yed300250
הכי מטוקבקות
    איור: אלון בראייר
    7 לילות • 31.03.2020
    ביום שאחרי
    שמונה סופרים מדמיינים מה יהיה פה כשכל זה ייגמר
    איורים: אלון ברייאר

     

    תהליכי שחרור | תהילה חכימי

    היא שמה לב ששכחה לשים חזייה רק כשהחנתה את המכונית בחניון. בזמן הנהיגה הרגישה מוזר, משהו בנוכחות של חגורת הבטיחות, היא חשבה שזה בגלל שהתעגלה קצת. היום הראשון היה צפוי להיות עמוס בשיחות - הראשונה שיחת צוות מצומצמת, אחריה שיחת מחלקה ובצהריים שיחה עם המנכ"ל. המייל שנשלח היה קצר, ואי־אפשר היה להבין ממנו כמה אנשים יחזרו מהחל"ת. "החל מיום ראשון חוזרים לעבודה במתכונת מלאה", נכתב בכותרת. כשנכנסה למעלית היא הייתה ריקה, אף אחד לא ישים לב, אמרה לעצמה בקול וסידרה את שערה מול המראה, מעניין שלא שכחתי להסתרק, סיננה. כשהמעלית עצרה בקומה אפס נכנס דודו סמנכ"ל הכספים, הוא החזיק מעיל נוטף מים. "איזה מזג אוויר מטורף, גשם בסוף מאי!" "זו ההתחממות הגלובלית, מה?" ואחרי שלא הגיבה, סיכם: "חורף או קיץ, לפחות החזירו אותנו לעבודה". המעלית המשיכה לעלות ועיניו של דודו לא הרפו ממנה, הוא הסתכל עליה מבעד למראה. "שינית משהו בתסרוקת, נכון?" דריה הינהנה, ולפני שהספיקה לומר משהו דלת המעלית נפתחה.

     

    במייל נכתב שהוחלט להשהות את החזרה לעבודה במספר ימים כדי לסיים את הליכי השחרור בצורה מסודרת. היא קראה את המייל שוב ושוב ועצרה על צמד המילים הליכי שחרור, איזו נבזות, חשבה, הם אפילו לא מסוגלים לכתוב את המילה פיטורים. לרגע התלבטה אם להתקשר אל מירי או יואב, דריה חששה שאולי פוטרו, לבסוף כתבה בקבוצת הווטסאפ שלהם 'ריכולים בחל"ת (ריכולים בדימוס)': "קיבלתי מייל שחוזרת לעבודה". מירי ענתה ראשונה: "גם אני, אבל עם הילדים עכשיו, אכתוב לכם אחר כך בהנחה ששורדת". יואב ענה רק שלוש שעות מאוחר יותר: "אני קיבלתי עכשיו, כנראה החליטו ברגע האחרון שצריכים אותי גם… חחחח".

     

     

    בדרך לפינת הקפה פגשה את יעל ממחלקת השיווק. "אני רואה שגם את", קרצה אליה. יעל הסיטה את הסוודר שלה וחשפה כתף נטולת רצועה. דריה החלה לומר משהו, אבל יעל קטעה אותה, "אני כבר חודשיים בלי חזייה, ולא מתכוונת לשים יותר בחיים", אמרה.

     

    עד לשיחת הצוות היה לה ברור שהן לא היחידות. רותי הגיעה בתשע, החיוך שהיה מרוח לה על הפרצוף ביטא בעיקר את תחושת השחרור שחשה עם חזרת הילדים למסגרות. "הודעתי לתולי שעד להודעה חדשה הוא מפזר ואוסף", אמרה. כשדיברה השדיים שלה התנודדו מצד לצד. כשיואב נכנס לקובייה הוא אמר לרותי שהיא נראית אחרת, "מה זה? סוודר חדש?" אחר כך הסתכל על דריה ואמר, "את נראית אותו דבר". הוא יצא מהקובייה עם הכוס הרב־פעמית שלו וקפסולה של נספרסו ששרדה במסתור שלהם: קופסה של טיונר בתחתית אחת הארוניות.

