"אין הורות שאין בה חרדה"

לפני חודש, כשהקורונה עוד הצטיירה בעינינו כמו קללה רחוקה, נטע גרטי סיפרה לי שהיא לא חובבת אירועים. "מאז הבת מצווה לא חגגתי אף יומולדת", ציינה. "אין מאחורי זה שום אג'נדה, פשוט לא יצא. השנה, לרגל יום הולדתי ה־40, נסחפתי למחשבות על איך בא לי לחגוג וגיליתי שבא לי הכל. גם חופשה זוגית וגם חופשה משפחתית, גם פריז וגם ניו־יורק, גם לטפס על האוורסט וגם לשבת בבית".

בעודה מתלבטת, הקאמרי פתר לה את הבעיה. ביום הולדתה נקבעו לה שתי הצגות והיא שמחה.

"הכי מתאים לי לחגוג בהצגה חדשה".

אבל אז נחת עלינו סגר. "בתור היפוכונדרית עם קבלות אני בפאניקה לא קטנה", היא מעדכנת. "הדרמה של החיים סוחפת ומפחידה. חשבתי שאחגוג 40 על הבמה, המקום שאני הכי אוהבת בעולם, אבל האהבה נמצאת אצלי בלב והיא הולכת איתי לכל מקום. אני אהיה בבית, מחובקת עם האהובים שלי, בעלי והילדים, וזה כל מה שצריך".

בסדרה "פאודה"

את מושבתת?

"שחקן לא מתקיים ללא קהל. מועד העלייה של ההצגה החדשה עדיין לא נקבע".

ההצגה החדשה היא "הבן" של פלוריאן זלר, "אחד הקולות הנועזים במחזאות המודרנית. היא עוסקת במשפחה שהתפרקה, בילד המתבגר שנזרק מדירת האם לדירת האב, עד שהוא הולך לאיבוד, פשוט חומק מבין האצבעות של הוריו. דרור קרן מגלם את האבא".

ואת גרושתו?

בהצגה "הבן"

"בשביל התפקיד הזה אני עוד צעירה מדי. שרה פון שוורצה היא האמא, אלון סנדלר הוא הבן, ואני סופיה - האישה החדשה. זה מארג אנושי מרתק, כל הדמויות מטולטלות ומטלטלות, והצופה ירגיש את המצוקה של כל אחת מהן".

דרמה אנושית

בחיים האמיתיים, לעומת זאת, היא נשואה כבר 13 שנה לפיטר רוט ואם לשניים. "אני מזדהה עם הפחד שמקנן אצל כל הורה. לדעתי, אין הורות שאין בה חרדה. את בונה אינטימיות ארוכה עם הילד שלך וביום בהיר אחד, בגלל הורמונים או לחץ חברתי או השד יודע מה, הוא עושה כמה פניות חדות מדי וכל מה שהיה ביניכם מתמוסס. בעקבות ההצגה הזאת יש לי צרור של פחדים על הגב, וכל אחד מהם מכיל את התסריט הכי נורא".

ילדייך הפרטיים כבר נכנסו לסערת גיל ההתבגרות?

"לא. לני בת 12 וחצי ואריק בן 7, הם עוד לא שם, אבל הפחדים לא קשורים אליהם, אלא אליי. אני הייתי שם, עברתי גיל התבגרות לא קל ולפעמים, במבט לאחור, אני אומרת 'וואלה, זה פלא שאני על הרגליים'. ממש".

כולה גדלת בגדרה, מה כבר היה כל כך סוער שם?

"גדרה הייתה תקופה נפלאה, אבל הייתה בה סכנה יומיומית. הסתובבנו על אופנועים, מגיל צעיר דהרנו על טרקטורונים בשטחים החקלאיים, אחד מהחבר'ה שלנו נהרג בתאונת טרקטורון. מגיל 14 עמדתי בטרמיפאדה ולא מפני שרציתי להתגרות בגורל, זו הייתה אז הנורמה, במיוחד באזור של המושבים שבו כולם מכירים את כולם".

היית נערה מרדנית?

"לא חושבת, הוריי היו אנשים מתירנים שנתנו לנו את כל החופש שרציתי ושביקשתי, אז לא היה לי כל כך במי ובמה למרוד. אבל היה לי חבר גדול ממני, שלא למד, ובעקבות כך גם אני לא הגעתי יותר מדי לתיכון. בכיתה י"ב הודיעו לי 'גברת יקרה, החלטנו לא להגיש אותך לבגרויות' וההלם גרם לי להתעורר בבת אחת. ביקשתי מההנהלה שיאפשרו לי לגשת לבחינות והתגובה הייתה קשוחה. אמרו לי לעבור בין המורים, ולשאול כל אחד מהם אם הוא מוכן להגיש אותי. אז זה מה שעשיתי, וכל המורים הסכימו, ויש לי תעודת בגרות מלאה ואפילו טובה. זה מרד?"

