בראיונות ובנאומים מפיץ ראש הממשלה נבואות חורבן מסחררות. באחרונה דיבר על משבר עולמי שלא היה כמותו מימי הביניים. אבל בה בעת משמיע נתניהו את התנגדותו הנחרצת להגדלה דרמטית של תקציב הממשלה ולהזרמת סיוע גדול למשק בטענה כי הדבר עלול לגרום לאינפלציה — לקח אותו למד, לדבריו, מתורתו של הכלכלן השמרן פרופ' מילטון פרידמן.

הסתירה בין שני המסרים צריכה להטריד אותנו. כי ממה נפשך, מר נתניהו: או שישראל דוהרת לקראת אסון בסדר גודל תנ"כי ולכן הכרחי לנקוט בכל הצעדים למנוע זאת — או שהיא מחויבת לחסוך בתקציב כדי לשמור על גירעון נמוך והדפסת כסף מרוסנת, כי הנה אור כבר מהבהב בקצה המנהרה. עמדתו של רה”מ, המנוגדת לעמדת נגיד בנק ישראל ולדעת כמעט כל קהיליית הכלכלנים, אינה רק שגויה. בנסיבות הקיימות היא עלולה לגרום לשיתוק המשק ולבכייה לדורות.

הבה נסתכל על מדינות אחרות: בגרמניה, הידועה בניהול מדיניות תקציבית מרסנת, הכריז שר האוצר על תוכנית מקיפה להצלת המשק בהיקף של עד 600 מיליארד אירו, קרוב ל־15% מהתוצר המקומי. אך יותר מהסכום חשוב הכיוון: ממשלת גרמניה מפעילה מחדש את הקרן מ־2008 לרכישה של מניות ואגרות חוב ומתן ערבויות לאשראי לעסקים כדי לגרום להם שלא לפטר מיליוני עובדים. שר הכלכלה הגרמני הצהיר: לממשלת גרמניה אין קווים אדומים והיא לא תהסס להשתלט על חברות פרטיות ולהפעילן כממשלתיות.

בארה"ב של טראמפ עובדים ביחד הבית הלבן, משרד האוצר והקונגרס על חבילת סיוע לעסקים, לחברות וליחידים המתקרבת ל־400 מיליארד דולר, כ־20% מהתוצר האמריקאי. החבילה תכלול מענקים, ערבויות לאשראי ורכישה של מניות ואגרות חוב קונצרניות כדי להציל פעילות כלכלית ותעסוקתית ולשמר את חיסכון משקי הבית. ואצלנו? הממשלה משלימה עם פיטורים "זמניים" של מאות אלפי עובדים מהמגזר העסקי (לו קיבלו העסקים סיוע נדיב מהמדינה, עובדיהם היו יוצאים לחופשה בתשלום), משלימה עם מגבלת תקציב אבסורדית, עם שחיקה קשה בחסכונות הציבור ועם פגיעה ביצוא, בהיי־טק, בעצמאים ובעסקים הקטנים.

למשק הישראלי החולה בקורונה דרושה מיד תוכנית להצלת חירום, דרושה "מכונת ההנשמה" בהיקף יחסי המקביל לארה"ב וגרמניה, בין 150 ל־200 מיליארדי שקלים. אלא שרה”מ לא מגלה נכונות לגבש תוכנית כזו או קרובה לה. הוא מתכוון לסיוע של עד 1.5% מהתוצר בלבד, כ־20 מיליארדי שקלים, עשירית מהנחוץ, ומתרץ את גישתו בהסתמכות מפוקפקת על תיאוריות מוניטריות שאבד עליהן הכלח. באותה המידה מושפעות החלטותיו הכלכליות המקוממות של נתניהו משיקולים פוליטיים צרי אופק הקשורים בכינון ממשלה חדשה בראשותו. זהו מחדל היסטורי שלא יסולח.