     

    עד שחזר לקובייה, דריה ורותי הספיקו להחליף רשמים לגבי מצב הציצים החופשיים בקומה. רותי זיהתה לא מעט קולגות נטולות חזייה בדרך לקובייה ובפינת הקפה. "טוב, אז פיטרו את דוד מהאחזקה, את יוספה מהכספים, את דב, יורי וסבטלנה מהצוות הטכני, הוציאו אותם לפנסיה מוקדמת, בטח החארות בדירקטוריון אמרו שאם הנגיף לא חיסל אותם…" רותי השתיקה אותו ואמרה שלאמא של תולי היה חשד, ושזה מה־זה לא מצחיק אותה, "כמעט אישפזו אותה באיכילוב". אחר כך אמרה: "אתה מבין שהם בחיים לא ימצאו עבודה?" יואב השתתק ועד ישיבת הצוות לא החליפו מילה. בכל אחת מהפגישות שנערכו באותו יום, ניכרו שתי עובדות ברורות - הראשונה הייתה שהפיטורים היו נרחבים, לפחות 40 אחוז מהעובדים פוטרו. המנהלים חזרו על אותו המשפט: העומס יגדל, האחריות תגדל, לכל אחת ואחד מכם השפעה מכרעת על הסיכוי לצאת מהמשבר הזה. האווירה הייתה של הקלה מדומה, הקלה מהולה בפחד, לכולם היה ברור שזה לא הסוף, יהיו עוד סבבי פיטורים. העובדה השנייה הייתה שכמעט אף אחת מהקולגות של דריה לא לבשו חזייה. אחרי ארוחת הצהריים זה היה הדבר העיקרי שהן דיברו עליו, דריה הבינה שמבלי להתכוון הצטרפה למהפכה. "אני לא מאמינה איך לבשתי חזייה כל החיים", אמרו זו לזו, ולמרות שזו הייתה שיחת היום, מעטים היו הגברים שהבחינו בכך. אולי הייתה זו התרבות הארגונית שהוכיחה את יעילותה, הנהלת החברה נהגה לערוך שלוש פעמים בשנה הדרכה נגד הטרדה מינית, הרבה מעל הממוצע ברוב מקומות העבודה. אבל סביר יותר להניח שהיה זה ההלם הכללי ששרר, ההבנה ששרדו את הפיטורים למרות הכל, הפעם.

     

    בשעה חמש דריה הייתה האחרונה בקובייה. בארבע רותי נתקפה געגועים והחליטה שתחכה לתולי ולילדים בבית, "אני לא מאמינה שאני נשברת כל כך מהר", אמרה. יואב יצא קצת אחר כך, ממהר לאימון השחייה שלו.

     

    אחרי ששלחה כמה מיילים אחרונים, דריה נכנסה לחשבון הטוויטר שלה. היא שוב שכחה את הסיסמה והייתה צריכה לבחור חדשה, אחר כך כתבה ציוץ:

     

    שרדתי, חזרנו לעבודה, אף אחת לא לבשה חזייה, מהפכה.

     

    כשנכנסה לדירה באותו הערב הייתה מותשת, השעה הייתה כמעט שמונה, הנסיעה התארכה בגלל תאונה באיילון. לא היה לה כוח לשום דבר, היא שתתה כוס מים ומיד אחר כך נחתה על המיטה. בשלב הזה הציוץ שלה כבר קיבל מעל מאה תגובות ושיתופים. המיטה הייתה רכה אבל משהו הציק לה מתחת לשכמות, היא שלחה יד אל מאחורי גבה וכששלפה אותה בחזרה אחזה בחזייה השחורה שלה, חזיית 'טריומף' תחרה עם ברזלים. היא חיכתה לה שם מאז הבוקר. דריה זרקה את החזייה וזו חבטה בארון ואז נחתה על הרצפה, אחר כך המשיכה לגלול את התגובות והשיתופים לציוץ שלה שבינתיים הגיעו ליותר מ־150, הרבה יותר מכל הציוצים שאי פעם פירסמה. ¿

     

    שלשלת הזהב | מיכל זמיר

    בתום שבוע ראשון של הסגר חלף סוף־סוף הרהור במוחי, שאביב הגיע וזה זמן לקנות סנדלים. פתאום הזכרתי לעצמי את עצמי של לפני הקורונה, קצת פחות קדושה מהאפיפיור. זה אינו אלא סימן ראשון. לשאלת "היום שאחרי" עוד לא הגעתי. פה ושם אני נכנעת לדאגת המחר, זו שמשרד הבריאות מנסה להרדים ומשרד האוצר לעורר, אבל אם להודות על האמת, בתום שבוע אני עדיין לא מסתובבת באזור המחשבות המושכלות.

