    לפני חמישה ימים נחתו יפעת ויורם נבו בנתב"ג, כשבזרועותיהם אילון, תינוק בן שלושה שבועות. יחד איתם, בטיסת ג'ורג'יאן שהמריאה מגיאורגיה, היו עוד ארבעה זוגות הורים עם תינוקות רכים. והיו שם דמעות. המון. "למרות שאנחנו מתורגלים בטיסות, מעולם לא התרגשתי ככה כשראיתי את ישראל מלמעלה", מספרת יפעת, "ומעולם לא שמחתי כל כך ברגע הנחיתה. לכולנו הייתה תחושה שסוף־סוף הגענו הביתה. העובדה שניכנס לבידוד לא הרתיעה אותי בכלל. אם נגזר עלינו לעבור את הקורונה אז עדיף שזה יקרה בבית, ולא בארץ זרה".

     

    השיבה הביתה, שאורגנה כמבצע צבאי מתוקתק, היוותה את השלב האחרון במסעם של בני הזוג לעבר האושר. עבור שניהם זהו פרק ב' של נישואים. לפני שש שנים, בעזרת טיפולי פוריות, הצליחה יפעת (45, עוסקת בעיצוב) להרות וללדת את בנם הבכור, יואב. פרויקט הילד השני התגלה כיותר מסובך. "אחרי הפלות ואכזבות החלטנו להשתמש ברחם של אישה אחרת", היא מספרת, "שמענו דברים טובים על 'מנור מדיק' ואחרי תהליך של שנה וחצי היא נקלטה".

     

    ב־27 בפברואר הם המריאו עם בנם יואב לגיאורגיה. "הקורונה הייתה אז רק בסין וקיווינו שהיא לא תגיע לגיאורגיה. אני באמת לא יודעת איך הייתי נוהגת אילו נחתנו בגיאורגיה מוכת קורונה", היא מתלבטת. "עכשיו, כשאילון בזרעותיי, נראה לי שהייתי עושה הכל כדי לא להחמיץ את הלידה".

     

    קליטתם בטיביליסי הייתה קלה. "גרנו בבניין שמאוכלס ברובו על ידי זוגות מישראל כך שהרגשנו קצת כמו בקיבוץ. ראיתי מקומיים מסתובבים עם מסיכות, וקיבלנו הנחיות בענייני אלכוג'ל ושטיפת ידיים, ובבניין התנהל שירות של מטפלות ובייביסטריות כדי שההורים יוכלו לצאת קצת, לנשום אוויר, אבל רוב הזמן חיינו כמו בתוך בועה. בהתרגשויות של לפני ואחרי הלידה. לפני שבועיים המצב החריף. הוריי היו אמורים לנחות כאן שבועיים אחרינו, והטיסה שלהם בוטלה. בתי ספר נסגרו, התחילו דיבורים על סגירת השמיים, וחששנו שאנחנו עלולים להיתקע לזמן בלתי מוגבל".

     

    |
    |

     

     

    בכל מקרה, בני הזוג היו אמורים להישאר בגיאורגיה כחודש וחצי לאחר הלידה. "ב'מנור מדיק' הסבירו לנו שמדובר בשהות של כשישה שבועות בממוצע עד שגומרים את כל הניירת, זה התהליך", מספר יורם נבו (48, גמלאי צה"ל שעובד בקופ"ח כללית). "אנחנו מגיעים לשגרירות ישראל בטיביליסי עם תעודת הלידה שקיבלנו בבית החולים, הם שולחים את הפרטים למנהל האוכלוסין במשרד הפנים בישראל, ממנו שולחים את הדרכון הישראלי לגיאורגיה ורק אז אנחנו אמורים להזמין טיסה".

