הקורונה, הילדים ואנחנו

אוכל, הו אוכל! מה היינו עושים בלעדיך! פחמימות ריקות מנחמות, סיר חם או סתם מגירה מלאה בחטיפים, ועוד לא דיברנו על הפריזר ותכולתו. אין על אוכל, באמת, אני הראשונה להגיד, אבל בתור אחת שמאכילה שבע נפשות בשגרה היומית הרגילה, אני יכולה לבשר לכם שבימים אלו נדרשת רכבת אווירית של אספקה יומית מרשתות המזון כדי לעמוד בקצב של הלקוחות.

נדלג על השלב הבנאלי שבו אני מסבירה לכם על נחמה רגשית והקשר בינה לבין מזון, נדלג גם על הקשר הישיר בין שיעמום לאכילה, חרדה ואכילה, ונישאר אולי רק עם שאלת הבסיס: איך אנחנו מנהלים את זה? על מה יש לנו שליטה ומה אנחנו אמורים לקבל בהכנעה?

שלוש ארוחות ביום יסופקו לדיירי הבית בזמנים קבועים פחות או יותר, בעזרה הדדית של הילדים בהכנה, בפינוי ובניקיון (בהנחה שהם לא בני שנתיים).

הילדים מוזמנים להשתתף ברשימת בקשות לארוחות / מנות שאותן נשמח להכין יחד בתכנון מראש. אין כמו זמן איכות של הכנת ארוחה, חיתוך ירקות, לישת בצק, שימון תבניות, ערבוב, קילוף, עריכת שולחן, צִלחות וכל מטלה בדרך. כן, יש לנו זמן, כן, ברור שיותר קל לנו שהילדים ייצאו מהמטבח ואנחנו נתקתק הכל בלי שיפריעו לנו, אבל באמת שחבל. הימים האלה הם הזדמנות מצוינת לגייס ילדים לעזרה, להכשרה, לעצמאות ולתרומה. אוכל ומטבח הם שדה התרגול המושלם בעיקר משום שיש בסוף תוצר עבור כולם, שנעשה בסביבה בטוחה ותומכת. למשל, כשמכינים פיצה יחד אפשר להרים לחיים לכל מי שעסק במלאכה, וכשמפנים את השולחן שמים שיר ברמקול שאחד מבני המשפחה בוחר עבור כולם.

מה אוכלים בין הארוחות

ילדים לא תמיד מחפשים משהו טעים כי הם רעבים. הם הרבה פעמים זקוקים לפעולת הלעיסה ועדיף לכולנו להגדיר מראש לאילו מגירות יש להם גישה ללא הגבלה (ירקות ופירות נניח) ואילו נשנושים מותר רק פעם ביום (או פעמיים אם יש לכם במשפחה ילדים שהסוכר הוא באמת ידידם הטוב) — מגירת הממתקים.

תעשו לעצמכם טובה, ואני אומרת עצמכם כי הילדים צריכים לשמוע שגם לנו קשה להתאפק - והרחיקו את המתוקים מכל בני הבית. הרי עכשיו, כשאנחנו כל היום כאן, גם לי קשה לעבור ליד מגירת החטיפים והשוקולדים בלי לקחת עוד ופל או עוד חופן קורנפלקס מתוק בכל פעם שמשעמם לי. אבל אם נשים את זה סגור בארון למעלה ונעשה לנו זמן מתוק משפחתי, אז כל אחד יידע שמותר לו מתוק אחד ביום ושהוא יכול לקחת מתי שהוא רוצה, אבל אחרי זה צריך להתאפק עד מחר בבוקר.

בבקשה תשקיעו מאמץ בירקות או בפירות חתוכים שיהיו כל היום זמינים לכולם על צלחת מרכזית (לא חובה לצלם לאינסטגרם בכל פעם, אבל אם זה מה שנותן לכם מוטיבציה, סבבה). אין כמו ללכת לגמבה ולקלל בקול רם למה אי־אפשר גלידה. זה מודל לאיפוק.

אל תתרגשו מתסכול

בואו נודה, אנחנו הרבה פעמים משתמשים במזון כמשתיק קול אפקטיבי. הילד נפל ובוכה? קוביית שוקולד תפוגג את ההיסטריה; הילדים רבים? נפתח חטיף ונחלק בקערות אם יפסיקו. ובעיקר קשה לנו ממש כשהם לא מרוצים, וילד שלקחו ממנו כרגע את הקרמבו השלישי כי "די כבר", הוא ילד לא מרוצה. גם את זה צריך להזכיר בשיחה: להגיד שזה לא יהיה פשוט ולפעמים ממש יתחשק להם עוד ועוד, אבל אנחנו נשמור להם על הבריאות, כי בדיוק כמו שנזהרים מהקורונה כך צריך להיזהר מהסוכר הזה.

אז כן, לפעמים הם יהיו לא מרוצים ואנחנו נבין ואפילו נספר להם על עצמנו בגיל חמש כשרצינו עוד ארטיק וסבא אילן לא הסכים. אבל לרגע לא נרחם עליהם, גם לא נכעס, או נגיד ש"מחר לא יהיה בכלל", או ש"אנחנו נזרוק את כל הממתקים לפח" כי היא לא יודעת להתאפק. אנחנו אחראים על הבריאות שלהם והם עדיין לא צריכים בגיל שלהם לדעת מתי די. זה עלינו.

מה עם המתבגרים

איתם הסיפור קצת אחר, גם כי התיאבון של מתבגר ממוצע ביום שווה למשאית עמוסה של רמי לוי וגם כי אנחנו לא אמורים לנהל להם את התזונה, אלא בעיקר לשמש מודל ולהנגיש להם אלטרנטיבות בריאות. מתבגרים חיים בשעות אחרות בימים שבהם אין מערכת חינוך. הנוירולוגיה שלהם משאירה אותם ערים בלילה והם מתעוררים לקראת הצהריים במקרה הטוב. מתבגר ממוצע אמור להידרש להשתתף לפחות בארוחה משפחתית אחת ביום. זה חשוב רגשית. אל תוותרו על זה! אבל שימו לב, בארוחות אמור להיות כיף ולא תחקיר ביטחוני על מה כבר סיימת ברשימת המטלות. מתבגרים לגמרי יכולים וצריכים לקחת חלק בכל משימות השגרה שקשורות לכל בני הבית, אז הם מוזמנים לבחור ארוחה שבה הם דואגים לכולם ובשתיים האחרות הם מוזמנים להכין לעצמם ולהשאיר סדר מינימלי מאחוריהם.

ועכשיו אתם

אחרי שכולם הולכים לישון, בחצי שעה הזאת לפני שגם אתם קורסים, אתם מוזמנים להוציא איזו גלידה מהפריזר בלי שהילדים רואים, להביא שתי כפיות לסלון, להתחבר לנטפליקס ולעשות לעצמכם לחיים לעוד יום ששרדתם בו והייתם הורים סבירים, עוד יום שאולי חסכתם בו כסף על דלק אבל הכל נשפך על קניות המזון.