סוג של. בקטנה.

"אז זה השלב הכי רחוק שאליו הגעתי, ולמרות זאת אני זוכרת את גיל ההתבגרות שלי כמו מגלשה שמתפתלת, כשאת לא יודעת לאן היא תיקח אותך ובאיזה קיר את עלולה להיתקל. זה לא אומר שלא נהניתי, היה כיף, אבל בגיל הזה יש משהו מבהיל מאוד וגם מתסכל. מה את יכולה לעשות כדי להבטיח לילד שלך גלישה חלקה? את אמורה לעמוד בצד כדי להעניק לילד שלך עצמאות ולחכות למצב שיחייב אותך להתערב? אני לא מגדירה את עצמי כאמא חרדתית, אבל בתקופת החזרות הרגשתי עד כמה הגיל הזה שביר. כשחזרתי הביתה היה לי דחף חזק מתמיד לחבק ולנשק את הילדים ולהגיד להם כמה שאני אוהבת אותם".

תזמיני את לני, בתך הבכורה, לפרמיירה?

"אני באמת לא יודעת", היא מתכווצת. "לני ראתה אותי רק פעם אחת על הבמה, בהצגה 'השחקנית', שהייתה קומדיה דרמטית. היא מאוד אהבה, ואני התרגשתי נורא מהעובדה שהבת שלי בקהל. לא בטוח שבערב ההוא הייתי במיטבי. ההתלבטות שלי לגבי 'הבן' נובעת מהרצון לגונן על ילדיי, לתת להם רק את הגרסה הטובה של החיים ולהחביא מפניהם את הרע, שלפעמים עומד בסתירה לעבודה שלי, שכרוכה בחשיפה. ברור שלני כבר מבינה שמדובר בחשיפה אמנותית, דרך מחזה ודימויים, אבל אני עדיין מוטרדת מהמקומות העמוסים והאפלים שעולים בהצגה. אני גם לא בטוחה שילד מסוגל לערוך את ההפרדה המלאה בין הדמות לבין מי שמשחק אותה, כמו שעושה צופה רגיל. כשלני ואריק רואים את פיטר בהופעה זה לא קל עבורם. יש שירים מרגשים שהם לא רוצים לשמוע. 'היא אוהבת', למשל".

מפני שהם לא יודעים אם אבא שר על אמא או על אישה אחרת?

"הם לא שאלו את אבא 'למי שרת?' ואני לא יכולה להבין את מקור הרתיעה שלהם מפני שהוריי לא עסקו באמנות, אבל זיהיתי את הדפוס הזה אצל שניהם. בשירי הרוקנרול והכאסח הם בסדר, קשה להם להכיל את עוצמת הרגש, שכנראה מציפה אותם. היינו בהופעה של פיטר ובשיר הזה הם קמו והייתי צריכה לצאת איתם מהאולם".

בתיאטרון הקאמרי ("זה הבית שלי כבר 16 שנה, חתיכת חיים") היא משחקת גם ב"השיבה", שכתבה וביימה איה קפלן על פי סיפור חייה של יהודית הרמן, שהייתה אחת מנשותיו של גואל רצון. "הפריזמה שלנו שונה", גרטי מדגישה. "המחזה עוסק בחמשת הימים האחרונים בתוך הכת ובשיבה שלה, עם חמישה ילדים, לקיבוץ ולהוריה שלא הכירו אותם וגם לא מכירים אותה. היא הייתה בת 17 כששמעה סיפורים על איש מואר ותוך שלושה חודשים נשאבה לקומונה. יהודית היא אישה פתוחה ונדיבה שהפקידה בידיי את שלושת היומנים שכתבה במהלך חייה בעולם המטורף ההוא, הנחתי אותם ליד המיטה שלי ובמהלך החזרות לא פתחתי אותם, פחדתי שמשהו יקפוץ עליי מתוכם. בסוף לקחתי את היומנים לפסיכולוגית שלי, פתחנו אותם יחד וקראתי אותם בנשימה אחת. הופתעתי לגלות שהיו בהם רק שתי הבלחות של כעס גדול כלפיו, ועל העבדות שהוא כפה עליה במשך 12 שנה, והמחשבה הראשונה שצצה בראשי הייתה שאולי היה עדיף לה להישאר בכת. בתוך הכאוס ששרר שם היה איזשהו סדר, שהופר מהרגע שהמשטרה פרצה לבית. השבר שבא אחרי פירוק הכת הוא פן שעדיין לא טופל".