     

    ובכל זאת, רגע לפני שהחיים חוזרים ומתניעים, לפני שהתחזיות מתבדות ונשכחות, לפני ועדת החקירה ולפני הקלקול והתיקון וקו פרשת המים, נזכרתי במחזהו של י"ל פרץ, 'שלשלת הזהב' (1903), דרמה משפחתית חסידית שתורגמה מיידיש בידי שמשון מלצר.

     

    שבת. חושך יורד על חצרו של האד־מו"ר, ר' שלמה, אבי השושלת. שמועות על פרעות שמתרחשות בעיירות סמוכות מחרידות את החסידים בחצר. כולם מחכים לצאת השבת, בהולים לשוב אל משפחותיהם ואל בתיהם. דווקא אז, כשכולם ממהרים, יוצא ר' שלמה להגן על חסידיו בדרכו שלו, דרך הקדושה.

     

    הזמן נוקף, החסידים מתרוצצים אנה ואנה, מבקשים להעביר לר' שלמה בקשות, כבר חושך גמור, צריך לערוך הבדלה. ר' שלמה מתעקש להיאחז בשבת, שרק היא בקדושתה תגן עלינו, ועל כן הוא מסרב לערוך הבדלה: "שבת תהיה! שבת! לא לחרוש, לא לזרוע, לא לבנות ולא לתקן... לא לסחור ולא למכור..."

     

    "שייחרב העולם?" שואל אותו חסידו־משמשו.

     

    "שייחרב העולם! ואנחנו - אנחנו יהודים של שבת, אנחנו יהודים של יום טוב, אנחנו יהודים של נשמה יתירה על פני חורבותיו נהלך..."

     

    רגע לפני שתתרחש קטסטרופה נעתר ר' פנחס, בנו של ר' שלמה, לדרישת החסידים, מורד בסמכות אביו, עורך הבדלה ומשלם על כך בחייו.

     

    המעבר הקיצוני והחד בין שבת לבין חול במחזה של י"ל פרץ מזכיר מבחינת הפוטנציאל שלו את הפער הדרמטי של ימינו אלה בין סגר לבין חופש, בין חיינו הקודמים לאלה הנוכחיים. בתום שבוע ראשון של סגר אין לי מושג איך ייראה העתיד ואיך מחליטים מה לפני ומה אחרי. אני רק מקווה שהמעבר בין לבין יהיה חלק, שאיש לא יחליט להפוך סדרי עולם ולערבב בין הזמנים.

     

    איור: אלון בראייר
    איור: אלון בראייר

    כיף לי | נעה ידלין

    מחזה קטן לימי פוסט־קורונה

     

     

    - אני מצטער שלא יכולנו להיפגש כל הזמן הזה.

     

    - זה בסדר גמור. מאה אחוז.

     

    - זה בטח היה לך קשה.

     

    - האמת היא שזה היה עלא כיפאק.

     

    - עלא כיפאק?

     

    - חסכתי 17 אלף שקל.

     

    - וואלה.

     

    - וואלה־וואלה.

     

    - הנושא הכלכלי מטריד אותך.

     

    - כבר לא, לא. החזירו אותי לעבודה.

     

    - עבודה שאתה שונא.

     

    - שונא? זאת עבודה מדהימה.

     

    - אבל... הבוס שלך מתעלל בך.

     

    - הוא מכריח אותי לשחק איתו במשחקי דמיון?

     

    - הוא מכריח אותך לזייף מסמכים רפואיים וקורא לך "האפס".

     

    - בזמן שהילדים בגן.

     

    - כן... לא קל להיות עם ילדים בבית כל כך הרבה זמן. אולי נדבר על זה.

     

    - האמת היא ש... יש משהו שהייתי שמח לדבר עליו.

     

    - בבקשה.

     

    - אני רוצה לעזוב את הטיפול.

     

    - סליחה?

     

    - אני רוצה לסיים את הטיפול. אני מאושר.

     

    - מה פירוש, "מאושר"?

     

    - מאושר. אני מאושר. כיף לי. טוב לי.

     

    - אין דבר כזה, "מאושר".

