ביקור בית

"נולדתי בן 70 בערך", מודה יאיר אסולין, למרות שאינו נחשב בקבוצת סיכון על פי הנחיות משרד הבריאות. את הרומן שלו עם מה שמכונה "עולם הרוח" התחיל בכיתה ט'. נער דתי בקריית־מוצקין של שנות ה־90, קורא ושומע מהר והרבה – ספרות ופילוסופיה ומוזיקה מכל העולם. לפני גיל 18 פירסם מאמרים בעיתונות, בגיל 20 חלם להיות סארטר. את הכיפה החליף בקסקט. במקום סיגריות של חייל משוחרר, עישן מקטרת. בגיל 24 זכה בפרס ספיר לספר ביכורים על 'נסיעה' – רומן קצר על חייל דתי בדרך לקב"ן.

היום הוא בן 34, בעל טור קבוע ב'הארץ', מפרסם ספר רביעי תחת השם האקטואלי 'במקום ייאוש' (הוצאת הקיבוץ המאוחד) – קובץ מסות מהורהרות שמנסות לפצח את המושג הגדול שנקרא "ישראליות". פוסע בנתיבים שסימנו עבורו אדם ברוך ועמוס עוז של 'פה ושם בארץ ישראל', אם להיתלות באילנות גבוהים. "כן, יש לי את היומרה להגיד דברים משמעותיים על המציאות. הכוח שלי זה לסמן מהויות", הוא אומר. "בזמן כזה לסופרים ומשוררים יש מה לומר יותר מתמיד".

כדי לסמן מהויות אסולין נודד בספר בין ההלוויה של מוטי קירשנבאום ("קירשנבאום כדימוי, כאייקון, כאבטיפוס מסוים של בן המקום, של היליד") לשוק מחנה יהודה בירושלים ("'בייגלה עם זעתר' כבר לא מסמל את שוק מחנה יהודה, בטח לא ביחס ללחמי המחמצת והדגנים המלאים"); בין התנחלות בורגנית חדשה בשומרון ("כיפה קטנה, קרחת... סיפורים על נסיעות, סושי, אספרסו וכסף") לסמטאות צפת ("אותן חנויות פלאפל, אותם בזארים ישנים, מתפוררים"). מנסה לפענח אמביציה, פוליטיקה, אמונה וזהות דרך חוויות. "כתיבה מדיטטיבית" הוא קורא לזה. כזו שאין בה מסקנות חותכות ושורות תחתונות, אלא בעיקר התבוננות.

משבר הקורונה אמנם לא הספיק להיכנס לספר, אבל אם שואלים את אסולין, "הקורונה היא רק טריגר שמחיש את הפער בין הסיפור שאנחנו מספרים לבין החיים עצמם – כלכלית ופוליטית. יש תחושה שאנחנו חיים חיים טובים בשנת 2020 בעולם המערבי, אבל אנחנו מתנהלים בעולם שמעוצב לפי כללים פוליטיים לא רלוונטיים שעוצבו בסוף המאה ה־19. וכשיש פער כל כך גדול בין המסגרת להתרחשות, זה מוביל להתרסקות. חוסר האונים של המדינה היה שם תמיד, פשוט עכשיו אנחנו רואים את מלוא ערוותו".

לְמה אתה קורא "חוסר האונים של המדינה"?

"ברגע הזה יש משהו מביך. אנחנו בסוף לנפשנו. עם הילדים בבית, מנסים לעבוד מרחוק, להוכיח שאנחנו עובדים חיוניים, מקשיבים לביבי בתשע בכל ערב - אבל בתכלס זה כמו לראות את אבא צועק עליך הוראות כשאתה יודע בביטחון גמור שאין לו מושג לאן הוא הולך. ולראות את אבא חסר אונים, אבוד, זה רגע מכונן. אנחנו מקשיבים להנחיות כי זה מה שילדים עושים, אבל אנחנו יודעים שהיחסים עם הגוף הגדול הזה, שנקרא מדינה, לא יהיו מה שהם היו פעם. ומה שדחוף עכשיו זה להבין שהסיפור הישן באמת נגמר. הטכנולוגיה שינתה אותנו, רמת החיים השתנתה. אנחנו חיים בשני עולמות, ממשי ווירטואלי, שהם לא חופפים ומעמידים בסימן שאלה את המושגים לאום וגבולות. אז אנחנו צריכים לפענח מחדש מי אנחנו ולאן אנחנו רוצים ללכת".

