בחירתו של אדלשטיין

יולי אדלשטיין היה צריך לבחור אתמול בין מלחמה לחרפה. הוא יכול היה להגיד לנתניהו ולמנכ"ל הכנסת, אלברט סחרוביץ, שאין לו שום כוונה לרמוס את כבודה של הכנסת ושהוא בוחר להילחם על עצמאותה. ככה היה עושה יו"ר כנסת ממלכתי, יו"ר שמבין את גודל הרגע ואת גודל התפקיד. כך היה עושה אדם אמיץ, איש עם עמוד שדרה ועם מצפן פנימי, שלא נכנע לראש הממשלה ומסרב להפוך לבובת סמרטוטים בידיו.

אבל אדלשטיין בחר בחרפה. תשובתו לבג"ץ, שהורה לו להשיב האם הוא מתכוון לכנס את המליאה ולהצביע על החלפת היו"ר, היא בלתי נתפסת. הוא, אדלשטיין, סבור שההתערבות של בית המשפט בשיקול דעתו אינה נכונה בימים אלה. או במילים אחרות, אדלשטיין אמר: אני מצפצף על בית המשפט העליון ועל החלטותיו.

אדלשטיין בחר בחרפה וקיבל אותה. ולא רק בגלל דבריה של נשיאת בית המשפט העליון, אלא גם בגלל שמה שעשה אתמול ייוותר ככתם שחור על הביוגרפיה שלו גם בעוד עשרים ושלושים שנה. אסיר ציון לשעבר, שליחו של נאשם בעבירות חמורות, הואשם על ידי בית המשפט העליון כמי "שחותר תחת יסודות התהליך הדמוקרטי ופוגע במובהק במעמדה של הכנסת כרשות עצמאית". וכשיחפשו מונח לאדם שאיבד במעשה אחד מביש את כבודו ואת שמו הטוב, יגידו שהוא "עשה אדלשטיין". נדמה לי שבכניעתו ללחצי ראש הממשלה ומקורביו, נקברה אתמול גם שאיפתו של אדלשטיין להיות נשיא המדינה.

יש הטוענים שמי שדחף אותו לזה הוא המנכ"ל שלו אלברט סחרוביץ, שרק לפני שבוע הודיע כי בניגוד להנחיות משרד הבריאות הוא ממליץ שחברי הכנסת לא יתאגדו בקבוצות של יותר מעשרה ‑ ובגללו, או לפחות בעזרתו, נדחה המועד של קביעת הוועדות. יש מי שטענו אמש, שהמוטיבציה של סחרוביץ היא פשוטה: הוא לא רוצה לפנות את משרדו, מה שייאלץ לעשות אם אדלשטיין יתחלף. ויש גם הסבר פוליטי: אדלשטיין הבין מנתניהו ומשליחיו, שהולכים לבחירות רביעיות וכדאי לו להיצמד לכיסא. זה יבטיח לו להישאר בתפקיד עד ספטמבר, ועד אז ממילא כולם ישכחו.

אלה ימים בלתי נתפסים. ימים שכמותם עוד לא ראינו. אתמול היה נדמה שמגפת הקורונה מתגמדת אל מול החתירה ההרסנית של הליכוד, שבכל יום שעובר מערער ללא שום בלמים את יסודות הדמוקרטיה. מספיק היה לשמוע אתמול את דברי יריב לוין, שר בממשלת ישראל שחותר להיות שר המשפטים: "בג"ץ השתלט רשמית והפך את יו"ר הכנסת לחותמת גומי, כאשר את הכנסת והמליאה מנהלים שופטי העליון". בהמשך דבריו קרא לוין ללא פחות מהפיכה, כשהציע לנשיאת בית המשפט העליון להגיע לבניין הכנסת עם משמר בתי המשפט ולפתוח בעצמה את ישיבת המליאה. בכך הצטרף לוין לאושיה אחרת, שר המשפטים אמיר אוחנה בעצמו ובכבודו, שדחק ביו"ר הכנת להשיב לבג"ץ במילה אחת: לא.

מלבד כמה חברי ליכוד שהלכו נגד הזרם (ובכל זאת לא הצילו את כבודה של מפלגתם), כמו גדעון סער, גלעד ארדן ומיכל שיר, לא היה עוד מי שיתריע מפני הפגיעה העמוקה בבית המשפט.

אבל יש שופטים בירושלים, ואתמול הם עצרו את הפגיעה במעמדה של הכנסת. בכך כנראה נסתם הגולל על ממשלת אחדות בראשות נתניהו. קשה להעלות על הדעת שאחרי נאומו בכנסת, שוקל עדיין גנץ אפשרות של ממשלה כזאת. המעשה של אדלשטיין הוכיח לו את מה שכנראה היה טעון הוכחה מבחינתו: התעקשותו של נתניהו על המשך כהונתו של אדלשטיין הראתה קבל עם ועולם, שנתניהו מעולם לא רצה ממשלת אחדות, ושהוא כבר בעיצומן של בחירות רביעיות, אחרי שניסה (וגם הצליח) להחליש את כוחו ומעמדו של גנץ.