     

    - יש, מתברר שיש. כיף לי לקום בבוקר, כיף לי לקנות קפה בארומה, כיף לי ללכת לעבודה, כיף לי לעשות פאזלים עם הילדים מרבע לחמש עד חמש וחצי, כיף לי לפתוח את הדלת של האינטרקום עם כף היד ולתקוע אותה אחר כך בתוך העין. כיף לי.

     

    - ומה... מה עם אמא שלך?

     

    - עברה את זה בשלום! לא חלתה, תודה לאל! מתוקה.

     

    - אני מתכוון לאיך שהיא הרסה את הילדות שלך.

     

    - הלו, הלו, הלו! אתה יודע שחמישה וחצי חודשים לא ראיתי אותה?

     

    - ועכשיו, כשאתם חוזרים להתראות, אתה לא חושש שהיא תחזור לשלוט בך באמצעות כסף?

     

    - סליחה?

     

    - זה אתה אמרת. אני רק מצטט.

     

    - אני לא מבין, אתה מנסה לשכנע אותי שאני לא מאושר?

     

    - לא, אבל אמרת.

     

    - לא אמרתי.

     

    - ועוד איך אמרת.

     

    - אתה יודע מה, בעצם רגע...

     

    - או!

     

    - מה בדיוק אמרת שאמרתי? שאמא שלי מנסה לשלוט בי באמצעות כסף?

     

    - כן.

     

    - נו, ואם היא מנסה לשלוט בי באמצעות כסף, מה רע בזה? שתשלוט בי באמצעות כסף, בכיף. באמצעות מה אתה רוצה שהיא תשלוט בי, באמצעות מין?

     

    - טוב, על זה אנחנו נצטרך לדבר.

     

    - כן, אבל נגמר לנו הזמן.

     

    - יש את שבוע הבא.

     

    - לא, לא. אין.

     

    - טוב, אז...

     

    - אז ביי.

     

    - ביי.

     

    - החיים יפים!

     

    - תסגור את הדלת! (קול טריקת דלת) איפה הטלפון... הלו? דוקטור לביא? שלום, שלום, מה שלומך... תשמע, אני לא אבוא ביום שלישי... לא, לא... גם בשלישי הבא לא, לא.... מה עם מה? סליחה?... עבר לי, עבר לי.

     

    ליל הסדר הראשון | גלית דהן קרליבך

    סוף־סוף חגגנו ליל סדר כהלכתו - כל אחד בביתו. כבר שנים אני טוענת שככה צריך לחגוג, אבל עד המגפה איש לא הקשיב לי. "פסח צריך לחגוג בטבע", אמא שלי הייתה אומרת כל שנה תוך כדי הכנת תבשיל בשר, ואחותי תמיד הוסיפה, "תפסיקי לעשות פרצופים".

     

    מוצאם של בני משפחת ניניו באלכסנדריה, מה שמוכיח את טענתי שהם צאצאים ישירים של פרעה ולא של יוסף אבינו. אחותי מורה לשל"ח ושני אחיי מורי דרך, ולכן מעולם לא הפגינו אמפתיה כלפי נקודת המבט הייחודית שלי: אני רואה בשמש פשע נגד האנושות, בטבע - פיגוע חבלני עוין, ובאוהלים תחת כיפת השמיים - שרשרת אירועים רבי־נפגעים. כמו כן, מעולם לא הבנתי איך אפשר להבדיל בין כיפה ואוכף ואף למצוא אותם במפה.

     

    אבל הקורונה שינתה הכל. שנה בסך הכל חלפה מאז הכתה בנו המגפה, ואנשים התחילו לחשוב כמו נעמה ניניו. הבינו שאפשר ליהנות מהנוף גם דרך הטלוויזיה, למדו שהשמש יפה אך יפים משקפי השמש וחשובים פי שבעה, גילו שלא צריך לעזוב את השולחן בעת מריבה משפחתית - מספיק ללחוץ על leave meeting.

     

    כנקמה על הסגר הוטל עליי להיות קורבן פסח: להכין מסלול וירטואלי שיעבור בכל המקומות שבהם ביקרו בני ישראל ברגליהם הצבות. הצלחתי להגיע עד סוכות, התחנה השנייה בנדודיהם, ואז התייאשתי. בגזור־הדבק העברתי הרים מאזור מכתש רמון ורמת הנגב הצפוני והתפניתי להתעסק במיכאל, שהגיע במשלוח מיוחד לפסח.