מי אנחנו ולאן אנחנו רוצים ללכת?

"גם החיפוש אחרי תשובות קונקרטיות כרגע הוא הונאה עצמית. צריך להשתהות בשאלה. אני רואה את המאבקים על עתיד הדמוקרטיה, וחושב שכמה שזה חשוב, זה מאבק לא מעודכן. צריך להבין מה זה בכלל דמוקרטיה בעולם החדש. שלוש מערכות בחירות לא הזיזו לבורסה בכלל, אבל וירוס קטן מוטט אותה. זה מעיד על האתגרים הקיומיים שלנו: פרנסה ובריאות. אנחנו בתקופה של בלבול אז אנחנו נאחזים בכל מה שניתן להיאחז בו. אבל אחרי שהבלבול ישקע, מדינת הלאום תאכזב את האזרחים. אנשים מצפים לביטול מיסים, להקלות, לדחיית תשלומים, אבל מדינות לא יוכלו לתת מענה אמיתי לשבר הזה, וזה רק יחדד את השאלה מה זו בכלל מדינת לאום ומה יש לה להציע.

"אני רואה פה דווקא הזדמנות עצומה לייצר סדר חדש. והתפקיד שלנו הוא לחפש את מי שאומר דברים חדשים על העתיד. על הטכנולוגיה, על ההתנהלות האנושית החדשה. הקורונה בסך הכל הגיעה לריק קיים, ואחרי האסון יכולים לצמוח דברים מאוד משמעותיים".

באחת המסות המרכזיות בספר, אסולין מתלווה ליאיר לפיד בשורה של כנסי בחירות. "האיש הזה שבגיל 20 חלם, אולי, להיות המינגוויי", אומר אסולין, והפך לעוד פוליטיקאי. "כילד בקריית־מוצקין, הישראליות הזאת הייתה תמיד ברקע. יאיר לפיד, יהונתן גפן, מוטי קירשנבאום - אלו אנשים שכשהם חשבו על עצמם הם חשבו: אנחנו הישראלים. ורציתי להבין מה האנשים האלו מפנטזים. מה הם באמת. אני חושב שיאיר לפיד אף פעם לא באמת רצה להיות ראש ממשלה. הייתה לו פנטזיה לשבת עם סיגריה בבר בניו־יורק ולכתוב. ובמסע הזה איתו קלטתי את הפער בין מה שחשבתי שהוא יאיר לפיד, שמבחינתי הוא אושיית תרבות ותקשורת, לבין הטרגדיה במציאות. איך זה נראה כשהשאיפות הגדולות נפגשות עם העולם. ראיתי על הבמה אדם שבורח מעצמו. הפוליטיקה בלעה את התרבות, וגם את לפיד עצמו. לפיד הלך לפוליטיקה כי הוא רצה להשפיע על המציאות, אבל עד שהוא הגיע לפוליטיקה – הפוליטיקה מתה. היא כבר לא משפיעה על המציאות".

איך הפוליטיקה מתה אם אנחנו בקלפי ארבע פעמים בשנה?

"בדיוק בגלל זה. הדבר שאני מבין מתוצאות הבחירות הוא שאנשים לא מייחסים חשיבות לפוליטיקה בכלל. זה מנגנון שרץ כי יש בו כסף, אבל אנחנו בתקופה של יין חדש בבקבוקים ישנים. ככה תיארו את המאה ה־19, כשהאצולה סיימה את דרכה אבל עדיין לא פינתה את מקומה. והכי מרגישים את זה אצל אנשי הימין שהצביעו לביבי. אלו שאומרים על כתבי האישום שלו שאלו החיים הפרטיים שלו וזה לא רלוונטי לניהול מדינה. ברגע שנוצרת אבחנה בין המדינה לחיים הפרטיים - הפוליטיקה מפסיקה להיות רלוונטית.

