מהמחילה עד שהכל יתבהר
בשני מכתבים/ באחד הבקרים השבוע כתבתי לאחותי נאוה: "היי אחותי, את 'מפסידה' תקופה שלא נראתה כמותה. אפילו ניו־יורק שלך, שהייתם בה במלחמת המפרץ, נהייתה מאתגרת. זוכרת שהיית מצלצלת אליי כל ערב אז, בהפגזות סדאם חוסיין, כדי לראות אם הכל התבהר? אז ככה זה בדיוק, רק שעכשיו 'ההפגזה' בכל העולם, במיוחד בניו־יורק. ואין יוצא ואין בא. אני, למשל, תקוע בבית כבר שלושה שבועות".
ומאחותי עברתי למאיר אריאלנו, וכתבתי לו ככה: "היי, יא גאון, איך, איך המצאת אז את שורת המחץ 'עברנו את פרעה, נעבור גם את זה'. זה גדול. רק שאת פרעה ראו, ואת 'זה' הזה לא רואים".
דמויות חיקוי/ ההיסטוריה כותבת את עצמה בימים אלו. כי ההיסטוריה שחוותה אפידמיות, עוני, מלחמות עולם, טרור ופחד ויצאה מהן, יודעת משהו שאנחנו לא.
אז עד שהכל יתבהר, הערב יורד פה על עוד יום חסר ודאות נפשית ופרנסתית. ובין כל ההופעות של הזמרים/ המרצים/ יודעי דבר בשם עצמם בזומזומים, בפייסבוקים ובאינסטושים, איכשהו הבנתי שאנחנו נמצאים בתקופה של הזדקקות לדמויות חיקוי.
ואולי בגלל זה חלמתי שברוס ספרינגסטין נמצא בארץ, ואני נפגש איתו באיזה מגרש חניה בדרום רמת החייל, והוא לא שומר מרחק ומספר בהתלהבות על תוכניותיו להופיע בעולם. ורק אחרי שהתעוררתי הבנתי שגם ברוס הגדול נתקע בקורונה, אבל הוא מסרב להכיר בה ושומר על אופטימיות שעוד יהיו סיבובי הופעות ביום העצמאות.
העולם נעצר. כאילו שמנו ברקס והכל גז בניוטרל. ובאחד הלילות הסתמסתי עם חברי השחקן ששון גבאי, שחי יותר משנה בניו־יורק בגלל המחזמר המצליח 'ביקור התזמורת' והשבוע הוא שלח לי תמונות שלו ושל אשתו דפנה בסנטרל פארק הריק. "אתם נראים נהדר", סימסתי לששון. "אנחנו דווקא היסטריים", ענה, "ורק נראים עליזים". ואז נזכרתי שהוא שחקן נהדר, ושחקנים יכולים לשחק שמחה כשהם בעצב. לדעתי, השבוע הם כבר נחתו בארץ.
הסרט של גיא וחנן/ זה היה המצב בסופ"ש, וכשעליתי על ההליכון העליתי מולי בווי־או־די את הסרט 'מחילה' של גיא עמיר וחנן סביון ('מכתוב' ו'עספור'), הסרט הכי נצפה השנה כשעוד הלכנו לבתי קולנוע, ולא הערכנו את הטוב שיש לנו.
אז 'מחילה' הוא סרט מתוק מאוד עם המון כוונות טובות. קצת פשע שכונתי־משפחתי־ישראלי, קצת חוזרים בתשובה, כנות מעורבבת עם רצון להצחיק. אולי קצת איטי בדיאלוגים. אבל זה הזמן המתאים לאיטיות, כי ממילא ראיתי אותו בחלקים, כשמדי פעם עברתי לחדשות כדי להתעדכן כמה ולמה. וכשכמעט הגעתי לסוף הסרט (טוב, יש זמן, למה למהר?), חשבתי שאם הקורונה היא חלק מקארמת־ענישה על יהירותנו, טיפשותנו, הרצון שלנו לעוד ועוד־ועוד, אז יאללה, מחילה פליז, כי די נמאס מהמצב הזה.
אימון על המרפסת/ ומה קורה ברחוב, בינתיים? במתחם המאה מטרים שלנו? השכן שלי לא ויתר על הפעלת האופנוע הרעשני שלו, אבל הוא לא נסע איתו (גז בניוטרל). ואילו אני התאמנתי בהליכה מהחדר למרפסת הקטנה על הגג ובחזרה, שזה 16 צעדים במקרה הטוב. אמנם יש לי הליכון בחדר, אבל אולי בגלל שקראתי שרץ מרתון אחד עשה כחצי מרתון בחדר שלו, נגנבתי על זה.
וככה הגעתי כבר לשמונה קילומטרים ביום, מהמרפסת לחדר שלי, כי זה עוד לא נגמר הדבר הזה וצריך לשמור על כושר. או בעצם לדעת להתפצל בתוכך לכמה אנשים, בהסגר־בידוד הזה. אחר כך ירדתי למטבח ובישלתי לכולם (אנחנו בסך הכל שניים בבית, מבודדים לגמרי) את מנת הבדידות שכללה בשר עוף, פירה, חומוס מקופסה, בצל מטוגן ואורגנו מחילתי.
