yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: אי אף פי
    7 ימים • 25.03.2020
    להפיל את השטן הגדול של הוליווד
    הוא הפעיל עליה את סוכנות החקירות הישראלית 'בלאק קיוב', הגיע למשרדים של 'הניו יורק טיימס' כדי לפזר איומים והתפרץ למסיבה של גווינת' פאלטרו כי חשד שהיא משתפת איתה פעולה. התחקיר של ג׳ודי קנטור שלח את הארווי וויינשטיין ל–23 שנים בכלא - שם נדבק בקורונה. עכשיו היא מספרת מה באמת קרה שם מאחורי הקלעים
    ציפי שמילוביץ, ניו־יורק

    בקיץ 2017 החל הארווי וויינשטיין לחשוד כי גווינת׳ פאלטרו, אולי שחקנית הקולנוע הכי מזוהה איתו, משתפת פעולה בתחקיר של ה'ניו יורק טיימס' עליו. אז הוא הזמין את עצמו למסיבה שערכה בביתה והגיע מוקדם מתוך כוונה להתעמת איתה. פאלטרו התחבאה בשירותים, משם התקשרה לג'ודי קנטור, אחת משתי עיתונאיות ה'טיימס' שעבדו על התחקיר. וויינשטיין צעק ואיים, ופאלטרו, ששום דבר בפרסונה ההוליוודית שלה לא רמז שהיא יכולה להיות גיבורה, לא נרתעה. היא המשיכה לספק לקנטור ושותפתה לתחקיר, מייגן טוהיי, טיפים וסיפורים והכוונות, וניסתה לשכנע שחקניות אחרות לדבר איתן. זו הייתה רק תחילת הסאגה, ששנתיים וחצי אחר כך תסתיים בשליחתו לכלא של אחד האנשים החזקים בהיסטוריה של הוליווד.

      

     

    "לתיק הזה היה סיכוי מאוד־מאוד קטן", אומרת עכשיו קנטור, יושבת בשולחן מרוחק חברתית בבית קפה במנהטן האפופה בהזיית הקורונה. "שתי הנשים שעמדו במרכז המשפט נשארו בקשר עם וויינשטיין ועשו איתו סקס בהסכמה אחרי שהוא תקף אותן. ולמרות שמומחים אומרים שזה שכיח שנשים שוכבות עם האנס שלהן אחר כך, מאוד נדיר שתובעים לוקחים תיקים כאלה לבית משפט".

     

    איך הגבת כששמעת את פסק הדין?

     

    "הברכיים רעדו. זה היה תיק מאוד צר ולא מייצג את כל הפשעים הרבים שוויינשטיין ביצע, אבל ידעתי שזה גזר הדין הרשמי והסופי של החברה לגביו. מייגן ואני לקחנו כמה שניות לסדר את הנשימה ואז התקשרתי לאשלי ג'אד, שהייתה השחקנית הראשונה שצוטטה בשמה. היא אמרה, 'ככה דברים אמורים להיות, ככה דברים אמורים להיות'. כשהתחלנו בתחקיר, וויינשטיין נחשב אדם הומניטרי ונדיב, וכמובן מיתוס הוליוודי, ועכשיו אפשר להגיד ׳הארווי וויינשטיין הוא אנס׳, ולא צריך להוסיף את המילה ׳כביכול׳. הרבה מוסדות בחברה היום נראים לגמרי לא מתפקדים, אבל במקרה הזה המערכת עבדה, וזה מרגש״.

     

    "לא היה סיכוי להפחיד אותנו". קנטור | צילום: אי פי אי
    "לא היה סיכוי להפחיד אותנו". קנטור | צילום: אי פי אי

     

    ולך יש פרס פוליצר.

     

    ״אני לא סלב, לא מזהים אותי ברחוב, אני מרגישה שמעריכים אותי בגלל העבודה וזה כל מה שחשוב. בתקופה שבה האמת קורסת ויש כל כך הרבה חרדה ואנחנו יושבות פה עם כל הווירוסים מסביב, הראינו מה יכולה לעשות עיתונות. עזרנו לסלק אנס שהתעלל בהרבה נשים במשך עשרות נשים, וחשפנו מה קורה מאחורי התעשייה הכי זוהרת בעולם״.