     

    כולנו התיישבנו סביב השולחן, כלומר המסך. אחותי נראתה מלאת חיים אבל הבחנתי מיד שהשתמשה באיפור של אפליקציית הזום באופן די חובבני - היא הגזימה עם הסומק כדי שלא נראה על פניה את לילות השימורים האינסופיים. כאשר גיסי קרא את המכות, צווח אחי, "איזה סיוט, תחשבו איזה כיף היה להיות עכשיו על החוף". הצללתי היטב את פניי כדי שלא יראו כמה אני מאושרת, והוספתי רעש של גלי ים כדי שאחי יירגע. האחיין התחיל לשיר "מה נשתנה" בזיופים איומים, אבל הצלחתי לעמעם את קולו במערכת השמע.

     

    ואז הגיע החלק שלי. הקרנתי את מצגת קריעת ים סוף - לאלוהים הענקתי את קולו של ג'וני קאש. כשהים נחצה בקלילות העירה אחותי בקול מרושע, "למה אומרים שלהתחתן זה קריעת ים סוף, אצלך זה נראה דווקא קל..."

     

    "באמת מה איתך, נעמה?" נאנחה אמא.

     

    בדיוק לרגע הזה חיכיתי."תכירו, מיכאל", קראתי ולחצתי על הכפתור הנסתר בכתפו. "אשמח לקרוא מההגדה", אמר מיכאל בקול הנעים שבחרתי לו. הוא אמנם עלה לי לא מעט, אבל לשמוע את אמא משתתקת היה שווה הכל. כשהתחלנו לאכול - את הלחמנייה מ'טיב טעם' כיסיתי באפקטים של מצה שמורה - נזכר אחי להתלונן, "היי, זה בכלל לא האזור של סנטה קתרינה, רמאית קטנה!" "את הראש שלי אני שמה אם זה לא הר ארדון", אמרה אחותי. לא חיכיתי שתשים את ראשה, מיהרתי לצאת מהזום והסתובבתי אל מיכאל הטוב והצייתן. ערב נעים בחברתו ציפה לי.

     

    רק כי נגמרו הקונדומים | אסף שור

    ביום שאחרי, טינדר וגריינדר יקרסו בתוך דקות. גם ג'יי־דייט יתקשה לעמוד בעומסים. אנשים יחפשו במי לגעת, ואחרים יגלו שהרתיעה ממגע תלווה אותם מעכשיו ועד המוות כמו גירוד. את הרשתות החברתיות ישטוף עוד גל גדול ומבודח של תצלומי מלאכת יד שעיקרן מסכות כירורגיות וגלילי נייר טואלט. רובם לא יצחיקו אף אחד, בטח לא את מי שמתו לו. ובדירות שותפים יהיו שייפרדו בכעס ויהיו שיתחתנו ואחרים שיגדלו יחד או לחוד את הילדים שייוולדו כי נגמרו הקונדומים ולא היה אדם אחר לגעת בו, ומישהי תגיד לחברה טובה, כלים מהכיור אני לא סומכת עליו שיעשה - ופתאום ילד?! פה ושם אנשים יצחקו ויאמרו שחייבים ליזום דחוף סדנאות חינוך מחדש להיגיינה אישית (יופי שאתם שוטפים ידיים מאה פעם בשעה, אבל אם כבר יוצאים שוב מהבית, גם מקלחת מלאה יותר מפעם בשבועיים אופציה), אבל יהיו גם כאלה שיחליטו שגמרנו עם דאודורנט, מספיק ודי, ככה בן־אדם מריח ואין מה להתבייש. יהיו גם מי שיקרסו ויתקשו להתאושש. יהיו שהתבשלו בתוך הפחד והחשדנות ולא יתנערו מזה יותר, להפך, רק יחפשו על מי להתפרק. וכולנו ניזכר פתאום במדינות שלא שמענו עליהן במשך כל הזמן הזה (מה? כמה מתו שם?!). אנשים שהעלו רעיונות כשהיו סגורים בבית יזנחו אותם (אף שלא כולם). ייצאו מכל זה כמה החלטות טובות וכמה תובנות יפות וכמה אפליקציות מטופשות ממש. אנשים שהתאהבו בווידיאו ייפגשו סוף־סוף, ולפעמים יגלו לזוועתם שלאהוביהם החייכנים מסריח מהפה, ואולי הם גם נמנים עם אלה שבבידוד קראו סוף־סוף את 'יוליסס' ומאז לא הפסיקו לציין את זה (אני אישית קראתי כבר מזמן. לא משוויץ, רק מציין עובדה).