     

    "אפילו לקחנו בחשבון את האפשרות שלא נחזור ארצה לפסח ונחגוג את ליל הסדר שם. זו הייתה יכולה להיות הרפתקה יפה ומעניינת", יפעת צוחקת. "העולם של ימינו הוא כפר גלובלי וכל הזמן זרם אלינו מידע מישראל על הקורונה והלחץ גבר. בחוץ משתוללת מגיפה ואנחנו נישאר לכודים בטיביליסי בגלל ביורוקרטיה?"

     

    בני הזוג צילצלו לעו"ד מאיר רובין, שליווה אותם בתהליך החוזה, ופרויקט החילוץ יצא לדרך. "בהתגייסות מהירה התחלנו ללחוץ על כל הכפתורים", אומר עמי מנור, מבעלי "מנור מדיק". "כולם הבינו את החרדה והרגישות. משרד הבריאות, משרד הפנים ומשרד החוץ יצרו ביניהם שיתוף פעולה נדיר כדי להסדיר את הבאת התינוקות ארצה תוך שלושה־ארבעה ימים, עם תעודות מסע כחלופה זמנית לדרכון. כאן, בארץ, תיערך בדיקת די־אן־איי שאחריה יושלם הליך האזרוח הישראלי".

     

    "הסבים לא ראו את התינוק"

     

    בשבוע שעבר הצליח מנור להחזיר כעשרה זוגות עם תינוקות. "ביום שני שעבר, כשגיאורגיה הכריזה על סגר אווירי ואסרה על כניסת זרים, קיבלנו טלפון משגרירות ישראל לבוא מהר מהר", מספרת יפעת. "כל הזוגות מהבניין שלנו נסעו יחד. אירית שגב, סגן הקונסול, קידמה את פנינו בחיוך רחב וגרמה לנו להרגיש שיהיה בסדר ושאנחנו לא לבד. נראה לי שאלה התחושות החשובות ביותר שמחפש אדם שנקלע למציאות כפויה וחולם לעשות 'ויברח'. אירית הסבירה לנו שההליך של הנפקת דרכון מתבצע בדרך כלל בשני שלבים — ביקור ראשון לצורך הגשת תעודת הלידה וביקור שני לצורך קבלת הדרכון מישראל — אבל הפעם זה יתבצע במכה אחת. ראיתי את עובדי השגרירות נכנסים לטורבו ופועלים במהירות, מתוך הבנה שכל רגע הוא קריטי. הרגשנו עטופים. במקביל, ב'מנור' שריינו לנו טיסה מהיום למחר בתנאי לחץ, כשלא בטוח שהטיסה תצא ולא בטוח שעוד יש בה מקומות פנויים".

     

    "נסענו לסוכנות הנסיעות, לאסוף את הכרטיסים", מוסיף הבעל יורם, "ובגלל המצב לא הסכימו לקבל כרטיסי אשראי, רק מזומן. היינו במרוץ נגד הזמן. יפעת, אני, יואב ואילון התינוק התרוצצנו בין כספומטים עד שהוצאנו את הסכום הדרוש. זה הרגיש לי כמו מבצע חילוץ הישראלים מטהרן לפני 40 שנה. עד הרגע האחרון לא הייתי בטוח שנצא משם". יפעת חולקת עליו. "באינטואיציות הנשיות שלי הרגשתי שנצא. משרד החוץ ממש הפך עולמות כדי להחזיר אותנו הביתה, הרגשנו גאווה במדינה שלנו, שדואגת לאזרחיה. יש על מי לסמוך".

     

    בתסריט המקורי שהם רקמו, כל בני המשפחה היו אמורים לקדם את פניהם בנתב"ג. "זה לא קרה. יצאנו עם הילדים והמזוודות ותפסנו מונית. הנהג חבש מסיכה והחלונות היו פתוחים. הגענו הביתה, להוד־השרון, ומאז אנחנו בבידוד", מספרת יפעת. "אפילו ההורים של שנינו עוד לא ראו את הנכד החדש".

     

    יש לכם מספיק אוכל?

