במערכון הגאוני של "החמישיה הקאמרית" דורש מנשה נוי, עסקן הספורט, שהמזניק הגרמני בתחרות ריצה יקדם את דב נבון, הרץ המקרטע מישראל, בכמה עשרות מטרים. כשהמזניק מתקומם, שואל אותו נוי באנגלית: "האם העם היהודי לא סבל מספיק?"
זאת, פחות או יותר, מהות הפגישה הלילית בין נתניהו לגנץ. מדובר במקצה שיפורים רטרואקטיבי: גנץ ספג לא מעט ביקורת על ההחלטה שלו להצטרף לממשלת נתניהו, ולעשות זאת על אף שהפילוג בכחול לבן משאיר אותו עם פחות מחצי מפלגה, לא שותף שווה כוח לממשלת ליכוד, אלא נספח לה. עכשיו הוא מקווה שנתניהו יתחשב במצבו הקשה וילך לקראתו. האם מצביעי כחול לבן, סליחה, חוסן לישראל, לא סבלו מספיק, הוא שואל.
על פי פרסומים, שני סעיפים וחצי מבקש גנץ לשנות: סעיף אדלשטיין, סעיף ליצמן וחצי סעיף גודל הממשלה. גנץ מבקש לא לחזור ולהושיב את יולי אדלשטיין על כיסא יו"ר הכנסת, ימים ספורים לאחר שביזה את בית המשפט העליון. הוא מבקש גם להוציא את ליצמן ממשרד הבריאות על רקע המחדלים בטיפול במשבר הקורונה. לא נוח לו גם עם הגדלה נוספת של מספר השרים, בשעה שהמדינה מתמודדת עם משבר כלכלי מהחמורים בתולדותיה.
אל אדלשטיין נגיע בהמשך. אני יכול לשער איך עשוי נתניהו להגיב לשתי הבקשות האחרות. הוא ינמיך את קולו כממתיק סוד, יסגל טון אבהי, פטרוני, ויאמר לאט: בני, אתה צריך להבין. אני לא יכול לזרוק את ליצמן ולהפר את הברית שלי עם החרדים; אל תמעיט בערכו של ליצמן: מתחת לכובע יש לו אגו לא קטן. אשר לשרים, הייתי שמח לצמצם את מספרם, גם לי ניפוח הממשלה לא טוב, אבל הליכוד לא ייתן. אתה עוד תלמד כמה קשה להפריד בין שר בממשלה לבין הכיסא שלו.
נותרנו עם אדלשטיין. הסיפור מטורף למדי: ביום רביעי בלילה דרש נציג כחול לבן, מפלגתו של גנץ באותו זמן, משופטי העליון להרשיע את אדלשטיין בביזוי בית המשפט. המפלגה הפכה את ההגנה על כבוד השופטים לגולת הכותרת של תעמולתה, לאני מאמין שלה. עבר לילה אחד, ואותה מפלגה אימצה הסכם שאמור היה להחזיר את המבזה אל כס יושב הראש. זה לא הפריע לגנץ לפרסם הודעה שבה אמר שהוא מצטרף לממשלה כדי להציל את מערכת המשפט. הציל, ביזה, הציל, ביזה. אפשר אולי להבין מדוע החליט גנץ להפר את הבטחתו לבוחרים ולשרת תחת נתניהו. אבל לספוג את תרגיל אדלשטיין?
גנץ ודאי זוכר את הדברים הקשים שאמר נשיא המדינה על ההתנהגות של אדלשטיין, על השיעור המסוכן שהיא מעניקה לכל מי שמזלזל בהוראות הקורונה, לכל מפר חוק. גנץ איננו נתניהו; הוא גם לא גונן שגב: אם הוא רוצה לשרוד במערכת הפוליטית הוא חייב להציב לעצמו קווים אדומים.
אחד השרים המיועדים בקבוצת גנץ אמר לי בסוף השבוע שמדובר בקרב שאסור להפסיד בו, במהלך משנה משחק: אם ביבי יתעקש על המינוי – אסור לחתום על ההסכם. "אני מקבל רמזים", הוסיף, "שהליכוד רק רוצה לעשות הצגה שהוא נלחם למען אדלשטיין. נתניהו יזרוק אותו בלי היסוס".
מה גם שסילוקו מהדרך של אדלשטיין יאפשר לנתניהו למצוא תפקיד נוח, מכובד, לאחד השרים. יריב לוין, למשל, או, מוטב, זאב אלקין. מאוד צפוף עכשיו בצמרת הליכוד, צפוף עד כדי חשש להידבקות מקורונה.