     

    כל זה ביחידים ובזוגות ובקבוצות קטנות. במשפחות. אבל כשנצא מזה, נצא מזה יחד. ולרגע נרים את המבט וניזכר שנחלצנו במשותף. האנושות כולה. כולנו. נזכור ששרדנו כי עבדנו יחד. וכי אנשים חשבו, חקרו, היו אופטימיים וזהירים וסקרנים, מוכי דחיפות ונחושים, ונסמכו על ידע שכולו גוף משותף. נזכור שגם בפחד אנשים עבדו ברחבי תבל יחדיו ונדברו. ואז, ביום שאחרי - לפני שנישטף שוב אל האוטומט - נספיק, אם נמהר, להניע את המכלול כולו בכיוון חדש. נוציא מכל זה משהו טוב אם רק לרגע לא ניתן שיסחרו בנו, שישקרו לנו, שישסו אותנו זה בזה. נזכור שיש לנו דרכים להינצל גם הלאה ולהציל יחד כל מה שעמד בסכנה עוד קודם. ניקח עוד צעד לאחור מהתהום.

     

    למחרת המגפה | ישי שריד

    השמיים שמעל לראשינו צלולים מאוד בימים האלה, כמעט כמו בשבעת ימי בראשית. חזרנו להרף עין, בעל כורחנו, להיות ברואים צנועים ושקטים, כפי שנועדנו להיות מלכתחילה. אבל ביום שאחרי נתניע מיד את מרכבותינו ונשוב לדהור מקצה הארץ ועד קצה, בין יבשות ומעל ימים, נפעיל בעוצמה את כל המנועים, והשמיים ייעשו שוב עכורים מעשן.

     

    ביום שאחרי המגפה יהיה קיץ, וסוף־סוף נוכל לשתות קפה בפינת הרחוב, ולרדת לים, ולהרף עין נעריך שוב את חירותנו המחודשת. רק להרף עין, כי מלחמת הקיום תתחדש מיד ונהיה מוטרדים כיצד נביא לחם למשפחתנו. רבים יחפשו נואשות עבודה, וישאלו לאן נעלמו המיסים הרבים ששילמו למדינה, ומדוע היא אינה מסייעת להם בשעתם הקשה. התחמנים יחזרו להיות תחמנים, ומפקיעי המחירים ימשיכו להפקיע, והמקורבים למלכות ינצלו היטב את קרבתם.

     

    גם כאשר נורשה לצאת מבתינו, נישאר לכודים בכלא של פחדים ושל שנאה. שלטי החוצות המרושעים יתנוססו עדיין מעל לראשינו, ופוליטיקאים ינצלו את המצוקה כדי להשמיע דברי הסתה וגזענות, כמו יתושים מזמזמים מעל לביצה. מה בעצם קושר אותנו יחד, נשאל את עצמנו, מלבד הפחד הקמאי מפני האסון הבא.

     

    ביום שאחרי לא נזרוק את הסמארטפון שלנו, ונמשיך להיות תלויים בו כמו נרקומנים בסם. באמת סלחו לי, מחילה מכבודכם, אבל באלפי ג'יגבייט של פטפוטים ברשתות החברתיות, ובמאות שעות של צפייה מטמטמת בטלוויזיה, לא מצאתי טיפת תבונה כמו בשורה אחת של אלבר קאמי, דליה רביקוביץ או נטליה גינצבורג.

     

    כשכל זה ייגמר, יחזרו הילדים לבתי הספר ולגנים. אנא בטובכם, הורים, בשובכם אל השערים חייכו אל המורות ואל הגננות, אמרו להן מילים טובות של חסד, הרי הן שותפות בכירות למסע המופלא עם ילדינו, ולא סתם שמרטפיות בשכר זעום. גם האזרחים הוותיקים יחזרו אז אל החיים ויתערבו מחדש בבריות. ברוכים השבים, חברות וחברים, אמרו להם, בלעדיכם היה העולם עצוב ודל.