     

     

    × × ×

     

    השתמשה בכוח שלה. פאלטרו | צילום: אי פי
    השתמשה בכוח שלה. פאלטרו | צילום: אי פי

     

     

    לפני כשבועיים הדהים בית המשפט במנהטן כששלח את הארווי וויינשטיין ל־23 שנות מאסר בעוון תקיפה מינית מדרגה ראשונה, ואונס מדרגה שלישית של השחקנית ג׳סיקה מאן ועוזרת ההפקה מרים היילי. שתיים מתוך למעלה ממאה נשים שהתלוננו כי וויינשטיין תקף אותן מינית לאורך ארבעה עשורים. קשה לחשוב על עוד סיפור עיתונאי שייצר השלכות כל כך משמעותיות, מאז חשפו בוב וודוורד וקרל ברנסטין את פרשת ווטרגייט.

     

    וודוורד וברנסטין של הסיפור הזה הן שתי אמהות מפארק סלופ בברוקלין, שהחליטו להרים כפפה שהייתה על הרצפה עשרות שנים ואף אחד לא העז לגעת בה. קנטור עובדת ב׳ניו יורק טיימס׳ מאז 2003, והתחילה כעורכת תרבות, לפני שעברה לתחקירים ודיווחים פוליטיים. היא חשפה את תנאי העבודה ב'אמזון', ושותפתה, מייגן טוהיי, חקרה את שורת ההאשמות בהטרדות מיניות נגד דונלד טראמפ. יחד הן הפילו את וויינשטיין, זכו בפרס פוליצר, ופירסמו רב־מכר עוצר נשימה בשם She Said, שנקרא כמו תסריט של מותחן הוליוודי שוויינשטיין היה מפיק.

     

    סיפורי וויינשטיין היו באוויר עשרות שנים ולא יצאו החוצה. למה עכשיו?

     

    השתמשה בכוח שלה. ג'ולי | צילום: שאטרסטוק
    השתמשה בכוח שלה. ג'ולי | צילום: שאטרסטוק

     

    "אני חושבת שהייתה בנייה של מומנטום, ביל קוסבי, טראמפ וכדומה, וגם הצורה שבה ניגשנו לתחקיר הייתה קצת שונה. לא חיפשנו רק עדויות וציטוטים, חיפשנו ניירות, מסמכים רשמיים של החברה, הסכמי שתיקה, דברים שאי־אפשר להתווכח עליהם. אבל מה שהיה באמת ייחודי בסיפור של וויינשטיין, זה שבפעם הראשונה למאשימות היה יותר קרדיט ציבורי מלנאשם. אשלי ג'אד, גווינת' פאלטרו ואנג'לינה ג'ולי הן דמויות הרבה יותר אהובות מוויינשטיין, יש להן יוקרה תרבותית והן השתמשו בכוח שלהן. אנחנו גדלים עם סרטים, כוכבי קולנוע הופכים לחלק מהמעגל שלנו, אז כשנשים כאלה מספרות את הסיפור שלהן, את אומרת לעצמך, ׳אם זה קרה לגווינת׳ פאלטרו, זה יכול לקרות לקרות לכל אישה'״.

     

    יש הבדל בין לחקור את ׳אמזון׳ ללחקור את הוליווד?

     

    ״ברמה מסוימת זה לא שונה, אלה אותם דפוסים של כוח וציניות שאנחנו רואים במקומות אחרים. מה שכן מיוחד בהוליווד זה שלסרטים ולהילה סביבם יש כוח משיכה כמעט נואש עבור אנשים שרוצים להיות חלק מזה. נשים צעירות פשוט רצו להיות שחקניות קולנוע, או אפילו רק עוזרות הפקה בחברה כמו 'מירמקס' של וויינשטיין. אנשים חושבים שזה סיפור על סקס, ובמידה מסוימת זה נכון, אבל אני חושבת שזה יותר סיפור על מקום עבודה. את רוצה כרטיס לעסק הזה? תעשי מה שאני מבקש. לפעמים וויינשטיין היה אומר את הדברים האלה תוך כדי אונס: 'איך את חושבת שגווינת׳ פאלטרו קיבלה את האוסקר שלה? זה מה שאת צריכה לעשות'. האיש עשה את זה במשך ארבעה עשורים, ולא רק שלא עצרו אותו, עזרו לו. ככל שחקרנו יותר הבנו שזה לא היה סתם טורף אחד, אלא מערכת שלמה״.

     

    את מדברת על הזוהר של השחקניות האלה. איך שמים את זה בצד בשיחות איתן?

