yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: אמיר לוי / פרויקט לונקה
    24 שעות • 23.03.2020
    "שרדנו את אושוויץ, מה זה קורונה בשבילנו?"
    הם בני 80 פלוס, חלקם אפילו חצו את גיל 100, ועכשיו הם נאלצים להעביר את זמנם בבידוד הרחק מבני המשפחה. אבל לניצולי השואה האלה יש הרבה מה ללמד את הדור הצעיר על כוח רצון, אמונה וגם על פרופורציות. "יש לכם טלוויזיה, מחשב, מקרר מלא ואפילו את הסרטים האלו — נטפליקס או איך שלא קוראים להם. זה סבל? תלמדו ממי ששרד זוועות במחנות השמדה בלי אוכל, בלי בגדים, בלי משפחה, חודשים על גבי חודשים"
    איריס ליפשיץ-קליגר, נעם ברקן

    משה בארט, 94

    "למדתי להיות אופטימי"

     

    משה בארט מתגורר בירושלים. הוא שוהה כעת בבידוד בביתו. לבד. "שוחררתי מברגן־בלזן, זאת הייתה התחנה האחרונה", הוא אומר. "סבלתי שם מטיפוס. עכשיו להבדיל יש לנו קורונה. אנשים חייבים להקשיב להנחיות. באושוויץ ובגטו רציתי למות, אבל לפני שאמות רציתי חתיכת לחם לאכול. לא היה לנו כלום. ברחובות הסתובבו נאצים. חיות. ואתם מתלוננים שאתם צריכים להישאר בבית עם צעצועים, מחשבים, טלוויזיה?!".

    צילום: יונתן סינדל / פרויקט לונקה
    צילום: יונתן סינדל / פרויקט לונקה

    בארט שומר על אופטימיות גם תחת מתקפת הקורונה. החיים לימדו אותו. "כניצול שואה אני פוגש צעירים ושואל אותם 'שמעתם על באבי יאר'? הם מעולם לא שמעו. ביומיים נכחדו יותר מ-30,000 יהודים! 30,000! אני מודה לאלוהים שהציל אותי, והיום אני בן 94. כל החיים שלי עבדתי. הייתי נהג מונית בארצות־הברית ובמשך שנים הייתי נגר. עכשיו אני מחזיק מעמד בבית. אני מקבל עיתון כל יום, רואה חדשות. מעסיק את עצמי. מה יש להתלונן? חזק חזק ונתחזק".

     

    בארט נולד ב־1926 בפולין, הצעיר בין ארבעה אחים. הוא שרד את אושוויץ ואת צעדת המוות לברגן־בלזן. "ראינו מרחוק ערימות גדולות, חשבנו שמדובר בערימות כרוב. כשהתקרבנו ראינו שמדובר בערימות של גופות. הייתי קפוא ורעבתי. ידעתי שזה הסוף שלי. לא קיבלנו אוכל. נצטוויתי לגרור גופות מהערימה ולזרוק אותן לבור ענק. ב־15 באפריל, על סף מוות מתשישות ורעב, שוחררתי על ידי הצבא הבריטי. אמרתי לעצמי 'יש לי פרוסת לחם, אני אחיה'. הבנתי שחשוב שאספר את הסיפור שלי". אחרי השחרור חזר לפולין וגילה שמכל משפחתו שרד רק אח אחד. ב־1949 עזב לארצות־הברית, גויס לצבא ואף נלחם במלחמת קוריאה. ב־1997 עלה לישראל.

     

    "הגעתי ממשפחה דתית. למדתי בחדר, היום אני מסורתי. אני שורד. אני מספר את הסיפור שלי ב'יד ושם'. עכשיו הם ביטלו את ההרצאה שלי בגלל הקורונה. אני מקווה שזה ייגמר בקרוב. כתבתי ספר שהכותרת שלו 'ניצחתי הכל'. אני ניצחתי — יש לי שלושה בנים, 13 נכדים ו־11 נינים. אני מחשיב את עצמי כווינר. שרדתי את אושוויץ, נשרוד גם את הקורונה".

     

    דב לנדאו, 92

    "ניצחתי הכל בחיים"

     

     

    "זה סבל?", שואל דב לנדאו. "להישאר בבית עם מקרר מלא כל טוב? יש טלוויזיה, יש מחשב, יש טלפון, חם בבית, יש לכם אפילו את הסרטים האלו, איך קוראים לזה — נטפליקס? אז מה לכל הרוחות הבעיה שלכם להישאר בבתים ולשמור על ההוראות? תלמדו ממי ששרד זוועות במחנות השמדה, כחוש, בלי אוכל, בלי בגדים, בלי משפחה, חודשים על גבי חודשים. התקופה הזו תעבור ונצא ממנה הכי מחוזקים ומאוחדים".

