אז הקורונה פה והיא פה כדי להישאר, אחושרמוטה להישאר, ואחרי שבועיים שכולנו יושבים עם פיג'מות בבתים, הגיע אריה דרעי לאחד האולפנים וסיפר שהוא מתכנן להאריך את שעון החורף. אתה רציני, אחי? אנחנו לא יודעים איזה יום היום, נראה לך שאכפת לנו מה השעה? תעבור לשעון חול מצידנו, למי אכפת? בהמשך אותו ערב התברר לי שלא משדרים ביבי בחדשות. הייתי בהלם. אם יש משהו יציב בחיים שלי בתקופה הזאת, אלה ההופעות של נתניהו. כל יום הוא מגיע עם מידע חדש ובימי חמישי יש בוחן (החומר של ליצמן זה שאלת בחירה), ופתאום הוא נעלם. לאן הלכת ביבי, לאן? זה משהו שאנחנו אמרנו?
ואם אפשר ביבי, בכל הרצינות, אנא תאסור עלינו לאכול כל כך הרבה. אתה הסמכות בתקופה הזאת. אני באמת מקשיב להנחיות שלך. אז פליז, תגיד לי שאסור לי פחמימות יותר. אני כבר לא נכנס בריבוע שלי ב’זום’. אנא תגדיר מרחק של שני מטרים שאני צריך לשמור מהמקרר. כולנו משמינים, אבל אנחנו מסתובבים עם טרנינג כל הזמן אז יש הדחקה. ביום שנצטרך לחזור להתלבש, האמת המרה תתגלה, וקול זעקה יישמע ברחבי הארץ.
או כמו שאמר לי חבר: אומרים שהכל קטן עלינו, חנוך. וזה נכון. הכל קטן. המכנסיים, החולצות, הכל קטן.
בכל בוקר בימי הסגר אני מברר מתי כניסת זמן מחיאות הכפיים. אני מקנא באנשי המרפסות. יש להם לו"ז, יש למה לחכות. בשש מוחאים כפיים לרופאים, בשבע מוציאים אצבע משולשת לסינים, יש אקשן. זו רוח התקופה: מחאת כפיים שתי דקות, ואתה כבר בתחושה שעשית משהו ביום הזה. שאתה צריך לנוח. תחשבו שהרצל, כשיצא למרפסת, במקום להקים מדינה היה מוחא כפיים וחוזר לנטפליקס, איפה היינו היום? ואם כבר מדברים על נטפליקס, אתמול הזמנתי סדרה וצילצלו אליי מההנהלה שלהם להגיד שדי. הגזמתי. התשתי אותם ואני חייב למצוא עוד דברים לעשות. אני יושב בבית, אין הופעות, רק ניקול ראידמן ממשיכה כרגיל להופיע, כי ממילא אין לה קהל (האמת היא שהיא ביטלה את ההופעה בקיסריה. מוזר. יכלה פשוט לקנות את קיסריה ואז להופיע ולהגיד שזה בתוך הבית).
קולות של שיעול נשמעים לך כמו קולות ירי. כולם בחרדה. ואני מרגיש שיש לי דוד חדש, פרופ' גבי ברבש. אני שומע אותו יותר מאת אשתי. הוא בעד סגר, סגר מוחלט. אסור לפתוח חלון אפילו. ואני אומר, בואו נחליט שחופרים קברים ונכנסים אליהם, למה ללכת סחור־סחור? ואנשים הולכים כל הזמן לקנות אוכל, צוברים מזון שנים קדימה - אבל זה נגמר, חברים. אלוהים מפייד את הפרויקט. למה לקנות אוכל לשנה הבאה, אם העולם מת בעוד שעתיים? נתן לנו צ'אנס אלוהים, אבל בואו. לא הרשמנו. אי־אפשר באמת לבוא אליו בטענות שהוא מחסל את הפרויקט.