     

    כשתחלוף המגפה, יחזור המוות להיות עניין פרטי. מלאך המוות ישוב לפעילותו השגרתית והסמויה מן העין. הוא יעשה שימוש במחלות הישנות, באסונות שכבר התרגלנו אליהם, ויירד לעת עתה מהכותרות. מי שחי עם רופאת טיפול נמרץ, כמוני, שומע עליו בכל יום. הוא מכתיב את שגרת חיינו - את שעות הערב המאוחרות שבהן היא חוזרת הביתה, ולפעמים בכלל לא, ואת סופי השבוע העמוסים של הכוננויות. את רגעי השמחה והסיפוק, לאחר שהצליחה לחלץ חולה מציפורני המוות, ואת שעות האכזבה המרה והתסכול. הם טיפוסים קשוחים, הרופאות והרופאים האלה, ואינם זקוקים לצל"שים - הרי זה תפקידם וזו השבועה שנשבעו. ובכל זאת, בזמן הזה, אפשר לומר להם תודה.  

     

    מוקדש באהבה לרחלי

     

    יקירתי, כמה טוב שחזרת | | שהרה בלאו

    לכבוד, 17.5.23

     

    אלעד גטניו

     

    כפר־סבא

     

     

    הנידון: דוח מעקב והתקדמות

     

     

    כפי שביקשת, אני ממשיכה לשלוח לך עדכונים על מצבה של אשתך, ואני שמחה לבשר שהבוקר קרה דבר נפלא. לראשונה מאז אושפזה במוסדנו, מרים לא השיבה ללחיצת יד! מאיר הסניטר נכנס לחדרה, הושיט אליה את ידו, ובניגוד לפעמים הקודמות, הפעם מרים קפאה במקומה, ולאחר כמה שניות הושיטה אליו בהיסוס את המרפק.

     

    למרבה הצער, כמה שעות לאחר מכן היא ניסתה לחבק את שכנתה לחדר, לאחר שזו בכתה בפניה, אבל נקטנו את האמצעים המתאימים לניסיון מגע מהסוג הזה (אני יודעת שאינך אוהב לשמוע על האמצעים האלו, אבל בקרוב תצטרך לחתום שוב על מסמכי ההרשאה, כולל הפירוט).

     

    היא עדיין צופה בכל ערב בטלוויזיה, בסדרות העבר. לטעמנו הדבר מעכב את ההחלמה, אולם כרגע אנו נענים לבקשתך. אתה קורא לזה "מחוות אהבה", אנחנו מכנים את זה בשם אחר.

     

    בנימה אישית אומר שאני מעריכה מאוד את מה שאתה עושה עבור אשתך. קל יותר היה לבחור בדרך האחרת. הרוב בחרו בה. אין הרבה אנשים שמתעקשים על תיקון ולמידה מחדש. זו מחווה מרגשת מאוד, ובעיניי אתה אדם יפה מבפנים וכנראה גם מבחוץ. אמנם בחרת בחוכמה במסכה מהסוג הנצמד לנצח, אבל מהמעט שראיתי מבעדה - פניך יפים.

     

    אל דאגה, מרים תשוב אליך, אני בהחלט מאמינה שזה יקרה.

     

    ערב אחד היא תיכנס לביתכם, תחלוץ את נעליה בכניסה (לצערנו היא עדיין דבקה בנעליה, בשבוע שעבר אף רצתה לישון איתן. הנעליים הראוותניות שהנחת לה להביא לכאן אינן מסייעות לנו), היא תחייך אליך מבעד למסכה ותקוד קידה קטנה. אתה תתבונן בה ממקום מושבך על הספה ותאמר לה ממרחק, "יקירתי, כמה טוב שחזרת". אחר כך היא תעלה לחדרה שבקומה העליונה ואתם תביטו זה בזו בתשוקה דרך מסכי הטלפון שלכם. האיחוד ביניכם יושלם.

     

     

    אל ייאוש, יום יבוא וזה יקרה. אנו נוקטים את כל האמצעים הדרושים.

     

     

     

    בברכה,

     

    דפנה קיכלר

     

    המרכז הרפואי לבריאות הנפש

     

     

    חדר בריחה | אשכול נבו

    רק פעם אחת הייתי חייב להתערב. בגלל גבר. בן שישים ומשהו. מוצק כזה, עם זקן של הרצל. נראה כמו מנהיג של כת. במעבר מהחדר הראשון לשני הוא פתאום חטף את הג'נאנה והתחיל לצעוק, "תוציאו אותי, תוציאו אותי".