     

    וויינשטיין בכניסה לבית המשפט | צילום: אי אף פי
    וויינשטיין בכניסה לבית המשפט | צילום: אי אף פי

     

    "חלק מהסיבה שבגללה הצלחנו לגרום לשחקניות לדבר איתנו, הוא בדיוק משום שלא התייחסנו אליהן כאל כוכבות קולנוע. בכוונה לא אמרנו דברים כמו, ׳אהבתי את הסרט האחרון שלך׳, או ׳השמלה שלך כל כך יפה׳. המסר היה, ׳אני כאן בגלל מה שקרה לך, לא בגלל הסלבריטאיות שלך, אין לי עניין לבהות בך׳. אני חושבת שהן ממש הרגישו הקלה וזה נתן להן ביטחון לדבר״.

     

    התחלת התחקיר הייתה קשה ומייסרת. אפילו השגת מספרי טלפון פרטיים של השחקניות האלה הייתה תהליך סיזיפי, כי קנטור וטוהיי לא היו קשורות להוליווד בשום צורה. ״הייתה לנו רשימה של שחקניות והיינו צריכות למצוא דרכים עוקפות להגיע אליהן״, אומרת קנטור, ״אפשר להתחיל עם חיפוש של קרובי משפחה בספרי טלפונים, יש יחצניות או סוכנות או מנהלות שיכולות לעזור. לנה דנהאם עזרה לנו מאוד, וגם הייתה ממושמעת ודיסקרטית. אפילו לשלוח מייל הצריך אמנות מיוחדת, כי לא יכולנו להכניס את שמו של הארווי וויינשטיין לאימיילים, אבל לאט־לאט התחלנו להגיע לשחקניות״.

     

    מתי ידעת שיש לך כזה סיפור?

     

    ״כשנשים התחילו לספר דברים אוף־רקורד. לא היה לי כמובן מושג שכל זה ייגמר בכך שהוא ילך לכלא, אבל עדיין ידענו שזה חומר גרעיני. אחרי הדיווח הראשוני, שבו היו רק כמה שחקניות, הטלפון התחיל לצלצל ונשים באו מיוזמתן. הן רק חיכו שמישהו יתקשר ופשוט ידבר איתן על זה״.

     

    וויינשטיין מספיק מקושר כדי לדעת מהר מאוד שעושים עליו תחקיר. התגובה שלו הייתה קיצונית כצפוי וכללה, בין היתר, שימוש בחברת החקירות הישראלית המאוד־אגרסיבית, ׳בלאק קיוב׳. ״האמת היא שבמהלך התחקיר לא היה לנו שום מושג לגבי 'בלאק קיוב'״, אומרת קנטור, ״רק אחר כך שמענו שהם קיבלו מוויינשטיין חוזה של מאות אלפי דולרים כדי לעצור אותנו. הם עקבו אחרינו, ניסו לעשות מניפולציות על המקורות שלנו, צילמו אותי בסאבוויי. מה בדיוק חשבתם להשיג מלצלם אותי יושבת בסאבוויי, זה לא שחסרות תמונות שלי באינטרנט. הייתה מישהי שהציגה את עצמה כאישה שוויינשטיין תקף וניסתה להוציא ממני מידע. את כל זה הבנתי רק בדיעבד, וזה העציב אותי, כי אני נכדה של ניצולי שואה, אני מדברת עברית, הייתי הרבה בישראל, והיה סוריאליסטי לגלות שחברה ישראלית ניסתה לעשות לי את זה״.

     

    הלחץ והאיומים לא רק שלא הפחידו את קנטור וטוהיי, הם הכניסו אותן למוטיבציה מיוחדת. ״אנשים מופתעים כשאני אומרת להם שלא פחדתי, להפך, העבודה רק הלהיבה אותי יותר. הייתה לנו תחושה של תקווה, למרות שהחומר הזה כאב מאוד. את מרגישה העצמה מהנשים האלה״.

     

    יומיים לפני הירידה לדפוס כבר היה לשתיים סיפור, אבל עדיין לא הייתה מי שתסכים לדבר און־רקורד. התקווה הגדולה האחרונה הייתה אשלי ג׳אד. ״בידיעה הראשונית לא היו לנו הרבה עדויות, ולקבל את אשלי לציטוט היה משנה הכל״, נזכרת קנטור, ״כשהיא התקשרה וראיתי שזה המספר שלה, הכנתי את עצמי לשמוע ׳לא׳. ואז היא אמרה, ׳אני מוכנה לדבר לציטוט׳, ואני פשוט התחלתי לבכות. זה היה כל כך מרגש כי ידענו שהיא מסכנת את הקריירה שלה, ושאם וויינשטיין ייצא מזה, היא אולי לא תעבוד יותר. לכל אורך הדרך ליוותה את מייגן ואותי תחושה מעיקה של חשש מכישלון, שבסוף לא יהיה לנו סיפור שאפשר לפרסם, ואז נמשיך לראות את וויינשטיין זוכה באוסקרים וכל הפשעים שלו שכבר גילינו ילכו איתנו לקבר. אז כשאשלי ג׳אד אמרה שהיא תדבר לציטוט, הבנתי שהולך להיות כאן משהו גדול״.