וברקע, במקום להתאחד בימי משבר, הוויכוחים מתלהטים, הקרע בין שמאל וימין מעמיק, והלב שלי נקרע. זה באמת מעציב אותי. ואני תוהה: מתי התחלנו להגזים כל כך? למה שמאלנים שרואים את יולי אדלשטיין עושה איזה תרגיל פוליטי מרגישים שהפכנו בכך למדינה דיקטטורית; ולמה ימנים שרואים שמנסים להחליף יושב ראש כנסת אחרי מיליון שנה באמצעות רוב, חושבים שזו "הדחה"? למה שמאלנים ששומעים ימנים מתנגדים לישיבה בממשלה עם תומכי טרור שממש מתנגדים לציונות, מסיקים מזה שיש לנו גם בעיה עם רופאים ערבים שהם, גם בעינינו, אזרחים למופת; ולמה ימנים נתקפים בפאניקה מכל שיתוף פעולה פרלמנטרי עם הרשימה המשותפת, כאילו כל הצבעה איתם, לא משנה הנושא, פירושה סוף הציונות? יש גם איזה מין שיימינג מגזרי שרבים אוהבים משום מה להצית. שמונה צעירים בטיילת מכתימים את תל־אביב ובית כנסת אחד בבית־שמש, זה כבר המגזר החרדי. במקום שכל אחד יראה איך הוא יכול להוסיף אור, אנחנו עסוקים בלהגדיל את החושך.
בזמן כתיבת שורות אלה אנחנו עומדים על סף תהום. אולי עד שהמדור יפורסם יקרה נס ותהיה אחדות, אבל הכיוון כרגע הפוך. בזמן שאזרחים יושבים בבית בדאגה אמיתית, בזמן שמאות אלפי ישראלים הפכו מובטלים, בזמן שהורים לכודים בדירותיהם ומרגישים חנוקים מדאגה לילדיהם, בזמן שכולנו פוחדים כל כך על הורינו המבוגרים, בכנסת יש מהומה מטורללת, קרבות כוח מביכים. הפוליטיקאים מסדרים את הכיסאות על הטיטאניק כשהאנושות כולה שרויה באחד המשברים הקשים שהעולם ידע בעת החדשה. ובאופן אישי אני חושב שנתניהו הציע הצעה הגונה לאחדות, וכואב לי שבכחול לבן לא לקחו אותה. כואב לי מאוד על בוגי יעלון, אותו הערכתי תמיד כאיש ישר, ימין ליברלי אמיתי. הוא נראה לי היום כמי שפשוט לא קולט את גודל השעה, כאדם שלרגעים באמת יש תחושה שהוא איבד את זה, שמשהו בפנים השתבש אצלו.
וכואב לי גם על יאיר לפיד, אח יקר שממנו למדתי כל כך הרבה על ממלכתיות ועל הצורך לאחד, שמונע כמעט בגפו אחדות לאומית.
אבל אני גם לא שופט אותם, לפחות לא על זה שהם לא מאמינים לנתניהו. אני חושב שאין ברירה אלא לשבת עם ביבי, אבל אני לא מבטל את החשש שלהם ושל הציבור שאותו הם מייצגים, שנתניהו ירמה אותם. זה חשש שראש הממשלה הביא על עצמו. גם אוהביו צריכים להודות ביושר: אם הייתה לו האפשרות לחמוק מדין, הוא היה עושה זאת. זו האמת. אבל אין לו אפשרות כזאת והמדינה במצב חירום, אז זה הזמן להתקדם. וביכולתו של נתניהו, אגב, לעזור בפתרון הבעיה. הוא יכול לצאת לציבור ולומר: "רבותיי, עת צרה לישראל ואני מציע אחדות. אני יודע שיש רבים שחושדים בי שאנסה לברוח ממשפט ברגע שאוכל, לכן את תיק המשפטים ואת התיק לביטחון פנים אפקיד בידי כחול לבן. אני בא אליכם כשידיי נקיות והמדינה בראש מעייניי, המדינה בלבד, האם תצטרפו אליי?"
עם ישראל בבתים וכבר אמר ישעיהו בנבואתו: לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דלתיך (דְּלָתְךָ) בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יעבור (יַעֲבָר) זָעַם.
שבת שלום.