"בלבנון היו המון מלחמות, אבל מה שהוציא אותם לרחובות זו ההצעה למסות את הווטסאפ. אלו אנשים שהמדינה שלהם דפקה אותם כל כך הרבה פעמים, אבל מה ששבר אותם זה פגיעה מיידית בחיים הפרטיים שלהם. אני מזהה את זה גם בישראל. אומרים שאם יעבור החוק הפרסונלי נגד ביבי המונים ייצאו לרחובות, ואם תהיה הרשעה המונים ייצאו לרחובות. אבל זה לא עומד במבחן המציאות. קיים פער ענק בין החיים לשיחה. קוראים לזה ניוון. משהו מת שם. בעשור האחרון החיים שלנו השתנו באופן כל כך דרמטי, אז ילד שמצביע 200 פעם בפייסבוק ובאינסטגרם יצביע פעם בארבע שנים?"

זה נכון לגבי כל המגזרים?

"הערבים הם היחידים שהבחירות היום רלוונטיות לחיים שלהם. בשביל כל האחרים זה נגמר. גנץ הוא במקסימום איזה ועד בית".

אז למי הצבעת? 

"אני לא אענה על זה. המניפולציה הכי גדולה בשנים האחרונות היא לגרום לאנשים להגיד למה הם הצביעו, ואז כשאתה בקלפי אתה מחשב מה אמא שלך תגיד. כביכול מותר לשאול, כי אצלנו מדברים על הכל. אבל בפועל אנחנו בתקופה הכי פחות פתוחה בישראל. ממש לא מדברים על הכל. ולהגיד למה הצבעתי מאפשר לי לשקר. רואים את זה במדגמים. זו אשליה של אינטימיות. ובכתיבה של הספר התחדד לי עד כמה הפסקנו להיות בית. מקום שאפשר להוריד בו את הנעליים, לדבר על דברים, לחלוק את ההתלבטות בלי שיקטלגו אותך. וזה שאיבדנו את זה – זאת טרגדיה. ישראל היא כבר לא מקום מוגן לשיחה". 

גם כובע הקסקט של אסולין, הסביר פעם, נועד לבלבל את המקטלגים. לא דתי ולא חילוני אלא מי שמתקיים "בין הקווים". ברומן השני שלו, 'הדברים עצמם', תיאר שלושה צעירים בני הציונות הדתית על רקע השבר הגדול של רצח רבין. בספר החדש הוא מסביר שמה שנראה היום כמו "תור הזהב" של הציונות הדתית - ריבוי כיפות במוקדי הכוח של הפוליטיקה, הצבא והתקשורת - הוא לא סיבה למסיבה אלא דווקא לדאגה. "ההצלחה הזאת של הציונות הדתית היא במובנים רבים גם הטרגדיה שלה", הוא כותב, ומתרפק על הימים שבהם ילדים בבני עקיבא שרו שירים על הקשבה ואחווה, ולא פינטזו על שלטון ואדמה.