     

    מכל הסיפורים שהבנות האלה סיפרו לך, מה זיעזע אותך במיוחד?

     

    ״לשמוע שהוא תקף את גווינת׳ פאלטרו היה רגע מטלטל, כי היא הייתה הכוכבת הגדולה ביותר שלו ותמיד הייתה קשורה אליו מאוד. ידענו שאם אפילו לגווינת׳ יש סיפור על הארווי וויינשטיין, אז בוודאי שלאחרות גם יש. הסיפור של לורה מאדן הוא מאלה שנשארו איתי, דווקא בגלל שהיא לא הייתה שחקנית מפורסמת, אלא בחורה בת 22 שרק חלמה להיות מפיקה בהוליווד״.

     

    הסיפור של מאדן התחיל ב־1992, כשקיבלה ג׳וב קטן על הסט של סרט שצולם קרוב למקום מגוריה באירלנד. היא התאהבה מיד בעולם הקולנוע והצליחה להתקבל לעבודה בסרט Into the West של 'מירמקס', שצולם אף הוא באירלנד. ביום הראשון נשלחה לחדר המלון של וויינשטיין בדבלין. הוא הבטיח לה ג׳וב חלומות במשרדי 'מירמקס' בלונדון, ואז הוריד את החלוק, דרש עיסוי ותקף אותה. למרות זאת, חזרה מאדן לעבוד בשבילו עוד כמה שנים ולא סיפרה על מה שקרה כמעט לאף אחד.

     

    בקיץ 2017 קיבלה מאדן טלפון מקולגה לשעבר ב'מירמקס', אישה ששאלה אם היא מתכוונת לדבר עם איזה ״עיתונאי מקק״, וניסתה לשכנע אותה להגיד שהיה לה טוב בחברה. מאדן לא הבינה מדוע בכלל התקשרו אליה פתאום, אבל הכל התבהר כמה ימים לאחר מכן, כשהגיע הטלפון מקנטור. "'חיכיתי לצלצול הזה 25 שנה'", אמרה לה מאדן.

     

    "ילדה אירית מקבלת הזדמנות לעבוד בסרטים, וביום הראשון האיש המפורסם הזה, המבוגר ממנה בהרבה, תוקף אותה״, אומרת קנטור, ״זה שבר לי את הלב. כששומעים סיפור אחד או שניים, זה חזק, אבל לשמוע אותם ברצף ובקומבינציה היה מזעזע. השיחות עם הנשים בקיץ 2017 היו מאוד סודיות, ואני זוכרת שמייגן ואני אמרנו, ׳אלוהים אדירים, כל הנשים האלה, שלא מכירות אחת את השנייה, שבאות מרקע שונה וממדינות שונות, מספרות לנו את אותם סיפורים׳. שמענו על דברים שוויינשטיין עשה באותו מלון בבוורלי־הילס גם בשנת 1996 וגם ב־2015״.

     

     

    × × ×

     

     

    הספר של קנטור וטוהיי עמוס בסיפורים שנשארו מחוץ לדיווחים שלהן ב׳ניו יורק טיימס׳, וחושף שורה של גיבורים מפתיעים ורשעים מפתיעים לא פחות. כך למשל, מתברר שלשתיים היה גרון עמוק משלהן - ארווין רייטר, רואה החשבון של וויינשטיין במשך 30 שנה. כשקנטור התקשרה אליו בפעם הראשונה, היא הניחה שתיתקל בעוד עובד מסור שיגן על הבוס, אבל הופתעה לגלות שקצת כמו הנשים המתלוננות, גם הוא חיכה לטלפון כזה הרבה שנים. "הוא סיפר שרק בשנים האחרונות הבין שמשהו באמת לא בסדר", אומרת קנטור, ״ב־2014 הוא כבר ממש נבהל, שלח לוויינשטיין מייל וכתב, ׳תפסיק לעשות דברים מחורבנים׳. במשך שנתיים הוא ניסה לעשות משהו בתוך החברה, ולא הצליח. כשהגעתי אליו הוא כבר היה בקצה החבל שלו, לקח זמן לגרום לו להרגיש בנוח ולשכנע אותו לשתף פעולה, אבל הוא כנראה היה בשל. בעיתונות אף פעם אי־אפשר לדעת מי יהפוך פתאום למקור״.