     

    הוא בן 92. מאמין בטוב. "אני מייחל שכולם ישתחררו מהבתים בדיוק כמו שאנחנו הניצולים ייחלנו בימים קשים מנשוא לצאת מהתופת שחווינו. הקורונה לא תביס אותי. אני מקווה שלא אצטרך להגיע למצב שבו איאלץ להיפרד ממשפחתי, אין לי שום כוונות כאלה בכל אופן. לא אוכל לעולם לשכוח את הרגע שבו אבא שלי נפרד ממני במחנה כשהיה חולה מאוד. הוא אמר לי: 'השם ישמרך. דב, אנחנו נפרדים, אני לא יודע אם אראה אותך אי־פעם. לכן יש לי בקשה אחת אליך — אתה תשרוד את הגיהינום הזה ותישאר יהודי לנצח. הייתי אז נער בן 16.5 ואבא היה רק בן ארבעים. כולי תקווה שכאן בישראל לא נגיע לפרידות שוברות לב כאלה. חייבים להיות חזקים ואופטימיים".

     

    לנדאו נולד בפולין ב־1928, היחיד מבני משפחתו ששרד את אושוויץ. לאחר מכן הוא גבר גם על צעדת המוות וגם על השבי הירדני במלחמת העצמאות. "ניצחתי כל כך הרבה בחיים שלי, אז הקורונה לא מפחידה אותי".

     

    דב, אב לשלוש וסב ל־14 נכדים, מתגעגע למשפחתו. "יש לי ברוך השם לא רק נכדים אלא גם נינים, וכולם מבינים שבגלל המצב הם לא יכולים לבקר אותי. החיים לימדו אותי להסתגל להכל. אז עד שיחלוף הנגיף הזה מהעולם אני מעביר את הזמן בבית עם עצמי לבד, מבשל לעצמי ומתפלל לימים טובים יותר ולחסד שבליל הסדר בכל זאת לא אשב לגמרי לבד".

     

    צילום: נתי שוחט / פרויקט לונקה
    צילום: נתי שוחט / פרויקט לונקה

     

     

    יוסף דסקלוביץ, 105, ואחותו רבקה הלפנד, 94

    "אני חזקה כמו ברזל"

     

    "ביחד אני ואחי כמעט בני מאתיים", מחייכת רבקה (ריבצ'ו, כפי שקוראים לה בני משפחתה) בתחילת הראיון. היא מתגוררת בחדרה ויושבת בביתה בהסגר עם המטפלת הפיליפינית שלה ועוקבת באדיקות אחרי הנחיות משרד הבריאות. "אני לבד, אי אפשר להיפגש עם בני המשפחה כעת", היא אומרת, "אז אני מנסה לשמור על אופטימיות כל הזמן. אני זו שמצחיקה בימים אלו את המטפלת הפיליפינית שלי. היא עוברת חרדה איומה מלווה בסימפטומים של הקאות. אני שמה לה מוזיקה כשהיא מנקה ואומרת לה 'תחשבי שהמטאטא הוא האהוב שלך ותרקדי איתו'. אני חזקה כמו ברזל גם עכשיו בצל הקורונה. החיים לימדו אותי להיות כזו. כשאת שואלת אותי אם אני פוחדת מהקורונה, את בעצם שואלת אותי בעדינות אם אני מפחדת למות. אז התשובה שלי היא לא, אני לא פוחדת מהמוות! ראיתי אותו יותר מדי פעמים מול העיניים. אני בוחרת לא לחשוב מחשבות מיותרות, אין טעם לחשוב מה יקרה אם חלילה אדבק ואצטרך להתאשפז בבית חולים, ובני משפחתי לא יוכלו להיות לידי. לימדתי את עצמי בימים הכי קשים שלי במחנה ההשמדה באושוויץ לעשות מהלימון לימונדה כמו שנהוג היום לומר. מה זה אומר? אני מעסיקה את המחשבות שלי בדברים חיוביים כמו לזכור לצלצל לכלתי ולאחל לה מזל טוב כי הייתה לה יום הולדת אתמול. אני עדיין מאמינה שבליל הסדר לא אשב לבד בבית, בטח ייתנו הקלה שקשישים כמונו לא יאכלו לבד מרור ומצה".

