אשרי הנאמין
טיסה מטורללת / בבוקר צייצו הציפורים וכשקמתי לרגע חשבתי שהכל בסדר (אשרי הנאמין). אבל אז הבנתי שאני עוקב יומיומית אחר מצב האומה, מצב החרדה, מצב הנדבקים, מצב הדמוקרטיה, מצב האלכוג'ל, הסבונים ונייר הטואלט בבית. וכשנעלו את פארק הירקון בשערי ברזל התבאסתי, אבל אז נזכרתי דווקא בסרט מצחיק נורא עם וולטר מתיאו (שחקן קומי מפעם), שנקלע לסערה מטורפת במהלך טיסה וכל הזמן שתה ויסקי עד שהוא נרדם ולא חש בכלל בסיוט שעבר על הטסים. וכשהמטוס נחת הוא התמתח ואמר לשכנו במטוס, "איזו טיסה נהדרת זו הייתה, אה?". כן, ככה בדיוק אני רוצה להתעורר בבוקר ולהגיד: נו, הכל חלף? נחתנו בשלום?
דבר אחד בטוח, גם אם תקענו השבוע את העולם בכוח בשעון החורף, הוא לא שם עלינו ומתחיל לגלות סימני אביב. מעודד, לא?
אברהם תובע את זקנתו / האדם הראשון בעולם שחווה את הופעת הזִקנה היה אברהם אבינו. הוא אפילו, "תבע זִקנה מהקב"ה", כי לטענתו, "כשאדם ובניו ניכנסין למקום אחד, אין העולם יודעין בדיוק את מי לכבד”. אז הוא ביקש שיעטר אותו למשל בשיבה.
וחשבתי על זה כמובן בגלל התיוג המבאס שהופיע לאחרונה כשמישהו (דווקא זקן על פי כל הכללים – כלומר, שיבה וחיתוך דיבור), הציע לייצר ארץ ללא זקנים באומרו: יאללה, תבודדו אותם ותמשיכו לחיות את חייכם הצעירים, כי ממילא לא תמותו מזה.
אז ככה. גם צעירים עלולים חלילה למות. וגם תודה לאל שהרוב מבינים שהזקנים האלה הם ההורים שלכם ואהוביכם. ואם, נניח, אתם רוצים פרצופים מול העיניים, אז הנה רשימה אקראית: מיק ג'אגר, פול מקרטני, אלטון ג'ון, דויד גרוסמן, פול אוסטר, שלום חנוך, מיקי גבריאלוב, ירדנה, מירי, אלי עמיר, סמי מיכאל, אבנר גדסי, חיים משה, רוני דניאל, הצמד ביבי וגנץ, סנדרסון, גידי ואני הקטן. הבנתם? טוב.
בינתיים, אפילו מכסחי הפחים שאלו השבוע לשלומי, כשהורידו את הפחים למשאית הזבל.
ZOOM אאוט / "אולי נשחק ארץ, עיר, יישוב, בידודון, מטושים", הצעתי לנכדתי נעמי את המשחק הידוע (בפייס־טיים כמובן).
"אני עושה צורות מגלילים של נייר טואלט", ענתה המתוקה, ואני נזכרתי דרכה ברגע המיוחד ההוא כששיחררנו את הילדים שלנו לעבור כביש לבד, ונותרנו מאחור מודאגים. אז עכשיו מאזן הדאגה התהפך. "אבוק, אל תצא מהבית", הם אומרים לי. "אתה שלימדת אותנו לעבור כביש, תהיה זהיר. אל תצטופף".
אז מה עושים בחדר? קראתי מדרש עם פרשנות, וכשבלילה לפני שבוע איתי לוי (הטרנד) שר וקפץ להנאתו לבד בזאפה, הבטתי בעיצוב המועדון הריק ונהיה לי עצוב. כיוון שהופעתי שם 250 פעם באולמות מפוצצים, אז לשיר מול כיסאות ריקים וכמה מנורות על השולחנות, זה כמו משהו בלי זמן ובלי חלום. אבל מה שחשוב זו בעיקר הכוונה.
ועוד משהו. פתאום עלו לי בזיכרון המשפחתי שתי הסבתות שלי, רוחל'ה ופאני, שהגיעו בזמנן לשיבה טובה ושאלוהים יודע איפה הן עכשיו כשאני זקוק להן להתייעצות משפחתית ב־ZOOM. הרי הן עברו בשלום את השפעת הספרדית האיומה וניצחו בזום־אאוט הכל, ולכן הן בטח יודעות משהו.
ניקו ואלי/ מה זה מוציא מאיתנו, הסיטואציה הזאת? האם אור גדול לפי תורת המזגנים של אלקטרה, או באמת כשאור גדול מאיר הכל, תלוי מתי ואיפה ואת מי תופסים מולו.
רק שאצלי נשרף הפיוז השבוע כשאלי ישראלי, השדר המופלא עם הנשמה הברזילאית האריק־איינשטיינית והספורטיבית, נפטר. וגם שחקן התיאטרון הנהדר ניקו ניתאי ששיחק לבד וביחידות במשך 45 שנה (!!!) את העיבוד שעשה למחזה 'הנפילה' של אלבר קאמי, והיה ממייסדי תיאטרון הפרינג' בארץ. ('תיאטרון הסמטה' ו'קרוב'). אני זכיתי לראות את 'הנפילה' בהצגה השלישית שלה, בבית תה קטן־קטן בצפון דיזנגוף. ניקו היה רומני נדיר, שחקן נדיר, נון־קונפורמיסט נדיר ואוהב ים נדיר. אז "סעמק", קיללתי את החושך, כשהאור הגדול הלך פעמיים.