     

    יש נוהל בחדרי בריחה. עליתי מולם בכריזה והסברתי להם איך לצאת. הבן־אדם יצא, רועד כמו מישהו שיוצא מהים בחורף. התיישב פה, בלובי, ליטף את הזקן שלו ומילמל לעצמו כל מיני מילים שלא היה קשר ביניהן. בר־לב. בר־מצווה. ברקודה. אנא עארף. אחרי כמה דקות האישה והנכדים ביקשו לחזור פנימה. זה קצת הפתיע אותי, האמת. אתם לא רואים שהוא הִתְפַלֵפּ?

     

    אחר כך חשבתי שאולי הם כבר רגילים לראות אותו ככה. שזאת שגרה בשבילם. ואולי גם היה להם חבל על הכרטיסים שהם קנו באתר. תכל'ס זה יוצא די יקר למשפחה של ארבע נפשות.

     

    אחרי שהם נכנסו בחזרה הכנתי לו תה עם נענע והזמנתי אותו לשבת איתי בחדר הבקרה, להסתכל עליהם דרך המצלמות. לא רציתי להשאיר אותו לבד. מפה לשם, אחרי שהוא הפסיק לרעוד - רק כפות הידיים שלו עוד המשיכו - התחלנו לדבר.

     

    הסתבר שהוא טייס. ושהוא נפל בשבי המצרי במלחמת ההתשה. מכירה את הסיפור הזה? גם אני לא הכרתי. הם היו עשרה. ישבו בכלא המצרי מ־1970 עד אחרי יום כיפור. כמעט ארבע שנים. הוא לא אמר לי איזה עינויים הם עברו אבל רק מאיך שהוא אמר את המילה עינויים -

     

    ארבע שנים בכלא המצרי. תחשבי מה זה.

     

    שאלתי אותו. הוא אמר שכבר הרבה זמן לא הייתה לו התפרצות כזאת. שהוא חשב שזה עבר לו. בגלל זה הוא הסכים לבוא איתם לחדר בריחה. הסתכלנו עליהם יחד, במסכים. האמת שהם הסתדרו לא רע בלעדיו. פתרו יפה את הרמזים. במיוחד האישה.

     

    בשביל להסיח את דעתו, שאלתי אותו עליה. מסתבר שזאת אשתו השנייה. הראשונה חיכתה לו כל השנים של השבי. אבל כמה חודשים אחרי שהוא חזר היא עזבה. הוא אמר לי: אני לא מאשים אותה, השתניתי. כשאתה סגור בחדר כל כך הרבה זמן, זה משפיע עליך. נורית, הוא הצביע על האישה השנייה, ידעה מההתחלה שזה הדיל.

     

    הסתכלנו עליה. מכנסי דגמ"ח. שיער שיבה קצוץ ועגילים גדולים. היא בדיוק נכנסה עם הנכדים לחדר השני. זה החדר הכי קשה. כדי שכל הכדורים יעלו למעלה בצינורות, לחץ האוויר בכולם צריך להיות שווה. בדרך כלל לוקח לאנשים זמן לעלות על זה. הנכדים הסתובבו בחדר וניסו לאסוף רמזים, והוא אמר, היא נותנת להם צ'אנס לגלות לבד. שאלתי אותו, איך אתה יודע? והוא אמר, בכל זאת אני מכיר אותה קצת. רואה איך היא שמה ידיים על המותניים ומחייכת?

     

    הסתכלתי. בדרך כלל אנשים ששמים ידיים על המותניים עושים את זה בקטע קשוח. אצלה זה היה יותר בכיוון של: אני מחכה. אני סומכת עליכם.

     

    בזמן שהנכדים שלו חיפשו את הברז האחרון, הנסתר, הוא אמר: ככה היא עמדה אחרי הלילה הראשון שבילינו יחד. אני התלבשתי בשקט וניסיתי לברוח מהדירה שלה בלי שהיא תתעורר, ואז היא קמה מהמיטה ונעמדה מולי, עירומה, עם ידיים על המותניים, ואמרה לי: זה לא כלא פה ואתה לא צריך לברוח. אתה תלך מתי שאתה רוצה, ותבוא מתי שאתה רוצה, ובסוף אתה תישאר. ¿

     

     


    פרסום ראשון: 31.03.20 , 23:26
    yed660100