     

    בצד השני, בתפקיד הרשע המפתיע, נמצאת ליסה בלום, עורכת דין פמיניסטית מפורסמת, שבנתה קריירה על גבי ייצוג נשים נפגעות תקיפה מינית. ב־2017 חצתה קווים והפכה לעורכת דינו של וויינשטיין. באחד המיילים שקנטור וטוהיי מפרסמות בספר, כותבת בלום לוויינשטיין: "'אני מרגישה שיש לי את הכלים לעזור לך במלחמה הזאת, כי ייצגתי כל כך הרבה נשים כאלה. אעשה מניפולציות בשבילך. ככל שנלחץ, ייחשפו החולשות שלהן'".

     

    בלום, כמו אמה, גלוריה אלרד - עורכת הדין המפורסמת ביותר של נפגעות תקיפה מינית בארה״ב - עשתה הרבה כסף מהסכמי סודיות בין הקורבנות לתוקפיהם, כולל כמובן וויינשטיין. הטלת אור על ההסכמים האיומים האלה הייתה אחת מתופעות הלוואי החשובות בתחקיר של קנטור וטוהיי.

     

    ״הסכמי סודיות הם אחד הצדדים הכי מגונים בסיפור הזה״, אומרת קנטור, ״היו נשים שחתמו על הסכמים עם וויינשטיין שאסרו עליהן לספר מה קרה לפסיכולוג או אפילו לבני משפחה. זה מטורף. איך יכול להיות שיקרה לך משהו כזה ולא תוכלי לספר לאחותך? אבל הנשים האלה היו צעירות והן רצו פרטיות ורצו שכל זה ייעלם״.

     

    בחודש מאי, אם ירצה הווירוס, תגיע קנטור לישראל לקבל תואר כבוד בטקס מיוחד של אוניברסיטת תל־אביב. כל זה לא היה קורה מבלי שהיא וטוהיי יקבלו גיבוי מוחלט מה׳ניו יורק טיימס׳, שהמו״ל שלו, איי.ג'י סולצברגר, היה כתובת ללחצים כבדים. ״הארווי היה מפרסם משמעותי בעיתון״, אומרת קנטור, ״אבל אני עובדת ב׳טיימס׳ הרבה שנים, ואני לא מכירה אף מקרה שבו סיפור לא פורסם בגלל השפעה או התערבות או לחץ. האנשים למעלה מקבלים את הטלפונים ועוצרים אותם. לא רק ש׳הטיימס׳ תמכו בנו, הם רצו שנשיג את הסיפור הזה״.

     

    וויינשטיין נלחם עד הרגע האחרון, כולל פריצה לישיבה במערכת ממש רגע לפני הירידה לדפוס. ״הוא התייצב בלי הודעה מוקדמת ועשה את השואו שלו״, נזכרת קנטור, ״דילג בין תוקפנות לריכוך, וניסה לעשות לנו הסגברה על עיתונות והגינות. אחר כך איים ללכת ל'וושינגטון פוסט' ולתת להם את הצד שלו כדי להקדים את הפרסום שלנו. לא התרגשנו, ידענו מה יש לנו ושאין לו שום דרך לעצור את זה״.

     

    את השבועיים הראשונים לאחר פסק הדין, העביר וויינשטיין בין שני מתקני כליאה במדינת ניו־יורק, ולבסוף מוקם בכלא שנמצא מעט מחוץ לעיר באפלו שעל גבול קנדה. שם גם נבדק ונמצא נושא את נגיף הקורונה, והושם בבידוד. וויינשטיין נבדק אף שלא היו לו תסמינים, כחלק מהמאמץ להשתלט על ההתפשטות המהירה של הנגיף בבתי כלא ברחבי ארה״ב.

     

    בגיל 68, ואחרי שנה של בעיות בריאות בדרגות שונות, וויינשטיין נמצא בדרגת הסיכון הגבוהה ביותר עבור נשאי הווירוס, ונכון לרגע כתיבת שורות אלה, מצבו טוב.

     

    מה למדת על הארווי וויינשטיין האדם?

