שני 01 ביוני 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    שאטרסטוק
    24 שעות • 25.03.2020
    הקורונה, הילדים ואנחנו
    שאלה יומית למדריכת ההורים עינת נתן
    עינת נתן

    אנחנו הורים לשלוש בנות, כולן בגילי בית ספר וכמובן שכולן נמצאות כעת בבית. בחסות חופשת הקורונה, נוצרה "ברית" בין הגדולה לקטנה, והאמצעית, בת שמונה, די נותרה לבדה. זה שובר לנו את הלב לראות אותה ככה. מה ניתן לעשות כדי לחבר בין הבנות שלנו?

     

    מהרגע שיש לנו יותר משני ילדים, אנחנו עדים כל הזמן לבריתות, לחיבורים חדשים, אינטראקציות או תחומי עניין, שמחברים אותם עונתית, בכל פעם לאח אחר. "אחאות" היא מערכת אקולוגית סגורה שיודעת לווסת את עצמה ומשתנה כל הזמן. כשהם כולם יחד, משחקים משחק קופסה, משתוללים, צוחקים או אפילו צופים בטלוויזיה, הלב שלנו מתפוצץ מאושר כאילו נולד לנו עוד ילד - היחסים הטובים ביניהם. כשעובר חתול שחור בין שניים מהם, אנחנו לא תמיד יכולים לשים את האצבע על מה בדיוק קרה. אנחנו מנסים לנתח את זה, לכפות עליהם יחד, לפנות אל הלב שלהם, ולמעשה, עושים הכל בכדי להתערב בשיווי המשקל של הטבע.

     

    בשגרה, הסביבה האקולוגית של האחים מאוזנת דרך פעילויות שמקורן בעולם החיצוני: הילד שכרגע "ננטש" יכול להיפגש עם חברים, לצאת לחוגים, להפיג את בדידותו. בשגרה, בואו נודה באמת, גם אנחנו פחות ערים לשינויים בשדה שלהם, פחות מתעכבים על הבריתות, על הסכסוכים, על התסכול והיריבות שיש ביניהם. במקרה הטוב אנחנו מבחינים בזה ואומרים האחד לשני בערב אחרי שכולם נרדמים, "שמת לב שבימים האחרונים הם יחד ולא סופרים את זאת?" וממשיכים הלאה.

     

    בשגרת הקורונה, שמו לנו זכוכית מגדלת על כל דקה שעוברת ביחסים בין הילדים שלנו. ממש כמו בהילוך איטי בנשיונל ג'יאוגרפיק אנחנו מתבוננים ומעצימים כל דבר. אם כבר יומיים שני אחים משחקים יחד ולא משתפים את השלישי, מבחינתנו זה מצב שעכשיו הולך להיות קבוע ושמחייב טיפול, ממש עכשיו. בדיוק כמו שאנחנו מרגישים מול משבר הקורונה, אנחנו עושים העתק הדבק לכל תופעה שמתרחשת בזירת הילדים.

     

    אז בואו נעשה רגע זום־אאוט במקום זום־אין, נבין שאחים מלמדים האחד את השני כל כך הרבה דברים, כן, אפילו איך להתמודד בשדה החברתי כששתי חברות לא משתפות אותי. בואו נבין שזה חולף ומתחלף ועוד שנייה מישהו אחר יישאר בצד, כי ככה זה ילדים. הם חיים את הרגע, לא את חשבונות העבר.

     

    אנחנו חייבים להבין שכשאנחנו מופעלים מתוך רחמים, אנחנו עושים להם נזק. הילד שאנחנו כרגע מביטים בו ובאחיו במבט שמסמן, "קורה פה משהו נורא! אתה ממש מסכן! זה חוסר צדק!" לומד כרגע דרך המבט שלנו פרשנות שאינה מיטיבה איתו ולא מאפשרת לו אפילו להתמודד עם הסיטואציה.

     

    למעשה, המבט והמילים שלכם צריכים לשדר משהו אחר לגמרי: משהו כמו "אני רואה אותך, רואה שאת מתוסכלת כרגע ומבינה אותך, יודעת שזה לא נעים שהם שניים ואת לא משתתפת. זה ממש בסדר, זה קורה כל הזמן, אנחנו לא נבהלים מזה, בואי נראה מה יכול לעזור לך". אז במקום לנסות לשנות עבורה את המציאות, להכריח אותם לשתף, להגיד בקול רם: "זה ממש לא יפה", אנחנו מתמקדים כרגע במציאות הבלתי רצויה שלה, זמינים לה. אם היא תבקש שנכריח אותם להיות נחמדים, או להיות איתה אנחנו נגלגל עיניים ונסביר שאי־אפשר להכריח מישהו אחר לעשות משהו, אבל היא לגמרי יכולה להחליט מה היא עושה, וכן, אנחנו הכי זמינים להגיד לה "כן" אם היא תבקש לשחק איתנו עכשיו או לארח לנו חברה במטבח.

     

    תזכרו: ילד שאנחנו מרחמים עליו לומד לרחם על עצמו. ילד שאנחנו משנים עבורו מציאות חברתית לומד לצפות שהמציאות תשתנה בכל פעם שהוא חווה תסכול, בלי שהוא יהיה מחויב בשינוי.

     

    אם ממש משעמם לכם אתם מוזמנים לייעד פעילות משותפת לילד שעכשיו נזנח עם אחד מאחיו, להציע להם להכין יחד בצק של פיצה לארוחת הערב בזמן שאתם תהיו אחראיים עם השלישי על הרוטב. הרעיון הוא להשאיר להם את הזיכרון שכיף גם להיות עם ההיא ולא רק עם ההוא. אבל בלי הטפות מוסר או נאומים.

     

    ותזכרו שכמו עונות השנה, גם זה יעבור.

     


    פרסום ראשון: 25.03.20 , 20:49
    ידיעות אחרונות