גם הניסיון לפענח את נועה, דמותה ב"השיבה", עורר בה דאגה. "הרבה נערות מחפשות תשובות לשאלות מהותיות, ואני רוצה להאמין שמי שמקבלת מנה גדושה של אהבה תהיה פחות חשופה לזאבים רעים שמסתתרים במקומות חשוכים או בלב העיר. מחזה שעוסק בדרמה אנושית מרגש אותי הרבה יותר מזה שעוסק בחומרים הרגילים של החיים".

אותה האהבה

לני, שם בתה, הוא לא ראשי תיבות של לי־נתן־יה. "חברה טובה שלי, ששמה הלנה, היתה בהריון יחד איתי. היא שרה יפה נורא, מנגנת בגיטרה חשמלית. ברור שזה גנטי וברור שזה מפיטר, לא מהסל שלי. גם אני למדתי פסנתר במשך שבע שנים, כי אמרו לי. אצל לני זה כישרון מולד ואף פעם לא אמרנו לה להתאמן. זה בא ממנה. היא בכיתה ז', לומדת במגמת תיאטרון בחטיבה. אריק קיבל את שמו בהשראת אריק אינשטיין. פיטר עבד עם אריק וסיפר לו על כך, ואריק התרגש ואמר שזה מחמם לו את הלב".

יש נשים שדווקא בגיל 40 נתקפות בחשק לילד שלישי.

"לא אצלי. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו ושניהם ממלאים אותי. יש משהו אחר שבוער לי בבטן. העשור הקודם שלי הוקדש לבניית משפחה, ולפני ארבע שנים עברנו לבית בנווה שרת שבה גרתי עד גיל שלוש, ונראה לי שבעשור הנוכחי אגיע ליצירה. זה עדיין בחיתולים, אבל אני לומדת כתיבה אצל יובל שפרמן במסגרת שח"ם, וזה מרגיש לי כמו ליווי אמנותי של איש מוכשר. הקבוצה נפגשת בשישי בבוקר ועכשיו לקחתי קצת חופש, בגלל החזרות. רק פיטר קרא את מה שכתבתי והוא שמח שאני סקרנית ומתפתחת ואמיצה".

הכתיבה דורשת אומץ?

"כן, מפני שבגיל 20 את עושה כל מיני דברים מתוך קלות דעת, מה שיהיה יהיה, ואילו בגיל 40 אני ניגשת לזה מתוך בגרות וניסיון, כשהשורשים שלי כבר העמיקו באדמה. אני כותבת על דפים קטנים, זה בא לי בפרץ, לא באופן מסודר, וזה למגירה בלבד".

השאיפה שלך היא לשחק במחזה שלך?

"השאיפה שלי היא להיות מאושרת".

לכן את נעזרת בפסיכולוגית?

"זה מסוג המותרות שאני מספקת לעצמי, לא בגלל מצוקה ספציפית. תמיד ארצה להיות בטיפול, כשחקנית אני רואה בו כלי עבודה".

כשהיא תחגוג יום הולדת 40 על הבמה, עמיתיה לסדרה "פאודה" (yes) יחגגו בהוליווד. "לא תודה", אומרת גרטי, שמגלמת את גלי קביליו, אשתו של דורון. "כבר שנים לא הייתי בארצות־הברית בגלל ההתחייבויות שלי לקאמרי, אז לא יצא לי לקבל תגובות מאמריקאים שראו את 'פאודה' בנטפליקס, אבל בגיחה ללונדון מישהו במעלית זיהה אותי וזה היה נחמד. יש לי סוכן בלונדון ודרכו אני עושה אודישנים לחו"ל. אני מעריצה את ליאור רז ואבי יששכרוב שהלכו עד הסוף וטסו לשם, אבל זה לא באופי שלי. שאני אנחת בהוליווד, אכריז 'הגעתי!' ואתחיל לעבור מסוכנות אחת לשנייה - ועוד על עקבים?" *

smadarshirs@gmail.com

אוסף אישי צולם ב־Hotel BoBo, מקבוצת מלונות בראון, יבנה 42, ת"א