     

    ״לא הכרתי אותו לפני כן. הוא היה המלך הזה שנוסע בין ניו־יורק ללוס־אנג׳לס ללונדון, בעוד מייגן ואני אמהות מברוקלין שנוסעות בסאבוויי. עד שפגשתי אותו כבר שמעתי עליו כל כך הרבה, שידעתי למה לצפות. הוא מוציא אותך מאיזון, הוא יכול להיות מקסים ואז מיד להפוך לבריון. הוא לוחץ עד לרמה של הטרדה ואיום, אבל כמו הרבה בריונים, ברגע שמראים לו שלא פוחדים ממנו הוא הופך את עצמו לקורבן חלש״.

     

    אולי הוא חשב שהוא יכול להפחיד אתכן כי אתן נשים, אולי אם הייתן גברים הוא לא היה מנסה את מסלול 'בלאק קיוב'.

     

    ״אם הם היו עושים קצת תחקיר על מייגן ועליי, הם היו מבינים שלא היה סיכוי להפחיד אותנו״.

     

     

    × × ×

     

     

    זלדה פרקינס, שהייתה עוזרת של וויינשטיין, סיפרה לקנטור וטוהיי כי בכל בוקר היא הייתה צריכה להעיר אותו בחדר המלון שלו, כשהוא ישן עירום לגמרי או חלקית, ולסובב עבורו את ידית המקלחת. לפעמים הוא ניסה להכניס אותה אליו למיטה. תפקיד אחר של פרקינס היה לדאוג לוויינשטיין לאספקה שוטפת של תרופת הזקפה Caverject. בסוף מרבית הנסיעות העסקיות, היה וויינשטיין מעניק לעוזרות שלו מתנות מפוארות. ”זה היה תשלום הדמים, מכל נסיעה כזאת חזרתי עם הרגשה משונה של אשמה והקלה ששרדתי״, סיפרה פרקינס לקנטור.

     

    אלה סיפורים איומים ושמעת אותם שוב ושוב. איך לא נותנים לזה להשפיע עלייך?

     

    ״מה שאולי עזר לי זה שאני רגילה להיות בסביבה של אנשים עם טראומה. סבתא שלי בת 97, היא מאחרוני ניצולי השואה שעדיין בחיים, וגדלתי מוקפת באנשים עם מספרים על הזרוע. סבא שלי לא דיבר על השואה וזה היה מאוד לא בריא לו, אבל סבתא דיברה תמיד״.

     

    שנתיים וחצי אחרי, נדמה ש׳מי־טו׳ שינתה הרבה ולא שינתה כלום.

     

    ״אני כן חושבת שהמון השתנה. מאות גברים איבדו את העבודה, היה שינוי סיסמי בהתנהגות של אנשים, ואפילו פסק הדין של וויינשטיין הוא הוכחה לשינוי. מומחים משפטיים אמרו לנו שלפני עשר שנים, בכלל לא בטוח שהמושבעים היו מאמינים לנשים ולא לו. מצד שני, החוקים הפדרליים לא השתנו. אם מלצרית במסעדה הזאת, שעובדת בשכר מינימום, מוטרדת על ידי הבוס שלה שאומר שהיא חייבת לשכב איתו או שתפוטר, מה בדיוק היא יכולה לעשות? כרגע כלום. יש לנו עוד הרבה מאוד עבודה״.

     

    את הספר מסיימות קנטור וטוהיי במפגש יוצא דופן שנערך בבית של גווינת׳ פאלטרו, בהשתתפות כמה נשים שעמדו במרכז אירועי 'מי־טו' בשנים האחרונות. ביניהן הייתה גם כריסטין בלייסי פורד, שהאשימה באונס את מי שעכשיו הוא שופט בית המשפט העליון, ברט קוואנו.

     

    ״כל הנשים שהיו בפגישה הזאת אצל גווינת׳ לא חשבו שתהיה להן כזאת השפעה״, אומרת קנטור, ״רצינו לראות איך החיים שלהן בצד השני של הסערה. אני שומרת על קשר עם כולן, הן גיבורות גדולות, שום דבר מזה לא היה קורה בלעדיהן, וויינשטיין יכול היה להמשיך ככה עד סוף חייו. כמו כולם צפיתי בסרטים שלו, ראיתי אותו זוכה בעוד ועוד אוסקרים, נשביתי בפנטזיה בלי לדעת כמה מעוותת וחולנית כל המערכת. רוצה לדעת איך הרגשתי לאורך התחקיר? פראיירית״, היא אומרת בעברית. ×

     


    פרסום ראשון: 25.03.20 , 20:12
    yed660100