"הציונות הדתית ביסודה הייתה הגשר. אני גדלתי בעולם שהוא בין גמרא לבר רפאלי, וזה דבר מדהים. אני אוהב את זה שבבית הכנסת שלי קוראים 'הארץ' ומצביעים מפד"ל. אבל ברגע שהחליטו שהם לא מעוניינים להיות הגשר אלא לנהל את המדינה, יצא שכרם בהפסדם. כי בסוף מדובר במגזר. זה כמו אחראי מטבח במסעדה שיפנטז לנהל את כל המסעדה. הציונות הדתית שגדלתי בתוכה קיבלה על עצמה באופן אמיתי ובשמחה את זה שהיא על הגבול בין תפיסות פוליטיות שונות. שהיא בפנים ובחוץ בו־זמנית. עכשיו מטפחים את הפנטזיה שהם מסוגלים להגיד לכולם איך ללכת. בטלוויזיה, בממשלה, בגופי הביטחון – לא מעט מהקודקודים עם כיפה סרוגה. זה מאוד בולט בסביבת ראש הממשלה. אבל פעם כשאדם עם כיפה הלך לצבא או לתקשורת, הוא לא הלך בשם הכיפה. הוא היה עוד ישראלי, פשוט עם כיפה. בשנים האחרונות הציונות הדתית מתעקשת להיות קבוצת כוח עצמאית ומוגדרת. ואגב, זה בויז קלאב. אין הרבה נשים עם מטפחות במועדונים האלו".

הציונות הדתית הזאת שאתה מתגעגע אליה, גמישה ומכילה ונטולת שאיפות שלטוניות – זה לא קצת מדומיין?

"שר החינוך שנתן פרס ישראל לסופר אמיל חביבי היה זבולון המר. היום זה הרי דבר שלא היה עולה על הדעת. כשבורג החליט שיושבים בכל ממשלה, הוא השפיע בכל ממשלה. זה דבר ענק שאיבדנו בשם התמסרות לפרויקט שנקרא השטחים. אני הייתי רוצה מפלגה מגזרית עם חופש הצבעה בעניינים מדיניים. קבוצה שרוצה את תיק החינוך לא בשביל לסמן את הקו הירוק או למחוק אותו. אבל בגלל הקטגוריות זה לא קורה. לאף אחד אין אומץ לשבור את הימין־שמאל הזה. וזה מה שהספר שלי רוצה להגיד: בואו נלך מהפוליטי למציאות, לבני האדם, ואז הייאוש הרבה יותר נוח". 

בנט ניסה לצאת קצת מהמגזריות עם הימין החדש. 

"בנט הוא החמצה ענקית. הבעיה הכי גדולה שלו, ו'ארץ נהדרת' עלו על זה מיד, זה שאין לו אומץ. מההתחלה הוא הבין שהוא אמור לפנות לישראליות, אבל בכל פעם שהוא הגיע לצומת הכרעה הוא השתפן. והחטא הכי גדול של בנט כאדם זה שהוא מחל על הכבוד של אשתו ושל אבא שלו אחרי המתקפה של הזוג נתניהו. יש ערך לתכונות כמו אומץ וכבוד בחיים של מנהיג.

"בציונות הדתית מתרחשים במקביל תהליכים של היפתחות והסתגרות. הם מדברים לאומיות וחיים גלובליזציה. גם השיחה הכלכלית היא כזאת. גברים דתיים הפכו לפרזנטורים של הקפיטליזם, בלי להבין שזה הדבר הכי אנכרוניסטי שקיים. גדולי הקפיטליסטים עברו לחשבון נפש אחרי 2008. זה כמו שהביאו לנו בבני עקיבא את חנן גולדבלט להופעה. הציונות הדתית תמיד הייתה באיזשהו איחור אופנתי. וזו המבוכה הכי גדולה מבחינתי, להבין שזו כוחנות ולא תפיסה כלכלית. זה החלש שרוצה שיחשבו שהוא חזק אז הוא צועק. קצת כמו בנט, שמרגיש צורך להפגין חוזק, עם הסלוגן הזה של 'מפסיקים להתנצל'. אני תמיד נבוך בשביל הציונות הדתית בנקודה הזאת". 

וישנם החיים עצמם. "סליחה על העיניים הטרוטות, נולדה לנו בת שנייה", אסולין מתנצל־מתגאה. עמנואל, אחות לאורי אסתר בת הארבע וחצי. "צריך לצבור נקודות נורמליות בעולם. מגיל 18 אני מסתובב עם משוררים, אבל משפחה זה נקודות הנורמליות שלי. לפני שמורדים צריך לעשות את מה שכולם עושים, ללכת באותם שבילים שכולם צועדים".