     

    "חברים טובים בשכונה השאירו לנו אוכל מחוץ לדלת ואנחנו גם עושים משלוחים", היא שומרת על אופטימיות. ב־1 באפריל, כשתסתיים תקופת הבידוד שלהם, הם מתכננים לערוך טקס ברית מילה לאילון, לעבור בדיקת די־אן־איי ולאשרר את אזרחותו הישראלית.

     

    מנור מספר שכבר בראשית פברואר הוא קרא את המפה והחל להטיס לטיביליסי את הזוגות הממתינים ללידה בחודשים מארס ואפריל. "אף אחד מהם לא התלונן על השהות שתתארך, כשאנשים ממתינים לילד במשך שנים, מה זה בשבילם עוד כמה שבועות?" נכון לעכשיו ממתינים זוגות ישראלים לעשר לידות נוספות ומנור מאמין שגם התינוקות האלה יוכלו לחזור ארצה במסלול החריג הזה, הנובע מהנסיבות. "כיום, יותר מתמיד, אני מבין שטיביליסי היא מקום אידיאלי למסלול הפונדקאות", הוא מציין. "גיאורגיה היא ארץ כפרית, המרחקים אדירים, אין קניונים והסיכוי שהשכן שלך חזר מאירופה עם נגיף הוא אפסי".

     

    "תורידו פרופיל ותשתקו"

     

    לעמית פלס, דור שלישי במשרד הנסיעות "נתיב טורס", יש נישה ייחודית. "כבר עשר שנים אני מטפלת כמעט בכל הזוגות שיוצאים להליך פונדקאות בארצות־הברית. לפני שנה, בפגישה עם 'אל על', ביקשתי הקלות מיוחדות עבור אלה שטסים לצורך פונדקאות והם הרימו את הכפפה. ההורים לעתיד שטסים דרכי מקבלים שינוי תאריך ראשון במועד הטיסה הארצה ללא תשלום וגם שריון מושב עריסה לפני ששם התינוק מופיע על ההזמנה".

     

    בשבוע שעבר הטיסה לצפון ארה"ב זוג שממתין ללידה בסוף יוני־תחילת יולי. "הם הבינו שהשמיים לפני סגירה, ותוך שעה הם עלו לטיסה. הם יודעים שיצטרכו לשבת שם שלושה חודשים יותר ממה שתוכנן ויש לכך משמעויות רבות, מהוצאות על שכירת רכב ובית ועד לאובדן ימי עבודה, אבל מה זה לעומת הרגע שבו הילד שלך מונח בזרועותיך?"

     

    הניסיון לשוחח עם זוגות שלקחו את הסיכון של טיסה מוקדמת לארה"ב או ליעדים אחרים בעולם כדי להיות עם התינוק ברגע הלידה — נידון לכישלון. חלקם חוששים מעין הרע, ורובם נשענים על עורכי הדין האמריקאים שמטפלים בתהליך. "המליצו לנו להוריד פרופיל ולשתוק", אומר גבר המעדיף להישאר בעילום שם, "כדי לא להעיר את הדובים".

     

    החשש הגדול בקהילת ההורים לעתיד הוא להגיע למצב של משפחת גרינגולד, שתקועה בימים אלה באינדיאנה, ארה"ב. המשפחה כוללת את גלעד גרינגולד (38, עובד בנק לאומי) ואמיר פוגל גרינגולד (45, איש מערכות מידע) מתל־אביב. ב־17 שנות הזוגיות שלהם הביאו לעולם שני בנים: יערי (5) וגורן בן חודש.

     

    "יערי נולד בנפאל, יום לפני רעידת האדמה הגדולה", מספר גלעד. "הוא היה אחד משני התינוקות ששהו בפגייה מאולתרת שנפתחה בחניון בית החולים, בתוך מכונית קטנה. האחיות טיפלו בו ברכב ואנחנו ישנו לידו במשך שלושה ימים עד שמדינת ישראל שלחה מטוס חילוץ והחזירה אותנו הביתה. המקרה הזה הוכיח לנו שלא תמיד חייבים להיצמד לנהלים היבשים. שאפשר לעגל פינות ולחשוב מחוץ לקופסה כשמדובר בסכנת חיים".