מה זה דמוקריסי/ ראיתם (וואו) כמה פרופסורים יש בארץ? במלחמה הזאת נגד הווירוס אנחנו נחשפים כל יום לכל מיני דברים שלא ידענו שהם קיימים וזה מדהים. וכמובן אין בוקר בלי סרטי הצחוקים והרגש בווטסאפים, ועד לאלה שחוששים ושולחים סרטי הסברה (לשתות מים עם לימון כל רבע שעה), ויש כמובן את ההצעות לכל השירים הכי "מתאימים" לרגע זה. למשל, שיטפון של בקשות ל'תתארו לכם', 'אימאג'ן' ו'פרפרים הם חופשיים'.
וכשהתחושה היא שהתרבות, יחד עם עוד המון דברים חשובים כמו הכלכלה, העסקים הקטנים ובני האדם בכלל, הולכים לאיבוד, שאלתי לפתע את נעמי הקטנה שמלאו לה השבוע תשע שנים בעולם, "יודעת מה זה דמוקרטיה?" אז היא התלבטה המתוקה כמה שניות, וענתה: "דמוקרטיה זה משהו כמו, נניח, אנטישמיות, לא?"
טוב, נו, חייבים להחזיר את לימודי ההתקוונות ומהר, חשבתי.
זוכרים?/ זוכרים אותנו הולכים לסרט? זוכרים מסעדה? חיבוק? לא ביבי־סימן טוב־ליצמן כל ערב? זוכרים שיעור סקסי מיוזע בפילאטיס, או לשהות בגובה 30 אלף רגל ותכף תוגש ארוחה חמה? אני, למשל, זוכר כל יום הופעה באולם מלא אנשים. כן, אלה היו הדברים הפשוטים שלא הערכנו אותם מספיק.
אז כל מיני שאלות אנושיות מטרידות אותי בימים אלה. למשל, מה נשאר בנשמה כשאנחנו הולכים ומתרחקים זה מזה פיזית. כלומר, מה גודל מרחבי געגועינו? והחרמנות, מה איתה? והאהבה מרחוק, האם היא אפשרית רק בפייס ו־zoom? וכמובן שאלת השאלות, כמה זמן תעשה נעמי הקטנה צורות מגלילי טואלט עד שיימאס לה?
"אם פעם לא יכולנו לסבול אחד את השני, עכשיו אנחנו בבידוד האהבה", כתב לי מישהו. "אשרי הנאמין", עניתי, ולקחתי שני מטרים רווח בין המחשבות והמילים.
דמיון מודרך / מעבר לשמש, מרחק שלוש שעות וחצי טיסה מפה, באיטליה המופלאה מחוז טוסקנה, יש מה שנקרא רשת מלונות 'רלה שאטו', ושם עומד לו מלון איטלקי כפרי מדהים, שהיינו נוסעים אליו כמה חברים מדי שנה להינפש מהכלא המקומי. ואני עדיין זוכר היטב שאיך שהיינו מגיעים לריספשן, ממש לפני שהספקתי לשאול אם הם יביאו את המזוודות לחדר (או שנסחב לבד), הן כבר היו בחדר. זה היה גן עדן. השתעלנו מצחוק ולא מקורונה, הייתה שם סאונה מפוצצת אנשים, כמו מעין בועה עולמית שלא נראה היה אז שמשהו כמו וירוס מגעיל יכול לשנות אותה.
ועכשיו הכל התהפך והמקום ההוא ריק. ואני פתאום קולט שהמקומות הכי יפים בעולם פשוט לא שווים כלום כשהם ריקים. ומה שעושה את רומא, מדריד, ניו־יורק ותל־אביב למה שהן, זה האנשים ברחובות שלהן, והאושר (גם אם הוא ספקני לפעמים), אין כמוהו כשהוא מתבטא בקפה קטן שיושבים בו שניים ומתווכחים על אהבתם.
שקיות / אז סידרתי בחצר מקלות קפיצה במרחק שני מטרים זה מזה, ואני מנסה להתאמן, בעיקר כדי לתייג את עצמי כאדם, ולא כאברהם אבינו הזקן. ובינתיים רכשנו לביתנו שקית נייר טואלט, שקיות ספגטי ושקית דמוקרטיה ליתר ביטחון.
ואגב, עם כל הכבוד לבני הגיל המבוגר, מתברר שגם דונלד טראמפ בחבורה. אז הנה משהו מפתיע שגיליתי עליו: מתברר שסבא שלו מת מהשפעת הספרדית שפרצה באפריל 1918 והסתיימה באביב 1919. ואולי בגלל זה טראמפ הכחיש את הקורונה בהתחלה, כי פשוט לא רצה שכאב הילדות שלו יחזור ויציף אותו.
אז יאללה, שבת שלום. אני עומד לקנות שקית נגד בדידות, ואתם מוזמנים להצטרף בינתיים ולשיר.
לפנייה לכתב/ת 