     

    צילום: אמיר לוי / פרויקט לונקה
    צילום: אמיר לוי / פרויקט לונקה

    רבקה נולדה בצ'כיה למשפחה דתית־ציונית בת עשר נפשות. "בגיל 18 נשלחתי יחד עם משפחתי לאושוויץ. ההורים ואחותי הגדולה, שהייתה נשואה, נשלחו למשרפות. הצלחתי להציל את אחותי הצעירה - בכל יום הברחתי לה אוכל מהמטבח שבו עבדתי במחנה. לאחר השחרור אני וחמשת אחיי שמצאנו זה את זו עלינו לארץ . יוסף, אחי הגדול, שכבר גר בארץ, קיבל אותנו בזרועות פתוחות והתמקמנו בנתניה". לרבקה שני ילדים, חמישה נכדים ושלושה נינים.

     

    יוסף דקל (דסקלוביץ), 105, יושב בדד בדירתו בנתניה עם המטפלת המסורה שלו. כששאלנו אותו אתמול איך הוא עובר את ההסגר הממושך, מנותק מבני משפחתו המורחבת, הוא השיב: "מה יש להגיד, כבר עברנו דברים קשים מאלה. החלטתי להיות קשוב להנחיות משרד הבריאות. הילדים שלי רוצים לבוא לבקר בתורנות ואני כל הזמן אומר להם שישמרו על עצמם ולא יגיעו אליי. נקודה. אני בסדר גמור. עד שזה ייגמר אני שומר קשר גם בסקייפ וגם בזום — כן, כן, אפילו המטפלת לא מאמינה. אין ברירה, אני רואה את המשפחה מרחוק".

     

    יוסף הצליח להסתתר מהנאצים ועלה ארצה ב־1940 בעוד שהוריו וכל אחיו נתפסו על ידי הגרמנים ונשלחו לאושוויץ. את אשתו, עטרה, הכיר בבני עקיבא בצ'כיה. בנובמבר 1940 הם ניסו להגיע בספינה בלתי חוקית לחופי ארץ ישראל, כאשר עטרה יולדת בים הסוער. הבריטים אסרו את כניסתם והם גורשו למחנה מעצר בקפריסין בספינה "פטריה". יחידה של 'ההגנה' ניסתה למנוע את הגירוש, הטמינה חומר נפץ קטן בספינה במטרה להשבית אותה, אך בטעות גרמה לה לשקוע תוך דקות. יותר מ־250 מעפילים טבעו למוות. יוסף אחז בתינוקת ציפורה וקפץ למים עם אשתו, שלא יכלה לשחות, ואחזה ברגלו של יוסף בזמן ששחה לחוף. הם שרדו. לאחר שמונה חודשים במחנה המעצר בעתלית הם התיישבו בנתניה. "אחרי מה שעברתי בחיים - מה זה קורונה?!", הוא מחייך.

     

    ליה הובר ויהודית ברנע ("תאומות מנגלה"), 82

    "קשה להיות לבד"

     

    ליה הובר מתגוררת ברעננה, וכעת נמצאת לבד בביתה. יהודית מתגוררת בתל־אביב עם בעלה ונמצאת איתו בהסגר. הן נולדו ב־1937 בהונגריה. כשהיו בנות שש גורשה המשפחה לאושוויץ. הבנות, תאומות זהות, נבחרו לניסויים הרפואיים המזוויעים של יוסף מנגלה. הרופא האכזר נהג לשאוב דם מגופן, ובאחת הפעמים, תוך כדי ביצוע הניסויים, התפרצה אימן לצריף והתחננה שיפסיק. בתגובה, הוזרק לה חומר שהפך אותה חירשת לצמיתות. שלוש הנשים שרדו סלקציות רבות עד לשחרור המחנה. האם, מרים־רחל, נהגה להתגנב לצריף בו הוחזקו ונתנה לבנות את פרוסת הלחם שלה. בתום המלחמה התאחדו שלושתן עם האב.

     

    צילום: אוהד צויגנברג / פרויקט לונקה
    צילום: אוהד צויגנברג / פרויקט לונקה
     

    עכשיו הן שומרות על אופטימיות, אך יש במשבר הקורונה גורמים שמחזירים אותן אל הטראומה. "אני יותר משבוע לבד בבית, מה שבעיקר קשה הוא הלבד. אני לא רגילה להתראיין ולדבר לבד, תמיד אנחנו יחד", אומרת ליה. "עכשיו כל אחת בבית שלה, אבל אם אצטרך אשאר כמה שצריך. יש לי משמעת. עברתי דברים הרבה יותר קשים. אם יש לך אוכל, אפילו רק לחם, לא צריכה להיות שום בעיה להישאר בבית. תזכרו שכשאתם נשארים בבית — אתם שומרים עלינו". •

     


    פרסום ראשון: 23.03.20 , 20:06
    yed660100