החלטתו של יולי אדלשטיין למנוע הצבעה שתביא להחלפתו פגעה בדמוקרטיה, וטוב שהמהלך נבלם על ידי בית המשפט העליון. לעומת זאת, התפטרותו של אדלשטיין מתפקיד יו"ר הכנסת היוותה מבחינתו צעד פוליטי נבון. היה ברור שלא ניתן להימנע מקיום פסק דינו של העליון, כך שאת התפקיד היה מאבד בכל מקרה. כעת זיכתה אותו ההתפטרות באהדה מרובה, בוודאי בחוגי מפלגתו ואולי גם מעבר לכך. מה גם שהעוינות בחוגים רחבים כלפי בית המשפט העליון הגיעה לממדים כאלה שאילו היה אדלשטיין מקיים את ההצבעה על תפקיד יו"ר הכנסת, כפי שנדרש על ידי בג"ץ לעשות, מעמדו במפלגה היה עלול להיפגע. כעת הותיר את התפקיד למי שיבוא במקומו.

מבחינת בית המשפט העליון השאלה היא כיצד הגענו למצב שבו העוינות למערכת המשפט הגיעה לממדיה הנוכחיים. התשובה נעוצה בכך שבמשך תקופה ארוכה התערב העליון בצורה מסיבית בשורה של נושאים שלא היו בסמכותו, לרבות בעניינים פנימיים של הכנסת. כבר בשנת 2000 ציין השופט לנדוי, נשיא העליון בדימוס, שהעליון עוסק בעניינים לא לו וכי "כבר היום יש מגזרים שלמים בציבור שממש שונאים את בית המשפט העליון".

הדברים היו ללא הועיל, והעליון המשיך במסלולו. כך, למשל, התערב העליון ללא יסוד בהחלטה הסבירה של הכנסת שלא לשלול את חסינותו של חבר הכנסת גורלובסקי בפרשת ההצבעות הכפולות. העליון גם פסל שלא לצורך וללא יסוד חקיקה שאיפשרה בתי סוהר פרטיים, למרות הסיכוי שהייתה משפרת את תנאי חייהם של אסירים. והוא אף הרחיק לכת והבהיר שיפסול חוק יסוד שיאשר תקציב דו־שנתי, למרות שאין לו סמכות לפסול חוקי יסוד. הוא עומד לדון כעת, שוב ללא סמכות, בחוק הלאום. לטעמי זה חוק לא מוצלח, אך זהו חוק יסוד ואין לעליון סמכות לגביו. לכך הצטרפו פסקי דין העומדים בניגוד מפורש לחוקי הכנסת, דוגמת הפסיקה שהדיחה את ראשי הערים. העליון גם עלול לדון בשאלה אם ניתן להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, נוכח כתבי האישום נגדו, זאת שעה שחקיקה ברורה של הכנסת מבהירה שאין מניעה לכך.

התוצאה היא שהעליון איבד חלק נכבד מהתמיכה הציבורית שהוא זקוק לה דווקא לאותם מקרים, דוגמת ההחלטה האחרונה בעניין אדלשטיין, שבהם החלטתו חיונית ומוצדקת. וכך אירע שהביקורת החריפה של אדלשטיין על בג"ץ, גם אם איננה מוצדקת בעניינו יש לה בסיס במקרים אחרים, ובכל מקרה היא נופלת על אוזניים קשובות. תוצאה נוספת היא שקיימת בכנסת קבוצה גדולה, המהווה לא פעם רוב מוחלט, החותרת לרפורמה יסודית במערכת המשפט. אגב, מי שמנע רפורמה, גם בממדים צנועים וסבירים, בכל תקופת כהונתו, היה בנימין נתניהו.

השאלה כעת היא מה הלאה. ראשית, חיוני שמפלגת כחול לבן לא תנצל את הרוב המינימלי שהשיגה לחוקק חוקים בלתי סבירים, למשל חוק שיחתור למנוע מנתניהו לכהן בראשות הממשלה. חוק פרסונלי כזה לא רק שאיננו במקומו אלא שאין בו תועלת. הוא רק יסייע לנתניהו להשיג רוב של 61 בבחירות הבאות ובאמצעותו יבטל את החוק הזה. להפך, עדיף שכחול לבן תפעל תוך שיתוף עם הממשלה להעביר חוקים והחלטות חיוניות לניהול המדינה.

שנית, יש צורך ברפורמה במערכת המשפט, לטובת מערכת המשפט עצמה. אולם זה איננו הרגע המתאים לרפורמה חקיקתית, שכן צריך שהדבר ייעשה בשיקול דעת ובצורה מאוזנת. עדיף שהעליון עצמו יכיר בגבולות סמכותו, יבין שאיננו צריך לפסוק נגד חוקי הכנסת, שאין לו סמכות לבטל חוקי יסוד, וכי התערבות בהליכים פנימיים של הכנסת תיעשה אולי פעם בדור, במקרים שבהם קיימת סכנה אמיתית לדמוקרטיה, ולא כל אימת שיש לדעתו "חוסר סבירות" בהתנהלות כלשהי. ובכלל, עדיף היה שהעילה של "חוסר סבירות" תעבור דיאטה רצינית ואולי תבוטל כליל.

והעיקר - כדאי שהליכוד יתאושש מהמשבר שעוברת מפלגת שלטון המגלה שהרוב נגדה ותפעל להקמת ממשלת איחוד לאומי. ציפייה דומה קיימת גם כלפי מפלגת כחול לבן, והיא שהיתרון הנוכחי לא יעביר אותה על דעתה וכי תפעל גם היא מצידה להקמת ממשלה כזו, שכיום אין חיונית ממנה.