המכולת והירקן/ אם פעם חששתי מהסתמיות והשיעמום אז הנה, אופס. השיא של היום זה חלון פתוח, רוח, שמש. וכשמישהו כתב לי: 'ראית את השמש? היא כבר לא בכיסים שלנו', זה היה רק חלק מכל המאמצים של אנשים בדיגיטל להצחיק אותנו בסרטונים סרקסטיים, קונספירטיביים ומחשבי חישובים. ולבד מזה אין אחד שלא שואל אותי מתי זה ייגמר, כאילו שאני מנכ"ל 'מה יהיה מחר?' החברה העוקבת אחרינו מקרוב (מהמר על ספטמבר – עד שהפרה תמליט).
אבל הרשו לי להגיד מילים טובות על המכולות השכונתיות שלנו. בימים רגילים הייתי עוצר עם האופניים בבקרים במכולת השכונתית, קונה כמה מצרכים בסיסיים (פלוס כאלה שלא תמיד הייתי זקוק להם), מחליף מילים עם אסי ואיציק, שומע ברקע שירים בספרדית, שנשמעו לי כמו ערבובים מופלאים של סטטיק ובן־אל עם עומר אדם ורותם כהן. ועכשיו? אנשים מתגלים ברגעים כאלה. אז שמעתי שהזמנות בסופר לוקחות שבוע, ואילו פה אצלנו, רבע שעה וזה ליד השער. כן, יש אנשים טובים בדרך למכולת ואצל נעים הירקן.
הקושיה החמישית/ פרופ’ דן אריאלי השאיר לי הודעה מוקלטת, שבה ביקש ממני להזכיר לכם את הקושיה החמישית והיא: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות היינו אוכלין בין יושבין ובין מסובין, והלילה הזה (ליל הסדר שיבוא עלינו לטובה, אמן), שנתאפק ושלא נעז להיפגש פיזית, כדי לא לחדש את הדבקת פורים.
אז כן, זה מבאס. ובמיוחד שאי־אפשר לומר עכשיו לחברים משפט פשוט כמו: "תקפצו, מתי רואים אתכם?"
ואז, כשגנץ נכנס לפני כשבוע (איבדתי את הזמנים) בפנים חמורות לאולם הכנסת, וכשביבי, שעוד לא היה בביבידוד חלף לידו עם אותה ארשת, ואחרי רבע שעה גנץ נהיה יושב הראש הזמני של הכנסת, הרגשתי שאני חי בסרט. "אין לו מחילה", כתבו אוהדים עצבניים שהתאכזבו מהקבוצה. והיו גם הפוכים שרצו אחדות, אז לך תדע. כחול לבן אולי הייתה מיזם כן, אבל כזה שהודבק כנראה בדבק נגרים, שכבה אחת.
והאמת? אפילו מייבש הכביסה שלנו התחרפן מהכל ולפתע השמיע זים־זום טורדני מעצבן והפסיק לעבוד. כן, כמו רובנו שלא עובדים עכשיו, רק אובדי עצות. ושמתי לב שרק הילדים צחקו נורא בשיחות הפייס־טיים, אולי כי הם נהיים יותר ויותר מצחיקים מרוב פחד.
אז התחלנו לתלות כביסה בסלון. ודווקא הנוכחות המרנינה של הבגדים הרטובים עשתה לי טוב, כי זה נהיה המובן מאליו, הפשוט, החזרה לבייסיקס.
אמנים נגד ייאוש/ איפה ישנם עוד אנשים (כולם בגיל המסוכן) כמו רבק’לה מיכאלי החדה, יהורם גאון שעוד שר מהמרפסת כמו יהורם גאון הנפלא, ומעל הכל סבא טוביה, שיהיה לנו בריא, ואשתו יעל, שסיפקו בטלוויזיה הופעת קורונה שלא תישכח. נו, והמוסדניקים האלה? וואלה, איפה ישנם עוד אנשים שמביאים מיליוני פריטים מהמכולת העולמית? אז כשנזכרתי בשיר הישן: "ייאוש אחד פגש ייאוש, שאל אותו איך הוא מרגיש? ענה ייאוש בקול כבוש, אני אדיש" (מילים: מאיר אגסי), אמרתי לעצמי: יאללה, תתעודד, כי יש ממי.
נדנוד/ בימים ההם, כשהיה כיף בעולם למרות שכולם קיטרו, היו ניגשים אליי אנשים שלא הכרתי ואומרים לי: "בואנ'ה שלמה, זוכר אותי? היינו יחד בגן".
אז לפעמים זה היה יכול אפילו להיחוות כנדנוד, ואילו היום? היום אני מחכה לזה שוב. וממש מדמיין את תמונת היציאה שלנו מהמחילות, שאולי תשתווה לתמונת היציאה ממצרים. ואו אז, איך שמישהו ייגש אליי ויגיד לי: "זוכר אותי, היינו יחד בקורונה?" אני אתבונן בו ואבקש שיזכיר לי איפה בדיוק נפגשנו (כי הרי לא נפגשנו). וכשהוא יענה: "הייתי במרפסת שלי, וניפנפתי לך ביד בזמן שעשית הליכות על המרפסת בגג שלך", נתחבק מרחק סנטימטרים ספורים, ותהיה לנו מחילה והכל יתבהר.
לפנייה לכתב/ת 