     

    אחרי טראומת נפאל, את בנם השני הם החליטו להביא לעולם "על קרקע יציבה" ולכן בחרו במסלול האמריקאי. "הבטיחו לנו שזה מסלול בטוח ומוכר ומסודר", אומר גלעד, "ועכשיו זה עומד למבחן. היינו אמורים לחזור ארצה ב־31 במארס, משיקגו, בקו החדש של אל על, והודיעו לנו שפתיחת הקו נדחתה. במקביל, קיבלנו את ההודעה שמשרד הפנים הישראלי כבר לא מקבל את הדרכון האמריקאי, מה שאומר שאנחנו צריכים להישאר כאן תקופה של חודשיים, אולי אפילו שלושה, כדי להשלים את ההליך של אזרוח ישראלי".

     

    ואיך התחושה?

     

    "קשה, אנחנו במצוקה נוראה. שכרנו בית באינדיאנפוליס, בתי הספר סגורים, הרחובות ריקים ואפילו מוזיאון הילדים הגדול ביותר בעולם, שנמצא במרחק מטר מהבית שלנו, ושיכול היה להיות גן עדן עבור יערי, סגר את שעריו. הכל גשום ומושלג ואנחנו כלואים בבית, לבד, אין לנו אף אחד וגם לא נראה שלמישהו אכפת מאיתנו. אם לא יהיה שינוי מיידי נצטרך לשכור בית אחר, ייתכן שהביטוח הרפואי שלנו יפקע, ואין לדעת מה יהיה מחר".

     

    הכאוס שלתוכו צללו נגרם, לדבריו, בגלל הביורוקרטיה הישראלית, שרק בידיה נמצא המפתח לפתרון המצב. "על פי החוק, היינו אמורים להתייצב עם גורן ועם הפונדקאית שילדה אותו בשגרירות ישראל בשיקגו ולהתחיל את תהליך האזרוח הישראלי. אבל הפונדקאית שלנו גרה במרחק חמש שעות נסיעה משיקגו והרופא שלה אוסר עליה לצאת מהבית בגלל החשש מהידבקות. רק ב־14 באפריל היא אמורה לעבור בדיקה רפואית שתאשר לה לחזור לשגרה".

     

    המציאות השתנתה ב־9 במארס, "כשהרשויות הישראליות החליטו לאכוף את הצו שלא מאפשר כניסת נוסעים ללא אזרחות ישראלית. כתוצאה מכך נפלנו בין הכיסאות. במשרד הפנים האמריקאי מוכנים להנפיק לגורן דרכון אמריקאי, כפי שזכאי לקבל כל מי שנולד על אדמת ארצות־הברית, אבל משרד הפנים הישראלי מסרב לקבל אותו. ביקשנו שיראו בנו מקרה חריג, הבטחנו שמיד עם שובנו ארצה ניכנס לבידוד לפי כל ההוראות והכללים, אבל התחושה היא שאין עם מי לדבר. לכן החלטנו לפנות לתקשורת. התקווה היחידה שלנו היא לחץ ציבורי".

     

    הבכור שלכם, יערי, נולד לתוך רעידת אדמה. גורן הקטן נולד לתוך קורונה. יש בזה משהו סמלי?

     

    "נשים נושאות את התינוק ברחמן במשך תשעה חודשים ויולדות בנים בעצב ובכאבים עזים. כנראה שגם הילדים שלנו מטלטלים עולמות. אנחנו רוצים להאמין שהילדים שלנו מגיעים לעולם טוב יותר במטרה להפוך אותו לעוד יותר טוב". •