גם את המגורים בעיר רחובות – אחרי שעבר בארצות־הברית, במינכן, בירושלים – הוא מתאר כ"חלק מצבירת נקודות נורמליות". בספר הוא נזכר בעצמו כחייל, נוסע מהקריות ברכבת לתל־אביב, עומד בפינת רחוב שינקין ונושא עיניים לבוהמה של קפה תמר, שגם לו מוקדש פרק בספר. "ולרגע היה נדמה שלעולם לא אחצה את הכביש".

מאז חצית את הכביש. היום גם לך יש ספרים וטורים בעיתון ומקטרת. זה כרטיס הכניסה שלך לעולם הזה?

"כשאני הולך להלוויה של קירשנבאום ורואה את היליד הזה, אני שואל את עצמי מה נהיה מהישראליות הזאת שרציתי כל כך לדבוק בה כילד שצפה בגיבורים האלו בטלוויזיה, ביאיר לפיד מראיין את אריק איינשטיין. גדלתי בתודעה של ישראליות מסוימת. אני ממשפחה דתית בקריית־מוצקין, והם ייצגו את הישראליות החילונית, התל־אביבית. מה שהמסע שלי מלמד זה שאין באמת ישראליות אחת או ישראליות שולטת. הדינמיות היא העניין. במובן הזה, הספר הוא סגירת מעגל, לא כרטיס כניסה אליכם שם באליטה. יש פה התפתחות דיאלקטית. זה לא או להיות ההוא ממוצקין או להיות ההוא מכיכר רבין. זה לדבר את השפות האלו יחד".

בסוף אתה מותג מאוד מסוים. יש שיקראו לזה משתכנז.

"אף פעם לא התנכרתי למקום שממנו באתי. הטקסט האחרון בספר, על סבתא שלי עזיזה, הוא מקרא לכל הספר הזה. זה לא מס שפתיים על המזרחיות. ולכל מי שמטיף לי על מזרחיות אני מזכיר שמי שקורא הפטרה מרוקאית ושיר השירים ביום שישי הוא אני. אל תלמדו אותי מה זה להיות מזרחי. פעם הייתי בפאנל על מזרחיות והייתה שם התקוממות על זה ששומעים לאה גולדברג. אני לא רוצה לוותר על גולדברג בשביל לשמוע מזרחי. זה חלק מהמרחב שלי. אני לא שומע מוזיקה קלאסית כי צריך, אלא כי אני אוהב. כמו שבמצרים שמעו את הפילהרמונית של ברלין. הצורך לצמצם את עצמי למזרחי מסוים בשם הגזענות הציונית לא מתאים לי. משדרים לי, אל תהיה אינטלקטואל, אל תקרא צ'כוב, אל תדבר בשפה גבוהה. תהיה מזרחי כמו שהגזען מצפה מאיתנו. לא רוצה להיות שם".

אני מבינה שפחות התחברת לתזת ישראל השנייה.

"ישראל הראשונה והשנייה זו תיאוריה גזענית שמקבעת אנשים כדי שהם ירצו לנצח מישהו ממעמד אחר. ואנחנו יודעים שזו תזה לא נכונה, לא כלכלית ולא תרבותית. לקרוא להורים שלי, המרוקאים הדתיים ממוצקין, ישראל השנייה, זה פשוט לא נכון. אבא שלי סיים לימודי משפטים ופתח משרד עם יעקב וינרוט, כשאמא שלו ניקתה בתים עד סוף ימיה. מישהו מאוד נחשב רצה פעם להחמיא לי ואמר שאני המרוקאי הראשון שזוכה בפרס ספיר. הסימון הזה לא נוח לי, מה עוד שבסוף אני גם לא משרת את המאבק כי אני 'מהם'. מהכותבים השמאלנים של 'הארץ'. בתכלס, אני אף פעם לא משרת מאבקים. אני לא רוצה להיות פלקט של שום דבר. להתחייב על התשובות זאת בעיניי עבודה זרה. זה לייצר עגל זהב". •